אנחנו לא זבל, בן. (סיפור)
אבא, אמרתי לא! אתה לא שומע? את הגרוטאה הזו צריך לזרוק לפח, לא לגרור הביתה!
הקול של הבן חתך באוויר כמו סכין. שולמית מזרחי נעצרה ליד הכיריים, כף מרק תלויה באוויר מעל הסיר. טיפה של מרק ירקות נחתה על הלהבה ושרקה. היא הסתובבה. צבי מזרחי עמד בפתח המחסן, מחזיק בידו כיסא עץ מתקלף. כיסא ישן, עם רגליים מגולפות, כמו שהיו עושים בארץ בשנות השישים. עודד עמד בכניסה, רגליו פשוקות, ידיו שלובות על החזה.
עודדי, אמרה בשקט, וניגבה ידיים בסינר זה לא גרוטאה. אבא יבריק אותו, תראה איזו גילוף יפה…
אמא, אל תתחילי, לא הביט אליה. אבא, אני אומר לך ברצינות. אתה בן שבעים ושתיים. אסור לך להרים משקלים כאלה. שכחת מה שהרופא אמר אחרי שהלחץ דם שלך קפץ?
צבי לא ענה. ידיו הלבינו מהלחץ על המשענת. הוא הניח את הכיסא על הקרקע, התיישר. שולמית ראתה את הוריד ברקתו רוטט. ככה הוא תמיד היה כשהתאפק.
לא סחבתי לבד, אמר בקור רוח. דני מהשטח ליד עזר לי. הבאנו את זה יחד.
ומה זה משנה! עודד נופף ביד בזלזול. העניין שהפכתם את הבית למחסן יד שנייה. תראה בפינה שלוש שידות, במחסן עוד שתיים. כל הפחיות לכה שלכם, מברשות, סמרטוטים. אמא, את מבינה שזה מסוכן? חומר דליק בכל פינה!
שולמית ניגשה לעמוד ליד בעלה. הריחה את ריח העץ הטרי והשמן. ריח של ילדות, של סבא בסדנה. מאז שהם צבי התחילו בשיפוץ רהיטים, לפני חצי שנה, הרגישה כאילו חזרה אחורה בזמן, והכל עוד פתוח.
עודדי, אנחנו זהירים, ניסתה לדבר ברוגע. את הלכה אנחנו שומרים בחוץ, בארגז מתכת. עובדים רק כשיש משב רוח. הכול מתאוורר.
אמא, זו לא תשובה שלף הטלפון הנייד, התחיל לחפש משהו. תראי, נתונים של כב”ה. שריפות אצל מבוגרים. את יודעת כמה בגלל חומרים דליקים?
עודד, תפסיק צבי צעד צעד קדימה. כל החיים הייתי מהנדס. יש לי מושג בבטיחות יותר ממה שאתה חושב.
היית מהנדס לפני שלושים שנה, אבא עודד הסתכל לאביו בעיניים עכשיו אתה גמלאי עם לב חלש. ואני לא צריך סטטיסטיקה כדי לדעת שאתם משחקים באש.
אנחנו לא משחקים, הרגישה את הדמעות בגרון. אנחנו חיים. זה מביא לנו שמחה, אתה מבין? זה משמח אותנו.
עודד סוף סוף הביט בה. היה במבטו קור של רחמים מעורב בסבלנות מתוחה. כאילו היא ילדה שלא מבינה.
אמא, זה בגלל שמשעמם לכם דיבר לאט, כאילו מלמד ילד בכיתה א’ בואי, אצרף אתכם למועדון, או ניסע לאיזה צימר, אולי לקיבוץ, להתרענן.
לא משעמם לנו צבי ענה ואנחנו לא רוצים לנסוע. אנחנו רוצים להיות בבית, עם העיסוק שלנו.
איזה עיסוק, אבא? עודד גיחך אתה באמת חושב שזה עיסוק? לגרור הזבל הביתה, לשפוך עליו לכה מסריחה ולשים אותו בפינה? זה לא עיסוק. זה… אפילו לא מוצא מילה לדבר הזה.
עודדי! לא יכלה להתאפק. איך אתה מדבר עם אבא שלך?
