אנחנו לא פסולת, בני. (סיפור)
יום רביע אחד, רות עמד במטבח, מערבב קדרה של מרק ירקות, כשלפתע קולו החד של אביתר, בנו, פילח את הדירה:
אבא, אמרתי לך כבר די! אתה לא שומע? צריך להיפטר מהג׳אנק הזה, לא להכניס אותו הביתה!
ידו של רות רעדה. טיפה של מרק נשפכה על הכיריים, העלתה ריח חריף של חריכה. הוא הסתובב וראה את אשתו, נועה, עומדת מופתעת ליד הכיור. אביתר עמד רחב כתפיים בכניסה למרפסת השירות, חוסם את הכניסה, ידיו שלובות על החזה. רות אחז ביד אחת בכיסא עץ עתיק, מקושט גילופים, כזה שהיו עושים פעם בשנות השישים, והשנייה מסוככת עליו.
אביתר, לחשה נועה, מנסה לפייס, הכיסא הזה לא סתם. אבא הולך לשפץ אותו, ראית את הגילופים? איזה יופי…
אמא, עזבי, אביתר לא הסתכל עליה. אבא, אני אומר את זה לטובתך. כבר בן שבעים ושתיים. אסור לך להרים דברים כבדים, שכחת מה שהרופא אמר אחרי הלחץ דם שלך?
רות שתק. מפרקי האצבעות שלו החווירו על גב הכיסא. הוא הניח אותו בעדינות בצד, הזדקף. נועה ראתה את הווריד ברקה שלו פועם. ככה תמיד היה כשהוא התאפק.
לא סחבתי, רות ענה בצלילות. עוזי מהקומה למטה עזר לי. הבאנו את זה ביחד.
זה לא משנה! קטע אותו אביתר. הבית שלכם נהיה מוזיאון גרוטאות. בסלון יש שלושה כונניות שניים. במרפסת השירות עוד שתיים. תסתכלו על הפחיות לכה, המברשות, הסמרטוטים הכל פוטנציאל אש, אמא. מבינה, נכון?
נועה נעמדה לצד רות, מריחה את ניחוח העץ החי, את שארית הלק, ריח של ילדות ובית המלאכה של סבא. מאז הם התחילו בזה לפני כחצי שנה, הרגישה שהיא צעירה שוב, כאילו אפשר להחזיר את הזמן לאחור.
אנחנו נזהרים מאוד, ניסתה להסביר ברוגע. את הלכה מחזיקים בארון מתכת בחוץ, עובדים רק כשיוצא רוח, הכול מתאוורר אחרי.
אמא, זה לא תירוץ, אביתר שלף את הנייד, חיפש משהו. הנה, תראי בעצמך. נתוני כיבוי אש דירות קשישים, שרפות מחומרים דליקים.
מספיק, רות התקדם. כל חיי עבדתי כמהנדס. בחיים לא עשיתי משהו בלי בטיחות.
לפני שלושים שנה, אבא, אמר אביתר בעצבנות. עכשיו אתם בגיל פנסיה עם לב חלש. אני לא צריך סטטיסטיקה כדי להבין שאתם מסכנים את עצמכם.
אנחנו לא מסכנים, נועה חשה איך הדמעות עולות. אנחנו חיים. זה עושה לנו טוב. ממלא אותנו בשמחה.
הוא סוף סוף הביט בה. המבט שלו היה קר, כמעט מבטל כאילו היא ילדה קטנה שלא מבינה את הפשוט מאליו.
אמא, אני יודע שמשעמם לכם, הוא דיבר לאט, בסגנון של גננת. אולי עדיף שתלכו לאיזה חוג. או שאלך איתכם לסוף שבוע במלון בים המלח.
לא לנו משעמם, אמר רות. ואנחנו לא רוצים חופשה. כאן אנחנו רוצים להיות. עם הדברים שלנו.
זה לא “דבר”, צחק אביתר להביא פסולת מהרחוב, למרוח לכה ולהעמיד בפינה. זה לא עיסוק. זה אין לי אפילו איך לקרוא לזה.
