אנטונינה פטרובנה הלכה בגשם ובכתה מרה, הדמעות התערבבו בטיפות – “לפחות בגשם איש לא רואה,” הרהרה, והאשימה את עצמה על שהגיעה לא קרואה. אבל פתאום נזכרה בבדיחה בה החתן שואל: “אימא, אפילו תה לא תשתי?”, וצחקה בדמעות – בדיוק כמו אותה אמא. חזרה הדמעות וחזר הצחוק, עד ששבה הביתה, פשטה בגדים רטובים, התכסתה בפוך ופרצה בבכי, כששותקה היחיד הוא דג הזהב באקווריום. אנטונינה תמיד הייתה אישה מסקרנת, מבוקשת, אך בעלה ואבי בנה ניקיטה שקע באלכוהול, קינא בכל גבר – לשכן בחדר המדרגות, לקצב, לזקן עם מקל – ובפעם אחת, כי חייכה לשכן, היכה אותה באכזריות לעיני הילד. ניקיטה סיפר לסבתא וסבא בדיוק, ואביה גירש את החתן מהמדרגות. אנטונינה לא העזה לשוב ולהינשא – עדיף לגדל את הבן לבד. התפרנסה כהייטקיסטית של מטבח במסעדה קטנה, חסכה לדירה, ולבסוף נתנה אותה לניקיטה ואשתו אנסטסיה, ושוב חסכה להם לרכב. בלי להטריד, קפצה יום אחד לביקור ספונטני, בגשם שוטף ומבלי שהוזמנה, ורק רצתה כוס תה עם כלהּ – אך זו קיבלה אותה בקרירות ושיגרה חזרה אל הגשם. בוכה, נרדמה וחלמה שהדג מדבר – “את בוכה? ואפילו תה לא קיבלת! כל החיים שלך הקרבת – הגיע הזמן לחיות לעצמך.” אנטונינה התעוררה והבינה: לא עוד להקריב לבלתי-אסירי תודה, קנתה כרטיס לים במקום רכב לילדים, חזרה מאוששת ויפה והשיקה זוגיות חדשה עם מנהל המסעדה. כשאנסטסיה באה שוב לדרוש תשומת לב וכסף, אנטונינה, בידה כוס תה וחיוך, אמרה: “לא, אנסטסיה, היום – תה לא תקבלי!” וסגרה אחריה את הדלת, ושוב קרצה לדג הזהב באקווריום.

רות ברגמן הלכה ברחובות תל אביב הספוגих בגשם ונשימתה כבדה מדמעות שלא удавал להן להפסיק. דמעותיה התמזגו בטיפות המים שזלגו על פניה, כמעיין תמידי של כאב.
“ברוך הגשם,” חשבה לעצמה. “כך איש לא יבחין שאני בוכה באמת.”
באותו רגע גם האשימה את עצמה: “בעצמי אשמה, הופעתי בלי התראה… כמו אורחת לא קרואה.”
היא המשיכה לצעוד, בכיה גובר, ופתאום חיוך מר התגנב לשפתיה כשנזכרה בפתגם עתיק, כשבה בו החתן אומר לחמותו: “ומה, אמא, אפילו תה לא תשתי איתנו?”
כעת, מצאה רות את עצמה ממש כמו אותה “אמא”.
הדמעות והצחוק התערבבו זה בזה. היא בכתה וצחקה, ושוב בכתה.
כשהגיעה לביתה הקטן בגבעתיים, היא הסירה את בגדיה הרטובים, התעטפה בשמיכת פליז, והניחה לדמעות להישפך בחופשיות. איש לא שמע אותה, חוץ מהדג זהב הקטן שלה באקווריום העגול שעל השולחן בפינת הסלון.
רק הדג היה עד לכאב שלה.
רות ברגמן תמיד הייתה אשה מעניינת ויפה, גברים רבים ביקשו את קרבתה. אך מערכת היחסים עם אביה של בנה, יאיר, לא עלתה יפה. הוא שתה יותר ויותר. פעם זו עוד נסבל, אחר כך השתנה. קנאה בערה בו כלפי כל גבר אל השכן ממול שאמר שלום, המוכר באיטליז, האיש מהפיצוחיה, או סתם עובר אורח ששאל מתי האוטובוס בא.
יום אחד, כשראה אותה מחייכת אל שכן, השתגע ממש והכה אותה.
מול עיניו של יאיר הקטן, ובאכזריות.
יאיר סיפר הכל לסבו ולסבתו, בכל הפרטים.
אמא של רות בכתה בקול: “האם בשביל זה גידלתי ילדה? כדי שאיזה שיכור ירביץ לה?!”
אביה, בשקט עזב את הבית, טיפס לקומה רביעית הוריד בידיו את החתן, שהפך מיד לגרוש, במו ידיו.
תוך כדי התרסקותו במדרגות אפילו שבר לו את היד.