מדבר עניינית, אמא. מישהו צריך להגיד לכם את האמת. אתם חיים בעולם משלכם, ואני צריך לנקות אחריכם.
לנקות מה? צבי החוויר מה אתה אומר בכלל?
היה שקט. עודד שפשף את גשר האף, נשם עמוק ודיבר יותר בשקט:
אבא, אמא, בלי רגשות. אני לא נגד שתעשו משהו. אבל בבקשה שיהיה בטוח, הגיוני. לא עוד פנטזיות עם שיפוצים. האמת? חשבתי למכור את הבית. לא עכשיו, בהמשך. אתם כאן לבד, בלי שום נגישות, עם לחצים משתוללים. מה יקרה אם יקרה משהו, והאמבולנס שתקוע בכביש יגיע אחרי שעה?
האוויר הפך כבד. שולמית שמעה כלב נובח מעבר לגדר, רשרוש של עלי תפוח, הלמות לבה.
למכור את הבית? שאל צבי את הבית שלנו?
לא עכשיו מיהר עודד להוסיף אבל זה הגיוני. אקנה לכם דירה קטנה לידי. סטודיו או חדר. לא צריך הרבה. ואת ההפרש אעזור לנועה בלימודים, היא מתחילה אוניברסיטה.
שולמית הביטה בבנה ולא הכירה אותו. הנה הוא, עודדי שלה, זה שגידלה, האכילה, לא ישנה בלילה כשהיה חולה, שלימדה לקרוא, שליוותה לכיתה א’. שאהבה מכל. מדבר על הבית, חיים של ארבעים שנה, כמו על נכס, לא על בית.
עודד, אמרה ורעד בקולה הבית הזה שלנו. כאן טוב לנו.
נראה לכם שטוב השיב אתם לא קולטים את הסיכונים. אני דואג לכם, אמא. רוצה שתהיו בטוחים.
אתה רוצה שנשב בין ארבע קירות ונחכה לסוף אמר צבי זה מה שאתה רוצה.
אל תגזים, אבא. אני רוצה שתהיו בריאים ומאושרים.
אנחנו מאושרים כאן! צעק צבי. שולמית נבהלה. מאושרים עם הכיסאות, עם השידות! לפחות יש לנו מה לעשות בידיים! זה נותן לנו חיים!
עודד החוויר, הידק את לסתותיו, פנה והלך.
סיימתי לדבר. אגיע לזה שוב בעתיד. תחשבו על הדברים שלי.
שולמית הביטה אחריו, אחר כך בבעלה. צבי עמד, כתפיו שמוטות, הביט בכיסא ששכב על האדמה. היא התקרבה, חיבקה אותו סביב המותניים. חבק אותה בחזרה, רועד כולו.
צביקי, לחשה אל תיעלב. הוא לא מתכוון, הוא לא מבין.
לא מבין, חזר אחריה בן ארבעים וחמש, ולא מבין.
עמדו כך, קרובים. אחר כך צבי התרחק, הרים את הכיסא.
אכניס אותו למחסן אמר אטפל בו בכל מקרה. מה שאומר, לא מעניין אותי.
שולמית הנהנה, חזרה הביתה. המרק התקרר. כיבתה את הגז, נשענה במצח על המקרר. שמעה את עודד מדבר בטלפון מאחור. הקול שלו היה ענייני: שטחים, משכנתא, עסקאות.
בערב אכלו שלושתם. בדממה. עודד אכל במהירות מבלי להסתכל, צבי כמעט לא נגע באוכל, שיחק במזלג. שולמית ניסתה לשאול על נועה ועל מיכל, על העבודה. עודד ענה בקצרה.
נועה בסדר אמר לומדת למבחנים. מיכל גם. בעבודה הכול רגיל.
ומה עם העבודה שלה? דיברת שירצו להפוך אותה לסגנית מנהל.
עשו אותה הנהן משכורת קצת עלתה, אבל הרבה יותר עבודה.
תמסור לה ד”ש ביקשה וגם תנשק את נועה מסבתא.
אמסור.
שוב שקט. צבי הדף את הצלחת, קם.
