יומן אישי, יום רביעי, תל אביב
ארבעים שנה חיים יחד תחת גג אחד, ופתאום בגיל שישים ושלוש אתה רוצה לשנות הכול?
ישבתי בכורסתי האהובה ליד החלון, מנסה להעלים מלבי את ההתרחשויות מהיום. רק לפני שעות ספורות טרחתי בהכנות לארוחת הערב וציפיתי לשיבתו של אבי מהדייג. הוא נכנס לבית בלי דגים, אבל עם חדשות שהתחמק מהן שנים.
“אני רוצה להתגרש,” לחש, בעיניים שמביטות לצד, “אני מבקש ממך להבין. הבנות כבר גדולות, יסתדרו, והנכדים לא מתעניינים בזה. אפשר לסיים הכל בשקט, בלי ריבים.”
“ארבעים שנה יחד, ובגיל כזה אתה מחליט לשנות את חייך?” הרגשתי שגל-עד צף בי ולא ידעתי איך להכיל את זה. “יש לי זכות לדעת מה יהיה הלאה.”
“את תישארי בדירה שלנו בעיר, אני אעבור למדבר יהודה,” השיב, כאילו הכל כבר מסודר. “אין לנו מה לחלק, הרי כל הרכוש יעבור בסוף לבנות.”
“מה שמה?” שאלתי בעצב שאין בו תקווה.
אבי הסמיק, קם וחיפש תירוץ להתחמק מהתשובה. תגובתו הברורה השאירה לי שום ספק שיש מישהי אחרת. בחיים הצעירים שלי לא חלמתי שאהיה לבד בגיל הזה, ושבעלי יעזוב אותי בשביל אישה אחרת.
“אנחנו עוד לא יודעים, אולי הכל יסתדר,” ניסו הבנות, חגית ויפעת, לחזק אותי, “לא כדאי לקחת ללב את התנהגות אבא.”
“כלום כבר לא יהיה כמו שהיה,” נאנחתי, “אבל אין טעם לשנות משהו. אשמח בשבילכן, ואלחם עבור שלומתכן.”
חגית ויפעת יצאו לנסוע אליו למדבר יהודה. חזרו מהשיחה כואבות, אך לא מיהרו לספר לי את כל האמת. רק שינו את הגישה והתחילו לשכנע אותי שאולי עדיף להיות לבד, שאוכל לדאוג רק לעצמי. הבנתי הכול, אבל ניסיתי להמשיך לחיות. זה לא היה פשוט. קרובי משפחה, חברים ושכנים הפכו את עניין הגירושים לשיחת היום.
“כזאת תקופה יחד, ובסוף עוד הוא בורח לאישה אחרת,” אמרו שכנות שלא בחלו בלשונן. “היא צעירה ממך? או עשירה יותר?”
לא ידעתי מה לענות, אבל תהיתי שוב ושוב מי היא אותה אישה, ורציתי לראות אותה. לשם כך הלכתי למדבר יהודה, בתירוץ שאני באה לקחת ריבות שתמרים שחגית הכינה בקיץ. לא הודעתי מראש, hoping to catch her באמת.
“הוא לא סיפר לי שהגרושה שלו מגיעה,” פנתה אליי הגברת בצבעי איפור מוגזמים, “חשבתי שסיימתם, מה לך פה?”
“באמת העדפת אותה עליי?” עניתי, סוקרת את דמותה הבוטחת.
“תעמדי, ותתני לה להעליב אותי?” זעקה הגברת. “אני רק קצת צעירה ממך, אבל נראה הרבה יותר טוב.”
“אם היא חושבת שצבעוניות חיצונית היא העיקר בגיל הזה,” אמרתי, מחפשת את עיניו של אבי, מבוהל כולו.
כל הדרך לתחנת האוטובוס שמעתי את הצעקות של ה”ברבי מזדקנת” הזאת, והתאפקתי מלבכות. בבית פרקתי את רגשותיי והתקשרתי לאחותי נינה, וביקשתי שתבוא אליי.
“חבל לך,” אמרה נינה כשחלטה לי תה נענע, “אם אשתו החדשה של אבי לא יפה ואף לא חכמה במיוחד, מה יש לך לדאוג?”
“ואולי היא צודקת, ואולי אני באמת נראית זקנה,” עניתי בספק.
