אנטונינה פטרובנה הלכה בגשם ומיררה בבכי. הדמעות זלגו על לחייה והתערבבו בטיפות. “לפחות הגשם מטשטש את הדמעות, אף אחד לא רואה”, חשבה. וגם: “אני אשמה, הגעתי בלי להודיע. אורחת לא קרואה”. היא הלכה ובכתה. ואחר כך אפילו צחקה, כשתזכרה בבדיחה על חתן ששואל את חמותו: “מה, אפילו כוס תה את לא שותה?” ועכשיו היא בצד של ה”חמות”. היא בכתה וצחקה, צחקה ובכתה. כשהגיעה הביתה, הורידה את הבגדים הרטובים, עטפה את עצמה בפליז, ונתנה לדמעות לזרום בלא בושה. אף אחד לא שומע – רק הדג הזהב באקווריום! אנטונינה תמיד משכה תשומת לב מגברים, אבל עם אבא של ניקיטה היה לה קשה. הוא שתה המון, הפך לקנאי ואלים, אפילו הרביץ לה מול הילד. אבא שלה לא שתק – הוריד את החתן לשכונה ונפטר ממנו אחת ולתמיד. מאז אנטונינה לא נישאה שנית – היה חשוב לה לגדל את הילד. גברים ניסו, היא לא יכלה. עבודה טובה הייתה לה, חיה בכבוד וחסכה כסף לדירה – שאותה נתנה לבן ולכלה הצעירה, אנסטסיה. עכשיו היא חוסכת להם לרכב חדש. באותו יום לא תכננה לבוא, אבל בגשם נקלעה לביתם ורצתה לכמה רגעים של שיחה נשית עם הכלה וכוס תה. אנסטסיה פתחה והופתעה לראותה בפתח, לא הזמינה להיכנס וחתכה בענייניות: “מה רצית, אנטונינה פטרובנה?” אנטונינה התבלבלה, ניסתה להסביר, חזרה לגשם ובכתה. ואחר כך נרדמה, וחלמה על הדג הזהב שדיבר אליה: “טיפשה, גם תה לא נתנו לך! את חוסכת להם על אוטו? תתחילי לחיות בשביל עצמך!” כשקמה מהחלום, הבינה את המסר – אסור להקריב את עצמה למען אנשים שלא מעריכים. היא לקחה את הכסף שחסכה, קנתה לעצמה חופשה בים, חזרה יפה וזוהרת, והילדים אפילו לא שמו לב. היא גם הפסיקה להימנע מגברים, התחילה מערכת יחסים עם מנהל המסעדה, והחיים השתנו. יום אחד אנסטסיה הופיעה: “למה את לא באה, ניקיטה רוצה לקנות רכב!” – “אנסטסיה, את רצית משהו?” שאלה אנטונינה בקור רוח ומנהל המסעדה קרא מהחדר: “טוניה, בא לך תה?” – “בטח, תזמין אורחת!” – “לא, אנסטסיה כבר הולכת. היא הרי לא שותה תה, נכון אנסטסיה?” אנטונינה סגרה את הדלת, קרצה לדג וצחקה.

נטע בת-צבי הולכת עכשיו ברחובות תל אביב, תחת מטר כבד, ודמעות זולגות לה על הלחיים ומתערבבות בגשם.
“פחות רע שיש גשם, אף אחד לא מזהה שאני בוכה…” מדברת לעצמה תוך כדי הליכה.
עוד חושבת: “הכול באשמתי, מה חשבתי לעצמי? נכנסתי סתם כך, בלי להודיע. כמו אורחת לא קרואה.”
נטע ממשיכה, בוכה ונזכרת פתאום בבדיחה על חתן שאומר לחמותו: “מה, אימא, אפילו תה לא תשתו?” ופורצת בצחוק, צוחקת ובוכה יחד, מרגישה שהיא ממש כמו האימא מהבדיחה.
כשהיא מגיעה סופסוף לדירתה הקטנה בפתח תקווה, היא פושטת מהר את הבגדים הרטובים, מתעטפת בשמיכת הצמר שעל הספה, ומרשה לעצמה לבכות באמת, בלי להסתיר הרי אף אחד לא שומע, חוץ מהדג זהב הקטן שלה שמקיף לו לבד את האקווריום.