אלך למחסן אמר.
אולי תקח ערב חופשי? שמה יד על כתפו תירגע.
אני צריך, שולמית נשק לה קלות ברקה ויצא.
עודד הביט אחריו, נענע בראשו.
עקשן כמו חמור מלמל שניכם כאלה. לא מקשיבים לאף אחד.
עודד, התיישבה מולו, מביטה בעיניו בן, תבין. זה לא עקשנות. זו חיינו. עבדנו כל החיים. אבא במפעל, אני בספריה. יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. גידלנו אותך, חסכנו לך ללימודים, עזרנו בדירה. ואז גדלת, הלכת, בנית משפחה. נשארנו שנינו. פתאום שקט. מאוד שקט.
עודד הקשיב, פניו אטומות.
ואז אבא מצא ליד הפח שידת עץ המשיכה כל כך יפה, עתיקה, רק הצבע התקלף. הביא אותה, הסיר צבע ישן, שייפ, צבע לכה. נהיה כל כך… כל כך יפה, עודדי. כאילו קמה לתחייה. אנחנו גם. הרגשנו שיש לנו עוד כוח. שאנחנו עדיין שווים. זה חשוב, בן. מאוד חשוב בגילנו.
עודד שתק. אחר כך נשם עמוק:
אמא, אני מבין הכול. אבל אני רואה את הסיכונים שכם מתעלמים מהם. רואה את הגיל, את הלחץ דם. אם משהו יקרה, עד שיגיעו אליכם…
לא יקרה כלום קטעה אנחנו לא חולים, רק מבוגרים. קמים לבד, עושים לבד, אפילו עובדים בגינה. למה אתה עושה אותנו נכים?
אני לא עושה עבר ביד על פניו אני רק רוצה שכל יהיה שפוי. בתי חולים, סופרים, בתי מרקחת שתהיו נגישים.
יש גז אמרה את התנור שורפים רק לסאונה.
לא משנה. אתם מסבכים לעצמכם את החיים. וגם לי. כל הזמן אני חרד עליכם. נועה דואגת. מיכל דואגת.
הביטה בו וידעה לא שומע אותה. כבר החליט: הורים בדירת סטודיו קטנה, תחת הפיקוח שלו, בלי תחביבים, צפויים ונוחים.
בסדר אמרה בשקט לא נדבר עכשיו. תגש לנוח. מחר נדבר.
עודד הנהן, הלך לחדר (פעם היה חדר הילדים שלו). שולמית ניקתה כלים, לבשה סוודר, יצאה למחסן.
צבי ישב על כסא נמוך, שייף את הכסא. הנורה האירה אותו באור עמום, גבו כפוף, ידיו איטיות, מדויקות. היא הניחה ידיה על כתפיו.
יצא יפה, אמרה.
כן לא הרים ראש הגילוף שמור טוב. רק רגל אחת להדביק.
שקט. אחר כך שאלה:
אולי נקח את דבריו ברצינות, קמצוץ? אולי לא נשפץ כל כך הרבה? נסתפק בכמה רהיטים, ואת השאר…
הניח את הנייר זכוכית על הברך, הפנה אליה מבט עייף.
אם נוותר עכשיו, יהיה יותר גרוע. יחשוב שהוא שולט, יגביל עוד. קודם רהיטים, אז לא לעבוד בגינה, ואז “אל תלכו ליער, אל תסתבכו”. לבסוף למכור את הבית, לעבור לעיר. מה נעשה בעיר? נשב על ספסל ליד הבניין, נאכיל יונים? נחכה שיגיע פעם בחודש?
הבינה שהוא צודק. אבל לא יכלה לשאת את המחשבה שעודד יעזוב כועס. תהום בין הדורות, כמו במגזינים. תמיד חשבה שמשפחתה שונה. אבל לא. הכי רגיל: ילדים בוגרים שיודעים הכול, הורים מבוגרים שלא נכנעים.
ומה נעשה? שאלה.
נמשיך כרגיל ענה זה הכול.
הנהנה. עמדה לידו, הביטה בידיו עובדות. אחר כך חזרה פנימה.
