אהיה אוהבת אותך תמיד.
רחלי בקושי הצליחה לגרור את עצמה הביתה, נשענת ליד קירות חדר המדרגות. ראשה הסתחרר והעיניים חשכו בכתמים. היא חיפשה בבהלה את המפתח בין תכולת התיק, מפחדת אולי הפעם באמת תתעלף. במוחה אכלה את עצמה על הלחץ שאחז בה במרפאת הרופא. אך איך לא להילחץ?
ד”ר שגית לוין הניחה בעדינות את צילומי ה־MRI על השולחן ודיברה בנינוחות כמעט אדישה:
“רחלי מימון, המצב לא פשוט. יש לך מפרצת. דופן כלי הדם דקה כמו חוט עכביש. תארי לעצמך בלון שעומד להתפוצץ. כל מתח או לחץ נוסף דרושה ניתוח מיד. להמתין לאישור קופת החולים, זה ממש רולטה רוסית. מי יודע אם יהיה מספיק זמן.”
“ואם… ואם לעשות פרטי?” גמגמה רחלי, אוחזת ברצועת התיק בידיים רטובות מזיעה.
הרופאה נקבה בסכום. המספר היה פסק דין. כזה סכום לא היה לה בחיים לא חצי, אפילו לא רבע. מאז שאמה הלכה לעולמה עוני, חובות, משכורת פקידת ספרייה שלא מספיקה לכלום. גם אם הייתה מוכרת כליה, ספק אם הייתה מצליחה להשיג את הדרוש.
“תחכי לטלפון מהמרפאה,” אמרה לוין ברוך. “ובינתיים תשתדלי לשמור על שקט מוחלט.”
איזה שקט?! רצתה לצעוק. אך רק הנהנה ויצאה, מרגישה את רגליה כושלות.
עכשיו, נשענת על דלת הדירה של דוד שלה אהוד, ניסתה להירגע. הדירה הירושה שלה. אהוד, אח של אביה ואדם מתבודד וקצת משונה, השאיר לה אחרי מותו השקט את הדירה הזו, שלושה חדרים ישנים בלב תל אביב, מלאה גרוטאות. אולי עבור מישהו זהו גן עדן לאספנים, עבורה עוד בעיה.
“חייבת למיין הכול,” חשבה כשהסתובבה בין הערמות. “למכור משהו. אולי המזנון הישן, אולי ארונית…” לאסוף אפילו מעט להתחלה של מקדמה לבית החולים.
לעמוד בחוסר מעש, ולחכות עד ש”יתפוצץ לה הבלון בראש”? זה היה טירוף. רחלי נזקקה לפעולה כלשהי, כל דבר שיסיח את דעתה מהפחד.
היא התחילה בשולחן העבודה שבסלון, כבד וישן, עשוי אלון עם מגירות צפופות בניירות. היא שלפה שקית אשפה והחלה לעבוד בלי מחשבה: קבלות משנות התשעים לשקית. חשבונות ישנים בשקית. מדריכים למגהצים שנזרקו מזמן גם כן.
הידיים פעלו אוטומטית, לראשה הקודח התרווח מעט. בתחתית המגירה האחרונה, מתחת לערימה של “מעריב” מצהיבים, נגעה במשהו קשה. רחלי שלפה קלסר קרטון ישן, בלוי פינות, קשור בחוטים דהויים.
הסקרנות גברה והשתיקה את האפַּתִיָּה. רחלי פתחה בקפידה את החוטים. בפנים ערימת מכתבים מסודרת, ללא מעטפות, כתובים בכתב יד גברי מוכר כתב ידו של הדוד אהוד.
היא שלפה את הדף העליון.
“יקירתי עליזה,
עברו שלושה חודשים מאז נסעת. אני לא מצליח להתרגל. היום הייתי באוניברסיטה, וכל פינה הזכירה אותך. ריקנות הייתי נער טיפש וגאה. לא הייתי אמור לתת לך ללכת אחרי המריבה ההיא. אינני יודע היכן את. כשבאתי אל שכנך, אמרה רק שעזבתם. אני כותב לך כאילו לחלל ריק, אבל איני מסוגל להפסיק. זו התקווה היחידה שלי.
שלך, אהוד.”
רחלי עצרה, מופתעת. תמיד ראתה בדוד אהוד אדם יבש, קצת מוזר. ופתאום, כאן כל כך הרבה כאב ורוך. היא קראה מכתב ועוד מכתב. כולם מאותה שנה 1972. שוב ושוב: היכרות, התאהבות, מריבה טיפשית (פחד לבקש את ידה של עליזה מהוריה), עזיבת עליזה עם הוריה למקום לא ידוע. ללא כתובת, מכתבים שנכתבו לאוויר. הבטחות לאהבה נצחית.
