אנחנו מתכננים לחגוג את ראש השנה בבית הקטנה שלך. אני באה לקחת את המפתחות אמרה אחותו של יעקב.
למה לנסוע לשטח? לשניים אתם כבר יכולים לחגוג בבית. וגם יש לנו משפחה גדולה: שלושה ילדים. צריך משהו שיעסוק בהם בחופשות! קראה רחל, במרמת זעם. אתה מדמיין איך זה לחיות עם שלושה ילדים?
לא, לא מדמיינת השיבה שלמה בשקט. אנחנו עם איתן עדיין לא חשבנו על ילדים. קודם צריך דירה קבועה ועבודה יציבה, ואז נחשוב על משפחה.
אל תחשבו! אנחנו עם יובל לא תכננו שום דבר! נזעקה רחל.
אז אתם חיים על קצב ההטבות? חייכה שלמה. יובל קופץ מעבודה לעבודה, אין יציבות. אני לא רוצה לחיות כך!
זה ענייננו. אל תספיחו על כספי אחרים! קראה רחל בקול גבוה. אז תני לי את המפתחות?
לא הכריזה שלמה בחוזק. אנחנו כבר מתכננים לחגוג שם עם החברים.
אז תשתפו מחדש! אם לא תתני את המפתחות בצורה נוחה, אני אלך אל איתן ואספר לו כמה את מתייחסת אלי בחוסר נימוס גרפה רחל.
בבקשה, תמשיכי כמה שרצית חייכה שלמה במרוצה.
רחל הכינה פרצוף לא מרוצה ויצאה מהדירה.
***
הקוטג’ שחלפה עליו עיניה של האחות נמסר לשלמה מאת סבתה, מריה כהן, בת 78, שהוריה של שלמה לחצו שתחיה בתל אביב כל השנה תחת השגחה. הקוטג’ רק שם, במציאות היה בית כפרי עם כל הנוחות. לפני חמש שנים הוריה של שלמה הוסיפו חצרית כדי לבנות חדר רחצה לסבתה, והתקינו מזגן.
הסבתא רונה סרבה לעבור לעיר, אך כשהזמן הלך היא החלה לחשוב על שינוי. היא הורה בחוזק שלא ימכרו את הבית ויטפלו בגינה, שלא יפגע קרח בעץ אחד.
שלמה ביקשה מהוריה שלאפשר לה לשמור על הבית. היא זכרה איך בקיץ הילדות בילתה אצל סבתה, רגעים מהבהבים של שמחה.
בזכות שכנוע של בעלה, שלמה החלה בשיפוץ קוסמטי: החלפת ניירות קיר, צבע תקרות, שינוי מנורות, והחלפת רהיטים ישנים בחדשים.
ההשקעה הייתה משמעותית, אך הבית הפך למקום נוח לכל סוף שבוע, ולכן הזוג הזמין ללא היסוס חברים לחגוג את ראש השנה.
פתאום ברחה רחל ודרשה מהשלמה להכניס אותה לבית. חוסר תום לב! היא נימקה זאת בכך שבניו של איתן צעירים יותר ומיוחס לו לתת עדיפות לאחותו הגדולה. שלמה לא הבינה איך בית של סבתה נוגע לכל זה, ולא הרגישה אשמה על דחייתה השטוחה.
רחל מתוודה, במקום להתקשר לאחיה הצעיר, מחליטה לבקר אותו בעבודה. איתן, באמצע היום, נראה מבולבל כשאחותו פורצת למחלקה.
איתן! קראה בקול רם, משכה תשומת לב של קולגות. צריך לדבר מייד!
שקט! חזר איתן. כאן עובדים אנשים. אולי את לא מבינה מה זה. בואי למחזיק העשן.
איתן הדליק סיגר, מרגיש שהביקור של אחותו מביא רוחות קשות.
מה את רוצה? שאל בקצרה.
אני דורשת את מפתחות הקוטג’! המשיכה רחל בצריחה.
איזה קוטג’? הוא לא מיד תפס את המשמעות. אה! את מתכוונת לבית הכפר?
כן, בדיוק אישרה רחל, שפתיה מצטמצמות. כבר תכננתי את ראש השנה! אז תדבר עם אשתך ותגע במפתחות.
אפילו אם הייתי יכול, לא אהיה בטוח לעשות זאת. איך היה לך האומץ לדרוש כך ולבקש עוד? היום חמישים וחמישי בדצמבר, אנשים רגילים מודיעים על תוכניותיהם מראש!
אל תלמד אותי לחיות, שטויות! קראתה הרעה של רחל.
יש לנו רק חמש שנות הבדל! אם בילדות היה משהו בולט, היום לא ניסה להסביר איתן. ההפסקה שלי נגמרה, הגיע הזמן לחזור הביתה.
רחל יצאה מאוכזבת יותר מהשנייה, אך לא ויתרה.