בבוקר קם עודד מוקדם. שולמית הספיקה להכין חביתיות, להעמיד ריבה ושמנת חמוצה. צבי שתה תה וקרא עיתון. עודד התיישב, נטל חביתית, מרח ריבה.
טעים, אמר בקצרה.
תאכל, דחפה אליו צלחת אכלת מעט אתמול.
הביטה עליו לעסה. כזה מבוגר, כזה מרוחק. מתי זה קרה?
עודדי, התחילה בזהירות, למה אתה כל כך כועס עלינו?
הרים עיניים, הביט בה.
אני לא כועס, אמא. אני דואג. זה הבדל.
אתה מבין שזה חשוב לנו? הרהיטים, השיפוצים?
אמא, הניח מזלג מבין שטוב לכם עיסוק. בואו נחפש משהו בטוח יותר. כמו לסרוג, או להנביט עלי בזיליקום על אדן החלון.
יש לנו ענתה בשקט עגבניות, פרחים, מלפפונים בקרוב.
אז למה כל הרהיטים האלה?
הבינה שאי אפשר להסביר. זה לא סתם רהיט. זו זיכרון. תחושת מסוגלות. שיש עוד מה ליצור, לא רק לאבד. שזה הרבה יותר מעץ ולכה.
אי אפשר להסביר אמרה אתה תצטרך להרגיש לבד.
הבנתי שאתם לא רוצים לשמוע היגיון, גמר את התה, קם אני נוסע אחרי הצהריים. תחשבו שוב על מה שאמרתי. לא דורש שתעזבו בבת אחת, אבל מתחילים לצמצם. ותחשבו על דירה בעיר. מצאתי לכם סטודיו יפה, קומה שלישית, קרוב אליי. מואר, נעים.
נחשוב הבטיחה, אבל ידעה שצבי לא יסכים לעולם.
עודד הלך לחדרו. צבי יצא אל המרפסת בדממה. היא פינתה כלים, ידיה רעדו. צלחת נשברה לשניים. כרעה לאסוף שברים, ואז פרצה בבכי.
שולמית, מה קרה? נכנס, הרים אותה חתכת את עצמך?
נדהלה בראש. חיבק אותה.
אל תבכי, אמר שיילך, שילך. נסתדר בלעדיו.
לא, צבי יללה זה הבן שלנו. איך אפשר בלעדיו?
הוא מבוגר, שולמית. יש לו חיים. אנחנו לא צריכים להתכופף אליו.
למה שהוא יתכופף אלינו?
היה שקט. אחר כך אמר:
לא צריך. אבל יכול לפחות לכבד. לא לפקד.
הנהנה, מחתה דמעה. זרקה את השברים. צבי נתן לה לשתות. הודתה בלחש.
הוא ליטף ראשה, נשק לה. שוב יצא החוצה. היא סיימה לנקות, לבשה סוודר, הלכה להשקות את החלקה. עבודה תמיד מרגיעה. ידיים יודעות לבד. השמש חממה, רק ציפורים ורוח ברקע.
עבדה עד הצהריים. חזרה, חיממה מרק. קראה לשניהם. עודד התיישב, צבי נכנס מהמחסן, שטף ידיים והתיישב.
אכלו בדממה. ניסתה לדבר, לא הלך. עודד ענה מילים בודדות, צבי שתק. אחרי הארוחה עודד ארז, הוציא מזוודה לאוטו.
אני נוסע אמר בדלת תעדכנו אם קורה משהו.
טוב, חיבקה אותו, נישקה בלחי תמסור ד”ש למיכל ולנועה.
אמסור.
צבי הנהן ולחץ לו את היד בקור. עודד נכנס לרכב, נפנף מהחלון ונסע.
שולמית עמדה בכניסה עד שהרכב נעלם. צבי הניח יד על כתפה.
קדימה, אמר אין מה לעשות.
נכנסו הביתה. שקט אחר. כבד. התיישבה והביטה מחוץ לחלון. הענפים מתנועעים, עננים, רגיל. אבל משהו נשבר. משהו שלא ניתן לתקן.