“עליזה, אחפש אותך. ואם לא אמצא לא אוהב אישה אחרת לעולם. לעד.”
נראה כי קיים את ההבטחה. רווק זקן, מוות בודד.
הדמעות זלגו מעיניה. רחלי ריחמה עליו עד צביטה. מתוך הרחמים נולדה מחשבה עיקשת, כמעט נואשת אולי? אולי היא עוד בחיים? למצוא אותה. לספר לה שאהב, שזכר.
זו הייתה מטרת אמת, משהו לקום אליו. אולי יצליח לכפר מעט על טעות עבר.
המוח שלה התרוצץ ברעיונות: אין כתובת, אין שם משפחה. היא חיפשה קצה חוט וקראה שוב את המכתבים. במכתב אחד נכתב: “זוכרת את הטיולים שלנו בפארק מאחורי היכל התרבות? תמיד צחקת על האריות מאבן בכניסה לבניין שלך ברחוב יהודה הלוי”.
רחוב יהודה הלוי. היכל התרבות. רחלי חיפשה בגוגל בטלפון הישן. מצאה תמונות של בניינים מזמן. כלי עזר דלים. צריך שם פרטי.
היא פתחה את כל המגירות בבית. לבסוף, במגירת שידת הלילה אלבום עור ישן. תמונות של דוד אהוד צעיר, חייכני. וברבות מהן היא. נערה עם שתי צמות כהות ועיניים זורחות. על גב אחת התמונות מקבוצת צעירים, משורבט בעט: “קבוצה ה־2, הטכניון, 1971. עליזה ש’, אהוד, ארנון”.
עליזה ש’. רק אות אחת, וזהו!
השלב הבא היה חקירה דיגיטלית. בפורומים, בארכיונים, בדפי בוגרי הטכניון. רחלי הקלידה “עליזה”, “ש'”, שנת לידה 195052, תל אביב. חיפשה אזכורים של שמות נעורים.
והנה הצלחה! בפורום היסטורי מצאה: “אמא שלי, עליזה שמריהו (לבית שטיינברג), סיימה הנדסה ערב בטכניון ב1973”
שטיינברג. עליזה שטיינברג. טכניון. בעלה שמריהו.
היא חיפשה “עליזה שמריהו” ומצאה. ידיעה קטנה ב”ידיעות השרון” ליום האישה. בתמונה אשה אפורת שיער, אסופה אך עיניה חמות. רחלי שלפה את התמונה מהאלבום אין ספק, זו היא. העיניים אותן עיניים, רק הפנים התבגרו.
בכתבה נרשם שגרה בהרצליה, פעילה במועדון גמלאים.
ליבה של רחלי דפק בחוזקה. היא הרימה טלפון לעיריה, הציגה עצמה כעובדת רווחה שצריכה להעביר תעודת כבוד, ובקלות קיבלה את הכתובת והבניין.
רחלי הכינה תיק. את הקלסר עם המכתבים, בקבוק מים, ויצאה לתחנה המרכזית. הנסיעה הרגישה אינסופית. דמיינה כל אפשרות: מה אם תכעס? תחשוד בה כמתחזית?
הרצליה קיבלה אותה בשקט, ניחוח פריחה. ביתה של עליזה היה בית ישן ומסודר, גדר ירוקה וורדים מטופחים. רחלי נשמה עמוק, לחצה בזמזם.
עליזה פתחה את השער. נראתה שברירית מעט ולבושה בפשטות.
כן? שאלה בקול שקט, ואז כמה חשד.
שלום, עליזה שמריהו? קולה של רחלי רעד במבוכה.
כן. מי את?
שמי רחלי. אני… אחייניתו של אהוד מימון.
התגובה לא איחרה לבוא. ידה של עליזה לפתה את הידית, פניה סומרו לשנייה מתדהמה וכאב.
אהוד?! לחשה. איזה אהוד?
אהוד מימון. הוא… הוא נפטר. לפני חודש.
עליזה הרפתה באטיות, מצביעה להיכנס. רחלי הלכה אחריה. בעלת הבית צנחה לכיסא, ידה רעדה.
נפטר… הביטה לריק. שנים קראתי מודעות אבל… תהיתי, שאלתי על אהוד שלי…
“אהוד שלי”. המשפט הזה פרץ עוד לחלוחית אצל רחלי.
עליזה, הוא מעולם לא שכח אותך.
היא הביטה אליה, ניצוץ כאב מעורב בכעס בעיניה.
מנין את יודעת?
מצאתי שלפה רחלי את הקלסר. הוא כתב לך. עשרות מכתבים, כל השנים. הם היו אצלו.