אביתר! איך אתה מדבר עם אבא שלך? נועה לא יכלה להכיל יותר.
מדבר לעניין, אמא. מישהו צריך להגיד לכם את האמת. אתם חיים באשליה, ומי ישאר להתמודד עם התוצאות?
איזה תוצאות? רות החוויר.
השתררה שתיקה. אביתר משך באף ומשך בכתפיו.
בואו נדבר גלויות. אני לא מתנגד שתעשו משהו. אבל שתהיו אחראים. אני שוקל למכור את הדירה. לקנות לכם דירה קטנה, קרוב אלי, בתל אביב. אולפן, משהו קומפקטי. מהכסף שנשאר אוכל לסייע ליעל, היא הרי עומדת להתחיל לימודים בטכניון.
נועה הביטה בבנה הילד שגידלה, שלימדה לקרוא, שאהבה בכל ליבה, עומד ומדבר על הדירה שבה בנו משפחה כעל נכס נדלן.
זה הבית שלנו, רעד קולה. פה אנחנו חיים. טוב לנו פה.
לכם נדמה שטוב, התעקש. אתם מתעלמים מהסיכונים.
אני רק דואג לכם, אמא.
אתה רוצה שנשב בשקט ונהפוך לעוד קשישים, רות התפוצץ. זה מה שאתה רוצה באמת.
אל תגיד שטויות, אבא. אני רק רוצה שתהיו בריאים ומאושרים.
פה אנחנו מאושרים! צעק רות, ונועה רעדה כולה. עם הכיסאות, עם הארונות. אנחנו יוצרים משהו! אנחנו מרגישים חיים. לא סתם זקנים מחכים בקצה!
אביתר חיוור, הידק לסתות ויצא מהדירה, זורק מאחוריו:
נגמר הדיון. נדבר על זה עוד. תחשבו על דבריי.
נועה חיבקה את רות, והרגישה כמה הוא רועד, ריח של שמן ומאמץ שילוב של עמל ואהבה.
רותי, אל תתרגש, לחשה. הוא לא רשע. הוא רק לא מבין.
לא מבין, אמר רות, עייף. Forty-five והוא עדיין לא מבין.
הם עמדו מחובקים. אחרי כמה רגעים, רות ניגש להכניס את הכיסא למחסן, נועה חזרה למטבח. המרק כבר מזמן התקרר. דרך הדלת שמעה את אביתר מדבר בטלפון, ממלמל על דירות, שעבודים, משכנתאות.
בערב אכלו יחד, בשקט. אביתר אכל מהר, בקושי מסתכל. רות רק הזיז את המזלג בצלחת, נועה ניסתה לשאול על יעל, על תמר, על העבודה, קיבלה תשובות קצרות.
יעל בסדר, מתכוננת לבגרויות. תמר גם, העבודה כמו תמיד.
תמסור להן דש, ביקשה.
שוב דממה. רות קם, ״אני למחסן.״
אולי תישאר? נועה ניסתה.
חייב לעבוד, נועה, נישק אותה במצח, יצא.
אביתר הביט אחריו, הניד ראשו:
עקשן כמו פרד. אף פעם לא תעשו מה שאומרים לכם.
זה לא עקשנות. זו החיים שלנו, נועה התישבה מולו. כל השנים עבדנו קשה, גידלנו אותך, עזרנו כשהיה צריך. אתה גדלת, עכשיו יש לך משפחה אנחנו נשארנו לבד כאן. לבד בבית הזה. נהיה שקט גדול.
הוא לא ענה, רק הביט קדימה.
יום אחד רות מצא קומודה מחוץ לבית, יפה, ישנה, רק צריך ללטש ולצבוע. הוא שיפץ אותה, היא נראתה חדשה. פתאום הרגשנו שימושיים שיש ערך למה שאנחנו עושים, שהידיים לא שכחו. זה חשוב, אביתר, את זה אי אפשר לקחת מאתנו.
אני מבין, אבל אני גם רואה את הסיכונים שאתם מתעלמים מהם.