עבר שבוע. ועוד אחד. עודד לא התקשר. שולמית יזמה שיחות, ענה בקצרה, מתוח. עסוק, הבטיח שיחזור לא חזר. הבינה שהוא נעלב, מחכה שיתקפלו. אבל צבי לא נשבר. המשיך לעבוד במחסן, להביא רהיטים, לצבוע, לשייף. עזרה לו. אהבה את זה, ולא רצתה להפסיק כי הבן אמר “נגמר”.
יום אחד בערב הטלפון צלצל. הרימה.
הלו?
אמא, שלום, קולו מתוח מה שלומכם?
טוב ענתה מה איתך?
בסדר. תקשיבי, אני בא בסוף השבוע. צריך לדבר.
על מה?
נראה כשתגיעי. בשבת אהיה.
נחצתה מפנים. תחושה רעה.
בשבת ירד גשם. אפפה ריח שמרים. צבי קרא בעיתון. המכונית הגיעה לשתיים. עודד, עם מטריה, פסע מהר לדלת.
כנס, תוריד מעיל, כולך רטוב הכניסה אותו לשתות? עוגה עם כרוב baked!
תודה, אמא נכנס לסלון אבא, שלום.
שלום, צבי הניח עיתון, הביט בבנו למה דחוף?
עודד ישב, העביר יד בשיער, פניו קשות.
החלטתי שצריך לפעול, לפני שיהיה מאוחר מדי.
מה לפעול? שאלה שולמית, יושבת לצד בעלה.
מצאתי קונה לבית אמר קיבלנו הצעה יפה. נוכל לקנות לכם דירה בעיר, יישאר אף כסף לנועה. השקעה לגיל השלישי.
שתיקה. שמעה טיפות על הגג, שעון מתקתק, נשימה כבדה של צבי.
מה אתה מדבר? שאל צבי בקור, והיא פוחדת.
שקלתי הכול ענה עודד מהר מסוכן לכם פה לבד. הבית ישן, חימום לא אמין, מרפאה רחוקה. בעיר תהיו איתי. אוכל לבקר כל יום, נועה תבוא, מיכל גם. כולם מרוויחים.
כולם, מי זה? שאל צבי טוב לך, או לנו?
לכולם התעקש עודד היחסים המשפחתיים חשובים יותר מנכס נדל”ן.
עכשיו משפחתיות לעג צבי רק כשבא לך לגרש אותנו הבית?
לא מגרש! התרומם קולו מציע הגיון! אתם לא לנצח! מה יקרה כשתדרדרו?
לא רוצים שתציל אותנו, אמרה שולמית בשקט בן, זה הבית שלנו. כאן חיים כל החיים. אתה גדלת פה. איך נמכור?
פשוט מאוד, אמא חותמים חוזה ומקבלים כסף. מתחילים לחיות נורמלי. לא עם דמיונות של רהיטים.
צבי קם, ניגש לחלון, הביט בגשם. חזר:
מה אתה חושב, שמותר לך להחליט בשבילנו?
יש לי זכות לדאוג לכם ענה עודד ואם אתם לא מבינים, אני חייב לעשות את זה.
כל חייך תכננתי פרויקטים בישראל, אמר צבי ואתה אומר לי שאני לא יודע מה טוב לי?
זה היה מזמן עודד קם עכשיו הכל שונה. זהו.
עמדו אחד מול השני. שולמית ראתה כמה הם דומים גאוותנים ועיקשים.
מספיק, קמה בואו נשב נדבר.
חזרו, היא מזגה תה, חילקה עוגה. ידה רעדה.
עודדי, פנתה, אני מבינה שאתה פוחד עלינו. אנחנו לא חסרי אונים. יש שכנים דני, רחלי ממול. עוזרים כשצריך.
שכנים נופף בפסול גם הם פנסיונרים. מה יעשו אם יקרה משהו לאבא?
יזעיקו אמבולנס צבי כמו לכולם.
ואם לא יספיק?
אז נגמר, צבי שקט אי אפשר לפחד כל החיים. אחרת לא חיים בכלל.
עודד הידק לסת. ראו את השרירים בלחייו.