“את נראית נהדר לגילך,” אמרה נינה בכנות, “והטעות הכי גדולה היא ללבוש טייץ מנומר או מיני בגיל שבעים. אישה יפה בכל גיל, אם היא יודעת להציג את עצמה נכון.”
עמדתי מול המראה, והבנתי שנינה צודקת. מצב בריאותי טוב, לבוש מסודר, והבנות תמיד דואגות לי לקוסמטיקה. אף פעם לא הייתי בוטה, לא רציתי להיראות כמו תוכי צבעוני, ובטח לא אדמה לטיפוס שראיתי אצל אבי אותו אשתו.
“וזהו,” המשיכה נינה, “מעכשיו את חופשיה! הבנות גדולות, העולם גדול נצא להצגות, קונצרטים ומפגשים. לא אתן לך ליפול.”
נינה עמדה במילה. סחבה אותי להצגות, למופעים, לטיולים. קפצה אלינו חבורה של בני גילנו, ולמרבה הפלא גם אחד גבר ניסה לקשור איתי קשר מקרוב. אך סירבתי. לא רציתי משהו חדש.
“אני רואה שאת מסתובבת עם חברים, אולי תתחתני שוב?” שאל אבי כשפגש אותי במקרה בשוק הכרמל.
“למה הגעת עד לכאן, אין חנויות קרובות יותר למדבר יהודה? אולי האישה שלך לא מבשלת?” ניסיתי להבין.
“אני רגיל לקנות כאן, קשה לי לשנות הרגלים בגיל הזה,” ענה בתסכול.
לא הרחבתי את השיחה. הלכתי הביתה. אבי ראה אותי אז, עברה בו תחושת חרטה עמוקה. רצה לומר לי, “אני מצטער.” אחרי שנים בהם היה מסור למשפחה, נסחף אחרי רחל האישה התוססת שהכניסה אותו לסחרור רגשי.
בהתחלה נדמה לו שהחיים איתה מלהיבים, אך עד מהרה גילה שרחל מסרבת לבצע עבודות בית, אוהבת רכילות, וחוגגת כל ערב במסיבות רועשות.
אבי רצה לחזור. אחרי המפגש האחרון איתי, התחזק רצונו. אני לא רבתי, לא דרשתי הסברים רק המשכתי בגאון לחיות. הוא לא תיאר לעצמו עד כמה יחסר לו השקט והיציבות של הבית שלנו.
“עוד פעם קנית משמש מיובש, ביקשתי שזיפים!” התרגזה רחל, סוקרת את הסלים. “הגבינה לא שומנית מספיק, ומי בכלל שוכח להביא מיונז?”
“פעם אני ומרים עשינו יחד את הקניות… את עושה הכל לבד,” לא עמד עוד אבי בלחץ.
“די כבר להשוות אותי לגרושתך!” צעקה רחל, “תגיד כבר שאתה מצטער שעזבת אותה!”
הוא באמת הצטער. ידע שאין מה לספר לי אני לא ניסיתי להחזיר אותו, לא פעלתי נגדו. הוא ניסה להתקשר כמה פעמים, ויום אחד אפילו הופיע מול דלת הדירה הישנה שלנו.
“את צריכה משהו מהדירה?” שאלתי, לא נתתי לו להיכנס.
“אני רוצה לדבר, יש לך כמה דקות?” התעקש, בטח הריח את הריח של עוגת השזיפים שאני אופה.
“אין לי זמן, אין לי רצון וגם אין לי אפשרות,” עניתי בשלווה. “קח מה שאתה צריך, אני מחכה לאורחים.”
לא היה לו באמת מה לקחת. המילים נשארו בגבו. חזר למדבר יהודה, למד לבשל לעצמו כשאשתו שוב מסתובבת עם חבריה.
אחרי מריבה קשה, רצה לספר לי, בסוף וויתר ונרגע. הכיר אותי מספיק לדעת שאין הרבה תקווה לעתיד ולסליחה אמיתית.
אולי בעתיד, בעוד שנים, יבוא עם בקשת מחילה. בלי רצון להחזיר את המשפחה, כי בגידה לא תיסלח. הוא ידע זאת היטב כשבחר ברחל.
עכשיו יש לו חיים בשולי העיר, ואני ממשיכה את חיי בתל אביב: דירה נוחה, שיח עם הבנות והנכדים, הצגות וחברת אנשים טובים. ולי, מקום שליו, ואילו לו הכל נשאר בחוץ.