אם יקרה משהו בגיל שלכם…
אנחנו לא חולים, אביתר, רק מבוגרים. לא נכים. עושים הכול לבד, גם גינה עוד מעבדים.
אני רק רוצה שיהיה לכם נוח שירותי בריאות, חנויות, תרופות.
יש לנו הכול, גז, מרפאה, הכול קרוב.
אבל לי כל הזמן דאגה בלב, ליעל גם, לתמר.
נועה ראתה, הוא לא שומע אותה בכלל יש לו תסריט ברור בראש: הורים חסרי פעילות, דירה קטנה, בשליטה. נוחים. צפויים.
עזוב, בוא נדבר מחר, סיכמה, קמה. הוא עשה את דרכו לחדר שהיה שלו כילד. נועה פינתה, שטפה כלים, התעטפה בסוודר, צעדה למחסן.
רות ישב על שרפרף, מלטש בעדינות את הכיסא. היא הניחה יד על כתפו:
יהיה יפהפה.
כן, החריטה שמורה, לא הביט בה רק רגל אחת צריכה הדבקה.
אולי בכל זאת נקצץ? לא להביא עוד כל-כך הרבה רהיטים? נשאיר כמה, השאר…
אם נתקפל, אביתר יבין שאפשר לשלוט. קודם לוותר על רהיטים, אחר כך על הגינה, אחר כך: תעזבו את הבית, תעברו לעיר ומי ניהיה בעיר? לשבת בתור במרפאה, להיאבד. זה מה שאתה רוצה?
היא שתקה, מבינה שזה יגרום לפיצוץ עם אביתר, וזה כואב.
מחרת בבוקר, נועה הכינה פנקייקים, ריבה, רות יושב עם עיתון, אביתר מתיישב בשולחן, אוכל מהר.
טעים.
תאכל, הגישה לו צלחת.
הביטה עליו, מתי נהיה כל כך מרוחק?
למה אתה כועס עלינו כל-כך?
אני לא כועס, אמא. אני דואג.
אתה מבין כמה זה חשוב לנו?
תמצאו תחביב בטוח לסרוג, לגדל פרחים.
יש לנו. עגבניות, מלפפונים, פרחים.
אז למה עוד רהיטים?
הסבירה מה זה להחזיר חיים לרהיט ישן. לא סתם רהיט זיכרון, חיבור לעבר.
הוא לא קלט.
בסוף אמר:
עוד אדבר על זה. והגיע זמן לחשוב לעבור לעיר. דירה באבן גבירול, שלושה חדרים.
נחשוב, שיקרה לעצמה. רות לא יסכים לעולם.
הוא ארז, רות יצא למרפסת. נועה פינתה כלים, ידה רעדה, צלחת החליקה והתנפצה. התכופפה לאסוף שברים, הדמעות זולגות.
נועה, קרה משהו?
רות חזר, חיבק אותה.
לא טוב לי, רות. הוא בן יחיד.
גם לנו קשה. הוא בוגר, יש לו דרך משלו. אנחנו לא צריכים להשתעבד.
בעצב שטפה ידה, ויצאה לגינה, שקטה מעבודת עפר. אחרי הצהריים חזרו לאכול, דממה. אביתר פיזר שלום קר, יצא, רות לחץ את ידו רפה.
הבית התמלא שקט מתוח. נועה התישבה מול החלון: בחוץ עלי השקד מתנועעים ברוח הכול רגיל, אבל בליבה משהו נגמר.
עברו שבועות, אביתר לא התקשר. היא יזמה שיחה, הוא ענה בקור, אמר עסוק ויתקשר לא התקשר. הבינה שהוא ממתין שיתקפלו. אבל הם המשיכו בעיסוקם לא נכנעו.
יום אחד רות גילה שהכיסא ששיפץ נעלם. שאל אותה היא לא נגעה. התעורר חשד.
אביתר, לחשה.
רות חייג אליו ברמקול.
איפה הכיסא שעבדתי עליו?
זרקתי אותו. בפעם האחרונה שהייתי, כשלא הייתם בבית.
זרקת?! זה היה של אמא שלי, קולו נשבר.
