אנטונינה פטרובנה הלכה בגשם ודמעות מרות זלגו על פניה, נמסכות בטיפות. “לפחות זה גשם,” חשבה, “אף אחד לא…

מירום שדה הלכה לה תחת הגשם השוטף, ודמעותיה זלגו יחד עם טיפות המים.
“יש לי לפחות מזל אחד אף אחד לא מבחין שאני בוכה,” הרהרה לעצמה בעצב.
ולעצמה גם לחשה: “זה בגללי. נכנסתי בלי להודיע. כאורחת לא רצויה.”
וכך הלכה, מחבקת את עצמה, מתהלכת בין בכי לצחוק מר, כשהזכירה לעצמה את הבדיחה ההיא על החתן השואל את חמותו אם היא תשתה תה “אז מה, אמא, אפילו כוס תה לא תיקחי?”
והנה, גם היא הרגישה כעת בדיוק כאותה “אמא” מהבדיחה.
מירום בכתה וצחקה, צחקה ובכתה, הלוך ושוב.
כשסוף סוף חזרה לביתה, פשטה את בגדיה הרטובים, התעטפה בשמיכת הצמר, ונתנה לדמעותיה לפרוץ בלי מעצורים. כל העולם לא קיים. אף אחד לא שומע אותה, מלבד הדג זהב שבאקווריום העגול שלה. אף אחד!
מירום שדה הייתה אישה מעניינת, מוערכת, ומוקפת בחיזור, אבל עם אביו של נדב בנה זה לא הסתדר. הוא שתה יותר מדי. בהתחלה עוד היה אפשרי. היה מתנמנם אחרי השתייה. אבל לאט החל לקנא בכל גבר לזר ששאל רחוב, לקצב בסופר, לשכן הזקן, אפילו לידידתה.
יום אחד, אחרי שראתה את השכן ונפנפה אליו חיוך של נימוס, בן זוגה פשוט התפוצץ מזעם ו… הכה אותה. והכול מול עיניו של נדב, הילד.
נדב רץ וסיפר לאהוד וחנה ההורים של מירום. חנה פרצה בבכי:
“על זה חינכתי אותך, מירום? שבן בליעל יכה אותך?”
ואהוד, שתקן מופנם, פשוט לבש מעיל ויצא וגרם לחתן, שכעת כבר לשעבר, להתעופף מהדירה. המכה הייתה מאסיבית, איך שנפל מהקומה הרביעית עוד שבר יד.
אהוד נופף באגרוף וצעק: “עוד פעם שתיגע בבת שלי אני אכנס לכלא, ולא תתקרב אליה יותר.”
וכך, באמת, יצא הגבר מחייה לתמיד. מירום לא חשבה להינשא שוב יש ילד לגדל. מספיק גברים עיקמו ומהנהנים.
היו רבים שניסו להתקרב, אבל מירום כבר לא יכלה החוויה ההיא הותירה קשה ומסוגרת.
כלכלית לא היו לה בעיות מיוחדות. היא עבדה כאחראית על מערך המזון במסעדה נעימה בשדרות חן. מספיק התפרנסה.
מידי חודשיים שמה כמה שטרות בצד חוסכת דמי שכירות, חוסכת לרכוש משהו לבן. וכשכבר הצליחה לקנות דירה קטנה לעצמה, נדב סיפר שהוא עומד להתחתן. וכלה נהדרת, שירה שמה שם עברי מלא צלילים יפים.
אז מירום נשארה בדירת השיכון הישנה, והילדים קיבלו את החדשה, הדירת שלושה חדרים. איך לא? מגיע להם. זו משפחה צעירה.
ועכשיו, מירום אף שוקלת לחסוך כסף בשבילם למאזדה חדשה.
כמה אפשר לנסוע על יונדאי מקרטעת?
היא בעצמה לא נוהגת להידחק אל חיי הילדים. במקרה חלפה ברחובם דווקא שפרץ גשם עז ובלי מטרייה. הגשם היה חזק, גם מטריה לא הייתה עוזרת.
חשבה להיכנס, סתם להעביר את הזמן עם שירה, לשתות תה, לדבר קצת.
אבל כששירה פתחה את הדלת, הביטה בה מופתעת ולא הציעה אפילו להיכנס. בקור הדירה, הלבישה את עצמה באדישות ואמרה:
“מירום, את רצית משהו?”
מירום התבלבלה וענתה:
“פשוט… הגשם…”
“הגשם נגמר. את גרה לא רחוק, את תסתדרי,” קבעה שירה, זרועות שלובות, הבטת דרך החלון.
“נכון, נכון,” לחשה מירום.
הפנים שוב כוסו דמעות, יצאה אל הרחוב, שוב בין טיפות.
בכתה עד שנרדמה. ובחלום הדג הזהב מהאקווריום הופיע, לפתע התרומם וגדל, ואמנם שפתיו נעו אבל מן השקט נשמעו מילים:
“את בוכה? איזו טיפשה! אפילו תה לא הגישו לך. בשביל מה את חוסכת להם כסף לאוטו? לכל החיים תשימי את עצמך למענם? תסתכלי על עצמך! מוכשרת יפה וחזקה, ולמי זה משנה אם חסכת להם לאוטו? הם לא מעריכים.
צאי לים! תני קצת לעצמך!”
כשמירום התעוררה, בחוץ כבר החושך ירד.
הדג המשיך לשחות, פוער פיו אל הזכוכית, אך היא כבר לא הבינה את שפת הדגים.
ובכל זאת, המסר הברור קיבל צורה לא צריך להקריב את עצמך עבור אנשים שלא מכירים תודה. לא למי שלא מגיש אפילו כוס תה ביום גשום.
וכך, מירום לקחה את כספה, שחסכה להם למכונית חדשה וקנתה לעצמה כרטיס נופש לים האדום.
נסעה, נחה, חזרה נאה ושזופה.
הבן והכלה אפילו לא ידעו הם היו פונים אליה רק אם היו צריכים משהו שומרת, מטפלת, ומידי פעם… כסף.
ובינתיים מירום שינתה משהו בנפשה. חדלה להתחמק מגברים. אפילו התהדקו בינה לבין עוז, מנהל המסעדה בהם עבדה, יחסים חמים ומיוחדים.
הם חזרו יחד מהעבודה, דיברו וצחקו, והרגישה את החיים מתחדשים.
ולפני זמן לא רב, שירה הופיעה.
“למה את לא באה אלינו? לא מתקשרת? נדב כבר מצא רכב” רמזה בעדינות.
“שירה, את רצית משהו?” שאלה מירום, ידיים משולבות.
שירה עוד לא פצתה פה, כשמתוך הסלון יצא עוז, האיש המיוחד והנהדר.
“שתיתי כוס תה, מירום?”
“ברור!” חייכה מירום וחייכה לדג.
“תקראי גם לאורחת,” הציע עוז.
“אין צורך, שירה כבר יוצאת. והיא, בכל מקרה, לא שותה תה, נכון?”
מירום חייכה, ליוותה את שירה החוצה, וסגרה אחריה את הדלת.
נותרה רגע עומדת, קרצה לדג
“עכשיו באמת טוב.”
וכך למדה מירום: אל תהיו אורחים אצל עצמכם תחיו גם בשבילכם. לפעמים, כדי למצוא אושר אמיתי, צריך לדעת לומר לעצמך “מגיע לי”.