***
בבוקר של שלושים וראשון בדצמבר שלמה רצה בחנויות בחיפזון, בעוד שיום העבודה של איתן נגמר. הוא התחייב שיהיה פנוי אחרי הצהריים והם יספיקו, אך בעלת הבית עדיין חשתה דאגה. למזלה, הכל הלך חלק, ובשעה שש בערב הגיעה הזוג לכפר. היה צורך למלא את האינסטלציה, ובשעה תשעה בערב החלו המוזמנים להתארגן, לשים שולחן, לצלות קבב ולחגוג את השנה שעוזבת.
איתן, נראה שמישהו הגיע, ציינה שלמה. כנראה שרית עם דויד הגיעו מוקדם לעזור. הם הכי מדויקים! הוסיפה בחיוך.
אלך לקבל אותם ולעזור בתיקים, השיב איתן.
בטח, שלמה התרגשה, הרגשות גוברים. סוף סוף ראש השנה יעבור כפי שתמיד חלמה: באוויר הפתוח, בחברת חברים קרובים.
איתן חבש מעיל כושר ויצא לחצר. כשפתח את השער, נדהם.
היי, אחי! קראה רחל ושיקפה בשני הלחיים. שנה טובה!
איתן צריך זמן להתאושש מההפתעה. בזמן שדנה פורק את המזוודות מהרכב, רחל המשיכה לדבר על המסיבה, אך איתן לא שמע, עדיין מנסה להבין איך אחותו נלחמת בפתחה של הקוטג’. לבסוף נענע ראשו ואמר:
מה אתם עושים כאן? דיברנו על זה לפני שבוע!
את יודעת, הרימה רחל גבה. זה החלטתך, ואני לא אמרתי שאני מסכימה.
איתן, מה קורה פה? ניגשה שלמה, מופתעת לראות את רחל. רחל? שאלה בהפתעה.
כן! הכריזה רחל בגאווה. לא הכל קורה כפי שאת רוצה, הוסיפה.
כשהדוד גילה את החבילה הראשונה של חפצים, איתן תפוס את ידו בחוזקה.
אתה לא נכנס, אמר באופן קיצוני.
בזמן שרחל עזרה לילדים לשחרר רצועות בטיחות, היא שמעה את הטון הקשה של האישה כלפי בעלו, ופנתה מיד אל האח.
שחררו מיד את דוד! קראה ברעש.
לא אשחרר. אספו ותחזרו מיד! קרא איתן בקול חזק.
מה זה אומר? שאלת רחל במרירות.
מה שמעת!
ולא נלך לשום מקום, הכריזה באגרסיביות. יש לנו רכב מלא ילדים.
אני אוהב את האחיינים, אבל היום הם יצטרכו לחגוג במקום אחר, הסביר איתן. אתם לא תיכנסו לבית, הוסיף באיומים.
אולי אפילו תזמין משטרה? חייכה רחל באירוניה.
הייתי מזמינה אם לא היה ערב החג, התערבה שלמה. עדיף שתפנו בשקט, אחרת תגיע חברה שלי עם הבעל מתאגרף, והוא לא יתן לכם לעבור. חייכה שלמה.
אתה מאיים עלי? המשיכה רחל בצחוק מרושע.
לא, אבל זה באמת איום. התרחקו! ציוותה שלמה.
ביחד עם איתן הם סגרו את השער, ולא אפשרו לאורחים הלא רצויים להיכנס. רחל עם דוד נאלצו לנסוע חזרה הביתה. בדרך היא הריגה את דוד במרוץ מילים, צועקת:
למה לא דחפת אותו? מה זה בלאגן!
הם חזרו הביתה, שם חיו כבר כמה שנים עם אמא של רחל ואיתי אסתר לבון, שלא מדברת עם בנה מאז החתונה לפני חמש שנים.
מעכשיו גם אני אפסיק לשוחח עם איתן, אמרה אסתר וקילחה מעיל בפינה.
מה? חייכה אסתר בלחץ.
גזלתם אותנו מהקוטג’! אתה מבין? נאנחה האישה. זה לא סביר! ובת של איתן אף יותר! היא רצתה לקרוא למשטרה כאילו אנחנו גנבים.
לכן אני לא מדברת איתו. אתה זוכר כשחלטתי לעלות אליהם והם התנגדו? אמרו שהדירה שלנו חד-חדרית, אין מקום. אפשר לחשוב שהשניים עם הילדים יגרמו לנו נזקים!
אוי, אל תדברי, אמא! שלומית הרסה לנו את איתן.
בינתיים הילדים רצו בחוץ, ורחל ואסתר שתו שמפניה וצפו בתוכנית “החיים על הקו”. בזמן שהדוד נמשך במטבח, שלמה ואיתן חיכו לאורחים והכינו את החג. סביבם צחוקים, שמחות וחיוכים. שלמה משכה את איתן הצידה מהקהל הרועש ולחשה:
צריך לומר לך משהו.
היא הושטה לו צילום של אולטרסאונד.
ברצינות? הביט איתן בפליאה. נולד לנו תינוק?
כן, הנהנה שלמה.
איתן חיבק אותה ונישק.
זה הילד הכי טוב במתנה! הוא חייך והמשיך.