“אם עוד פעם תתקרב לבת שלי אסגור אותך בבית סוהר, אבל לא תעז שוב להרוס לה את החיים!” איים האב.
מאותו יום האיש נעלם. לא חזר. ורות לא ניסתה שוב להינשא, כל חייה השקיעה בגידול יאיר.
היו גברים שניסו אך לה היה די מכל הסבל שהביאה איתה האהבה הראשונה.
מבחינה כלכלית, רות לא סבלה. עבדה כטכנולוגית מזון במסעדה משפחתית ברחוב בזל, ובכספה חסכה לאט לאט לדירה.
כשכבר הצליחה להעמיד חיסכון של מאה שמונים אלף ש”ח בדיוק אז יאיר בישר לה שהוא עומד להתחתן. ומה רבה היתה שמחתה הכלה, חן, היתה בחורה טובת לב עם שם עברי יפהפה.
רות עזרה לילדים עם החתונה ונתנה את דירת שלושה חדרים שחסכה בעמל רב, והשאירה לעצמה דירת שיכון קטנה בשכונה. “הם הרי משפחה צעירה, להם יותר צריך.”
עכשיו היא שוב חוסכת בשביל רכב חדש לילדים.
“מספיק כבר עם הסובארו הישנה,” חשבה.
רות בדרך כלל לא נהגה לבקר את הבן וכלתה בלי הודעה מוקדמת. אבל באותו יום מצאה את עצמה בגשם כבד ליד ביתם ברמת גן, בלי מטריה, כשהרוח משתוללת וטיפות שוטפות מכל עבר.
החליטה לעלות אליהם, לשבת עם חן, לשתות תה יחד, לדבר בפתיחות של נשים.
חן פתחה את הדלת, והביטה בה בתמהון גלוי. לא הציעה אפילו להיכנס.
רות, באת בשביל משהו?
רות התבלבלה, מיהרה להתנצל: “פשוט, חשבתי להמתין עד שהגשם ייגמר…”
“זה כבר עבר מזמן. ברור שתצליחי להגיע הביתה,” ענתה חן בקור רוח, מביטה דרך החלון וידיה משולבות על החזה.
“כן, נכון,” השיבה רות בפשטות, כולה מוצפת דמעות, וחזרה בהליכה איטית הביתה, במטר הסוער.
בכתה, ובכתה, עד שנרדמה.
ובחלומה, הדג הזהב התייצב מולה הפך ענק ולחשב שפתיו ללא קול. אבל רות שמעה כל מילה. הדג דיבר:
“ממה את בוכה, טיפשה? אפילו תה לא הגישו לך ביום גשם. ואתכל השנים, חוסכת לילדים, דואגת להם. מה עם חייך שלך? יש לך חן וחכמה וגם כסף.”
“אם הילדים לא מעריכים, צאי לים! חווי משהו למען עצמך.”
רות פקחה עיניה כשהיה כבר לילה כבד.
הדג המשיך לשחות באקווריום, פותח וסוגר את פיו הדומם, אבל היא כבר לא שמעה אותו.
היא הבינה לבסוף: אסור לתת את כל כולך למי שלא יודע להעריך נתינה. לא להקריב עצמך על מזבח האנשים שלא יכבידו אפילו כוס תה ביום גשם סוער.
רות ברגמן לקחה את כל מה שחסכה למכונית לילדים והזמינה לעצמה חופשה בים האדום, באילת.
נשמה רוח ים, נחה, וחזרה הביתה מחוזקת, שלמה, מוקפת אור שמש ושקט.
הבן והכלה כלל לא הבחינו שנעדרה, הרי באו לבקש משהו רק כשהיו צריכים כסף, או שמישהו ישמור על הילד.
מרגע זה, רות הפסיקה לברוח מגברים, ובחייה נכנס גבר מיוחד אלדד, בעל המסעדה שבה עבדה.
הוא היטיב לחבב אותה זמן רב, וכעת, כשהפסיקה להעמיד את צורכי בנה וכלתה מעל לחייה שלה השניים הפכו לזוג.
הכל קיבל טעם חדש, עבודתם יחד, חייהם יחד.
יום אחד, חן התקשרה.
רות, למה אינך מבקרת? יאיר מצא רכב נפלא!
רות נשענה בידיה על החזה, וחייכה, נזכרת בפעם ההיא.
חן, רצית משהו?
חן ממש פצתה את פיה, כשרגע נכנס אלדד, הגבוה, המחייך:
“תביאי תה, רותי שלי?”
בשמחה, ענתה בלב רחב.
תקראי גם לאורחת הזמין אלדד בנדיבות.
חן כבר הולכת. היא הרי לא אוהבת תה, נכון, חן?
רות טרקה את הדלת אחר הגיסה, חייכה לדג הזהב באקווריום שלה והנהנה לעצמה:
“סוף סוף”.