עליזה לקחה את הקלסר ברעד, התירה בזהירות את החוטים, שלפה מכתב ראשון והתחילה לקרוא. דממה. דמעות עבות נשרו על המילים. היא לא מחתה אותן.
ילד טיפש, לחשה, למה? למה עינה את עצמו כך?
הוא אהב אותך, אמרה רחלי בשקט. הוא מעולם לא התחתן.
אני יודעת, עליזה הרימה זוג עיניים אדומות. לפני חמש־עשרה שנה עדיין בדקתי; חברה סיפרה לי. פחדתי להגיע, התביישתי.
בושה?
עזבתי אז, כי חשבתי שאינני רצויה. פחדתי. והייתי בהריון, רחלי.
רחלי שתקה.
מה?
חודש שני. לא ידעתי איך לספר לו. ואחרי המריבה… התייאשתי. ברחנו. ילדתי בן.
שתיקה. דפיקות ליבה הכו עד כאב.
לדוד אהוד יש בן? הצליחה לשאול.
עליזה הנהנה, בוהה בחלון.
יאיר גדל איש נהדר. נישאתי אחר כך לנתן. ידע על הכול, קיבל את יאיר כמו בנו. אבל אהוד קולה רעד, אגרוף צמוד לחזה. תמיד היה בי. לא שכחתי. ויאיר תמיד ידע את האמת.
לרחלי היה פתאום אח. אח דם. דמעה חדשה זלגה.
ויאיר, איפה הוא?
רופא בכיר, גאווה ועצב בקולה. מנהל מרפאה ברמת אביב “מדיארט”, שמעת?
פתאום הביטה ברחלי בעיון.
ילדה, את חיוורת מאד. את בסדר? את חולה?
ה”דודי” הזה היה כל כך חם שהדמעות של רחלי פרצו. לא התכוונה לשתף, ובכ”ז סיפרה הכול: הסחרחורות, האבחנה, הסכום, ההמתנה, הפחד.
עליזה האזינה בשתיקה, פניה נחושות. גמרה להקשיב, התרוממה בהחלטה, הרימה שפופרת וחייגה.
יאירון? בוא דחוף אלי. לא, אני בסדר גמור. קרה משהו מיוחד. צריך שתכיר את אחותך.
…
המפגש קרה שעה וחצי אחר כך. אל הדלת נכנס גבר גבוה, נאה, בן ארבעים וחמש, לבוש בחליפה מסוגננת, עיניים אפורות חודרות, שיער מתובל בלובן. היה משהו בישרותו שהזכיר את אהוד מהתמונות.
אמא, מה קרה? שאל בשקט, מבטו על רחלי.
יאיר, תכיר: רחלי. בת אחיו של אביך, אחותך בת הדודה.
יאיר קפא בכניסה, בוחן בקפידה את פניהם, את הקלסר, את אמא שלו.
אהוד מימון… היה אבי? שאל לאט.
כן, הנהנה רחלי, ומסרה לו טלפון עם תמונות האלבום. יאיר דפדף, שותק, עיניו מתקשות.
לא נישא? לחש.
לא.
הוא הרים אליה עיניים בוחנות.
אמא אמרה שאת חולה?
רחלי הנהנה, דמעותיה זולגות שוב. עליזה סיכמה את מצבה.
יש לך בדיקות? סיכום? האיר בו הטון המקצועי.
רחלי שלפה את המסמכים. יאיר לקח וקרא בעיון, עובר דף לדף. לבסוף הפנה מבט מלא משמעות.
את חייבת לניתוח מיידי. אסור לדחות.
אני לא יכולה לשלם גמגמה רחלי.
יאיר הביט בה, קולו פתאום רך ואבהי כמעט.
רחלי, תביני. יש לי הכול: מרפאה, כסף ואת עכשיו משפחה. במשפחה אין דבר כזה ‘לשלם’. מובן?
רחלי רק הנהנה; דמעותה שותפות, שותקות. זה לא היה מזל היה זה נס. ישועה מזיכרון עתיק, אהבה שלא נגמרה.
עליזה קמה וחיבקה אותה חיבוק של אמא אמיתית.
הכול יהיה טוב, מתוקה. נכון יאיר היא נשארת פה בהחלמה? אני אדאג לה.
בוודאי, אמא, חייך יאיר, ובעיניו נחמה שקטה ורכה. פתאום הרגישה רחלי שגם היא במשפחה סוף־סוף.
והיא, מביטה באח הנמרץ, באישה הזקנה שעיניה מלאות שלום, חשה איך הפחד נחלש. במקומו הופיעה שלווה חדשה, לא מוכרת, אך נחשקת: איננה לבד. מולה חיים שלמים, מחכים להתחיל.