אתם לא קולטים אמר אתם בעולם שלכם. אני רואה את המציאות. איך אתם מזדקנים. לא רוצה יום אחד לבוא ולמצוא…
לא גמר. הפנה גב. שולמית הבינה: הוא באמת פוחד לאבד אותם. לא עניין של שליטה. פחד.
עודדי, אמרה ברוך, אנחנו לא מתכוונים להיעלם. עוד תוכניות לנו. אבא רוצה לשפץ את הבופה, אני מתה לעשות גינת ורדים.
תוכניות גיחך בכעס כולם מתכננים, ואז הכל נגמר.
גם בעיר העיר צבי אם יגיע, יגיע בכל מקום.
עודד התרומם, הסתובב בעצבנות.
אתם לא מבינים! כמעט צרח אני רק רוצה טוב לכם! ואתם דוחים אותי!
אף אחד לא דוחה, קמה, אחזה בידו עודדי, אנחנו אוהבים אותך. מאוד. אבל לא יכולים לחיות כמו שאתה רוצה. חייבים לפי הדרך שלנו. אתה מבין?
שחרר את היד, נסוג.
לא אמר אתם אגואיסטים. חושבים על עצמכם. על הרהיטים שלכם, על הזוטות שלכם. אני והמשפחה שלי, הדאגות שלי, לא סופרים.
אתה רוצה שנפסיק לחיות בשבילו שלך? שאל צבי בקור זה דאגה?
עודד החוויר. אגרף ידיו, הלך לדלת.
תעשו מה שבא לכם זרק נמאס. אם יקרה משהו תסתדרו לבד.
עודדי! רצה אחריו, אבל כבר יצא.
רצה אחריו לגשם.
עודדי, חכה! קראה שוב ושוב. הוא נכנס לרכב, לא הסתכל. התניע ונסע. צבי עטף אותה במעיל, הוביל פנימה.
אל תתקררי אמר תתלבשי.
הלכה בשקט, החליפה בגדים, חזרה לסלון. צבי חיבק אותה.
אל תבכי לחש הוא יבוא בסוף.
הוא לא לחשה הוא לא יסלח. שמעת? “אל תתקשרו.” זה הסוף, צבי. זה הסוף.
החזיק אותה בחיקו. היא בכתה אליו, הוא שתק. בחוץ הגשם הלך והתחזק.
ישבו כך שעתיים. אחר כך נרגעה.
אולי הוא צודק, שאלה אולי אנחנו אגואיסטים?
לא צבי הניד ראש רק רוצים לחיות. גם אחרי חמישים חיים. לא חייבים להיעלם.
הוא הבן היחיד הביטה בו איך נחיה בלעדיו?
לא יודע ענה. אבל לא אתכופף. אם ניכנע נמות מוקדם מדי.
הנהנה. הבינה שהוא צודק. אבל לא מרגיע.
עבר חודש. עודד לא התקשר. שלחה מסר: “עודדי, אנחנו מתגעגעים. תבוא, אפילו ליום.” לא השיב. “ד”ש לנועה, שיבואו.” כלום.
הבינה שחתך. כאב עד שצעק.
צבי ראה את סבלה אבל לא יכל לעזור. המשיך לשפץ, אבל הפך שקט יותר. לפעמים ישב במרפסת, הביט לכביש אולי מחכה.
יום אחד היכתה מציאות: במחסן כיסא אחד נעלם. זה שצבי שיפץ באהבה. הם חיפשו, חיפשו איננו.
עודד, לחשה.
צבי לא דיבר. נכנס, חייג, רמקול פתוח.
כן, קולו אדיש.
איפה הכיסא? רעד קולו של צבי.
איזה כיסא?
אתה יודע. משופץ. איפה הוא?
היסוס. הוצאתי אותו לזבל, בפעם האחרונה שבאתי. כשעבדתם בגינה.
שקט. שולמית גנחה. צבי החוויר.
מה עשית? שאל.
עשיתי מה שצריך ענה זרקתי זבל. לא יהיה יותר שטויות.
זה היה כיסא של אמא שלי קולו נשבר הזיכרון היחיד.
לא ידעתי…
לא שאלת. לא רצית לדעת. החלטת בשבילי. מהיום נעלמת מהחיים שלי. אין לי בן יותר.