נטע תמיד נחשבה אישה מושכת וחכמה, היו לה הרבה מחזרים, אבל עם אבי אבא של נמרוד, בנה שום דבר לא הסתדר. אבי השתיין, בהתחלה עוד אפשר לסבול אותו, שותה ונרדם, אך בהמשך החל לקנא בכל גבר שהיא פותחת מולו את הפה מהשכן ועד ירקן בשוק.
פעם אחת ראה אותה מחייכת לשכן החדש, יצא מדעתו. הרביץ לה קשות, כשנמרוד הקטן ראה הכול.
נמרוד רץ וסיפר לסבתא וסבא בדיוק מה היה.
אמא של נטע, חיה, בכתה:
“על זה גידלתי אותך? שמישהו ככה יפגע לך בחיים?”
אבא של נטע, יעקב, בלי להגיד מילה, לבש נעליים, ירד למטה, ובלי גינונים פגש את האקס, תפס והשליך אותו מהקומה השלישית. ההוא נשבר יד, ויעקב הרים אגרוף ואיים עליו: “עוד פעם תתקרב לבת שלי אני יושב בכלא ורק אתה תסבול!”
מאז אותו ערב אבי נעלם לנצח.
נטע החליטה שלא מתחתנת שוב צריך לגדל את הבן, עדיף לבד מאשר להכניס עוד מישהו רע.
היו כמה שניסו להתקרב אליה, אבל היא תמיד לקחה צעד אחורה.

ולמרות הכול, נטע הסתדרה לא רע עבדה כמנהלת מטבח במסעדה קטנה בגבעתיים, מקצוע שהיא אוהבת. לא התלוננה על החיים. כסף אספה לאט, חסכה לדירה.
כשסוף סוף הצליחה, הגיע גם הרגע הגדול: נמרוד התחתן, עם עינת בחורה נהדרת, שם שמח וישראלי.
נטע השאירה לעצמה את הדירה הישנה, להם עזרה בדירה חדשה מרווחת, עשתה להם חתונה בגן אירועים בצפון, כמו שמגיע למשפחה טובה.
עכשיו היא אפילו חוסכת להם לסובארו חדשה. “כמה כבר אפשר לנסוע על הרכב הישן שהם קיבלו מסבא?”
היא אף פעם לא נדחפת לחיים של הילדים, לא מחפשת להכביד.
הפעם בכלל, הכול קרה בטעות היא הייתה באזור שלהם, פתאום התחיל מבול, בלי מטריה. “איכשהו אגיע אליהם, אשב קצת עם עינת, נשב ככה, אישה לאישה, נכין תה, ננוח רגע.”

עינת פתחה את הדלת, נראתה מופתעת, אפילו לא הציעה לה להיכנס, ענתה בקור:
“נטע, באת בשביל משהו מיוחד?”
נטע, מבולבלת, התחילה להסביר:
“פשוט… הגשם…”
“אה, הגשם כבר עבר, את קרובה לפה, תוכלי ללכת,” חתכה עינת, עומדת בכניסה, שתי ידיים משולבות לחזה, מסתכלת לעבר החלון.
“כן, בטח…” עונה נטע, יוצאת לעוד מקלחת גשם ודמעות.
בוכה ועצובה חוזרת הביתה, וסוחפת לשינה מוזרה.
בחלום הדג זהב בלב האקווריום גדל, פותח את הפה ודיבורו נשמע ברור:
“ובשבילם את אוספת שקל לשקל? עם כל הכבוד, למה את ממשיכה לחיות בשבילם? הם אפילו כוס תה לא מציעים לך בגשם. זה הזמן שלך תפרגני לעצמך, סעִי לים, תיהני.”
נטע קמה, כבר ערב, דג הזהב ממשיך לשחות, אבל היא לא שומעת כלום יותר, רק המסר ברור:
די, לא מקריבים את עצמך למען כפויי טובה.
נטע לוקחת את הכסף שחסכה לרכב של הילדים מזמינה לעצמה חופשה באילת. נסעה, נרגעה, חזרה שזופה ומהממת.
נמרוד ועינת אפילו לא שמו לב כי תמיד היו פונים אליה רק אם חסר כסף או שצריך בייביסיטר.
אחרי החופשה, נטע הפסיקה לברוח מגברים ודווקא התחיל איתה גבר מעניין, דרור, מנהל המסעדה שלה. תמיד חיבב אותה, אבל עד עכשיו היא הייתה עסוקה במשפחה, בילדים.
פתאום זה קורה: באים יחד לעבודה, חוזרים יחד מהעבודה, והשגרה נצבעת אחרת.

לפני כמה ימים, עינת הופיעה אצלה:
“למה את לא קופצת, לא מתקשרת? נמרוד כבר מצא רכב חדש…”
“עינת, את צריכה משהו?” נטע מקפלת ידיים, שואלת ביובש.
עינת בקושי מספיקה לענות, כשפתאום דרור יוצא מחדר השינה:
“נטע, נשתה תה?”
“בטח”, עונה נטע בחיוך.
“אפשר להזמין גם את עינת,” הוא מחייך.
“לא, עינת כבר בדרך, והיא גם לא אוהבת תה, נכון עינת?”
נטע סוגרת את הדלת מאחרי עינת, קורצת לדג הזהב
“נו שיחקנו אותה.”