לא ידעתי…
לא טרחת לשאול. החלטת בשבילי. אל תחזור לפה.
אבא, נו…
רות ניתק. נועה ניגשה, ענתה להתקשרות נוספת.
לא היית צריך. זה לא היה שלך, ולא הבית שלך. עברת גבול.
רציתי שיהיה לכם טוב…
טוב בשבילך. לא בשבילנו.
רות התבודד ימים, הפצע נפתח. אביתר המשיך לנסות להתקשר נדחה.
חולפים חודשים. נועה מתקשרת, הוא עונה יבש.
אבא עוד כועס?
כן. תמסור דש, אם ירצה.
השיחה הסתיימה באווירה משונה.
גם אביתר התקשר אליה, התוודה:
לא ידעתי שהכיסא מהסבתא.
אתה לא מכבד אותנו בכלום. נראה לך שכל מה שנשאר לנו זה זבל.
הוא שתק. היא המשיכה:
אנחנו יודעת מה טוב לנו. זה לא תפקידך לשלוט.
הקיץ בושש לבוא. נועה המשיכה ללכת לשוק, לגינה, מתרגלת לחיים החדשים. השכנה, תחיה, הביאה פירות, התיישבו לשוחח.
אל תשימי לב הצעירים בימינו, הנידה בראשה. לא מבינים מה זה להמשיך ליהנות בחיים אפילו כשאתה מבוגר.
רות הצטרף.
צדקנו, אמר. צריכים להמשיך בדרכנו.
נכון, חייכה אליו נועה בדמעות.
בסתיו מצאה מראת איפור ישנה, שיפצה עם רות, והחדר התחדש באור ושימחה.
באמצע הלילה טלפון. תמר, אשתו של אביתר, בוכה:
הוא בבית חולים, תאונה, הכל בסדר מבקשים שתבואי.
למחרת עלתה על מונית לבלינסון. תמר קיבלה אותה בזרועות פתוחות, דמעות בעיניה.
הוא חיפש אותך! ביקש שתבואי.
רופאים הרגיעו:
יהיה בסדר. סדקים, חבלות. צריך זמן.
כשנכנסה, ראתה את אביתר שוכב חבול. דמעות זולגות.
אמא, סליחה. הכול הבנתי. תמסרי לאבא.
היא החזיקה בידו, הרגיעה אותו.
אחרי שבוע, כשיצא מכלל סכנה, סיפרה לרות הכול.
שיעבור שבוע, אמר רות. לא מוכן עדיין.
תסלח, רותי. הוא מצטער.
מי שרוצה לחזור, שיראה במעשים.
החורף חלף. באפריל הפתיע אביתר הגיע עם כיסא דומה לזה שהרס, ששיפץ בעצמו.
חיבק את אמו:
למדתי אצל נגר, עבדתי לבד.
תודה, אביתר, חיבקה, דמעות זולגות.
לך לאבא.
הוא ניגש, קרא בשם:
עשיתי בעצמי. אני מעריך מה שאתה עושה. תסלח?
רות בדק את הכיסא, ניסה
טוב עשית. לא יודע אם סולח. אולי. נראה.
אבל זה היה צעד ראשון.
כשהלך, רות אמר לנועה:
הוא עבד קשה. אולי באמת הבין.
אולי, חייכה אליו, מוקירה את השלווה הזאת.
בערב ישבו יחד בחצר, כוס תה ביד, יד חמה של רות מחזיקה בשל נועה.
נועה, מחר אני מתחיל על הקומודה שמצאנו. רוצה לעזור?
בטח, אשמח.
הם הביטו בשמש השוקעת ושתקו. מספיק להם, העולם הקטן והביתי שבנו בשניים, בזכות עצמם.
ולמדתי מזה, שכשאהבה וכבוד נפגשים, החיים הם לא שורה בתעודת זהות או סכום נכס אלא מה שאתה עושה מהם, בכמה תעוזה אתה קם בוקר בוקר, לתקן, לבנות, ולסלוח שוב אפילו, ובעיקר, למשפחה שלך.