אבא, די…
צבי זרק את האוזנייה, יצא. השאר נשמע: “אמא? תגידי לו, שלא עשיתי בכוונה…”
שולמית לקחה את הטלפון.
עודד, אמרה בקור לא היית אמור לעשות ככה. לא בבית שלנו. עברת גבול.
אמא, רציתי רק…
בשבילך. לא בשבילנו. לא תחליט על חיינו יותר.
הניחה את השפופרת, התיישבה. הטלפון צלצל שוב כיבתה אותו.
צבי לא יצא מהחדר עד הערב. כשיצא בכה. הבינה שנפלו: בן ואמא גם יחד.
זה לא על הכיסא אמר הוא כבר לא קיים בשבילי.
לא צריך לדבר ככה לחשה.
היה בן תיקן. היה.
עוברים חודשים. עודד מתקשר לא עונים. פעם אחת נענתה: אמא, הכל בסדר?
אולי תבוא.
לא, אמא, לא עד שאבא יסלח.
תבקש סליחה.
ביקשתי. הוא לא שומע.
אולי לא מספיק אמיתי…
אמא, את לא מבינה התפוצץ לא ידעתי! סתם עץ בשבילי!
זה לא זבל, ענתה אתה שונא את כל מה שיש לנו אחרי חמישים.
למה לדבר ככה?
כי זו האמת. אתה לא מכבד. אתה חושב שאנחנו לא יודעים מה טוב לנו. אבל יודעים. טוב מאוד.
לא התכוונתי לפגוע…
פגעת מאוד. עכשיו לא יודעים איך לתקן עם בן שלא שומע.
אני שומע, ענה אבל גם אתם לא. אני רק רוצה שתהיו בטוחים.
לא צריך לפחד מהכול אמרה אנחנו אחראים על עצמנו.
היה שקט. בסדר, אמא. ד”ש לאבא, אם ירצה.
ניתקה. ישבה עם טלפון, הכל ריק.
צבי שיפץ שידה חדשה. היא באה, ישבה לידו.
עודד מוסר ד”ש.
תמסרי בחזרה בלי רגש.
צבי, אולי תסלח.
אל תתחילי אני לא מסוגל לסלוח. חצה קו אדום.
הכול נסלח, ניסתה לשכנע.
לא בלי כבוד ענה.
ידעה שלא תשכנע. עבדה בשקט לידו. החיים המשיכו.
בקיץ באה רחל מהשכנים. הבן בא?
לא.
גם אני רבתי עם שלי, אמרה על שטויות. הם אף פעם לא מבינים שאנחנו עוד חיים. צדקתם שלא ויתרתם.
צדקנו חזרה שולמית והאמינה צדקנו.
צבי יצא, ישב לידה.
את צודקת אמר זו הדרך שלנו.
הניח ידה בידו. הביטו בשקיעה.
בסתיו, שולמית שיפצה שידת איפור שמצאה בפח, הביאה אותה בעזרת דני. צבי כעס אבל עזר. עבדו יחד: הוא שייפ, היא ניקתה, הוא צבע, היא הבריקה. יצא יפה. שמו בחדר, והמקום התמלא חום.
שולמית, אמר יש לך ידי זהב.
גם לך חיבקה אותו אנחנו צוות.
צוות טוב חייך.
בערב טלפון, לא מוכר: אמא, זו מיכל. עודד בבית חולים.
הלב צנח. מה?
תאונה, בכתה רכב התהפך. קשה, אבל יציב. הם מחכים שתבואי.
שולמית סיפרה לצבי. פניו התקדרו.
תיסעי אמר ביובש.
אבל זה עודד, הבן שלנו.
הוא ויתר עלינו. שכחת?
לא. אבל אולי הוא ימות. לא אשב כאן.
תיסעי קטע. תקשרי כשתדעי.
אספה עצמה, עלתה על מונית. צבי נשאר בבית, מוחץ אגרופים מתוסכלים.
הגיעה לבית החולים לפנות בוקר. מיכל חיבקה. שאל עליך ועל אבא, מבקש סליחה.
מותר לבקר?
רק בבוקר.
התיישבה, מחכה, בוכה על ההחמצה.
בבוקר נכנסה. עודד חיוור, יד מגובסת, דומע.
אמא, תסלחי לי.
החזיקה את ידו.
אל תדבר. פשוט תהיה.
הבנתי שטעיתי. שרציתי לשלוט לכם. תגידי לאבא… אני…
אגיד לו ליטפה את ידו. תבריא.
בערב התקשרה לצבי: הוא יחיה. הרופאים מבטיחים.
טוב ענה טוב מאוד.
מבקש סליחה.
שתיקה.
אני לא מוכן לסליחה ענה שיבריא, נדבר.
הניחה את הטלפון. בחוץ גשם אפור. ייתכן שדברים לא נסלחים, אפילו לא לילד. אולי רק הזמן ירפא.
נשארה שבוע בעיר. עודד הבריא, ליווה. ביקש סליחה שוב ושוב. אמא, אקנה לאבא כיסא חדש, אלמד לשפץ, אוכיח לו שהבנתי.
לא העניין בכיסא אמרה לו אלא בכבוד. בזה.
ראה שהיא מאמינה, צבי לא. עמוק מדי הכאב.
כשחזרה לבית, צבי קיבל אותה בחיבוק חזק.
התגעגעתי.
גם אני. צריך לדבר.
סיפרה הכול. צבי הקשיב.
מה את רוצה?
שתסלח.
לא מוכן עדיין. אם ירצה לחזור שיביא הוכחות. לא דיבורים.
איזו הוכחה?
שיחליט.
הלך למחסן. היא נשארה.
עבר חורף. עודד הבריא, חזר לעבוד. התקשר לשולמית פעם בשבוע, על צבי לא מדברים.
באביב, באפריל, אחרי ששלג נמס, יצאה לפתח וראתה רכב. עודד מנחה מובילים פורקים משהו גדול. קראה:
עודדי, מה אתה עושה?
חייך במבוכה: הבאתי משהו לאבא.
הכניסו לחצר. הסירו כיסויים כיסא עץ מגולף, כמו זה של סבתא, מעשה ידי עודד עצמו.
למדתי שלושה חודשים, בעצמי, אצל נגר. חיפשתי אחד כזה, בנגריה עתיקה. שיפצתי. יודע שזה לא ממלא מקום, אבל… זה מכבד את אבא.
חיבקה אותו.
תודה, עודדי.
אבא בבית?
במחסן. לך, תראה לו.
עודד לקח, נכנס. היא נשארה בדלת.
צבי ישב בשרפרף, שמע צעדים, ראה את בנו ואת הכיסא.
שלום, אבא אמר בשקט הבאתי לך. אני עשיתי. לא במקום, רק להראות שהבנתי. אבא, תסלח לי.
צבי שתק, בדק את הכיסא, העביר יד.
עבודה יפה.
תודה.
תסלח?
נראה, אמר עודד. נראה.
לא כן, לא לא. “אולי”. וזה היה די והותר. הבינה הפצע נשאר, אבל כבר לא מדמם.
עודד נסע, הכיסא נשאר במחסן. צבי הביט עליו ארוכות.
הוא השתדל אמר.
השתדל הסכימה.
סימן שהבין.
באמת.
חיבק אותה.
טוב אמר שיבוא לפעמים. אבל בלי הרצאות.
סגרנו.
ישבו יחד במחסן, קרובים. ציפורים שרו, אביב בחוץ. החיים המשיכו. עם הכל שמחות ועצב, אובדן ומציאה. בני זוג זקנים, אבל חיים באמת, לא בצל קיום של אחרים.
בערב, על המרפסת, שתו תה. צבי לחץ את ידה.
שולמית, אמר פתאום, מחר אתחיל לשפץ את השידה שמצאנו. שידה טובה, עתיקה.
תתחיל חייכה אעזור.
הנהן בחיוך. ישבו שם, בזהב של בין ערביים, רוח קלה, כלב נובח מרחוק. היה להם בית, ידיים עובדות, לב פועם. ומחר יום חדש, עבודת יד, חיים שבחרו בהם בעצמם.
