אנחנו בתחנה המרכזית, יש לך חצי שעה להזמין לי ולילדים מונית פרימיום! הצהירה קרובת המשפחה.
את אחותי או סתם עברת פה במקרה? לא מתביישת להתנהג ככה, ועוד מול הילדים? עד כדי כך קשה לך לקנות לבני האחיינים שלך בגדים? למה אני בכלל צריכה לבקש ממך לקנות להם משהו? את צריכה להציע בעצמך! לעזור לי בכסף! את הרי לא הצלחת ללדת, וספק אם תצליחי! ואני אמא חד-הורית! עינת השליכה לעבר אחותה, תמר, מילים כמו חצים, מנסה לפגוע ביותר עומק ולפרוץ לתוך הגבולות שלה.
תמר מעולם לא הייתה הילדה האהובה בבית. אמא שלה ילדה אותה בלי בעל, וכשנישאה, החלה הבת הבכורה להפריע לכולם. אב החורג תמיד העיר על כל נגיסה, והאם השליכה עליה את התסכול כי נאלצה להתחתן עם הראשון שהסכים, רק כדי לא להישאר אם-חד-הורית. רק כאשר עינת, האחות הקטנה, נולדה מצאה תמר משמעות, כשההורים החליטו שהיא תהיה המטפלת של אחותה.
כל שנות ילדותה תמר בילתה עם עינת מאכילה, משעשעת ומפתחת אותה, על חשבון הלימודים, החברים והחיים שלה. אם לא הספיקה בזמן להחליף לה בגדים או להאכיל אותה, היה נשלל ממנה לצאת החוצה לפגוש חברות או לחגוג ימי הולדת. וכשהתבגרה, עינת התחילה לדבר אליה כמו ההורים כאילו היא עובדת הבית לכל דבר.
בגיל שמונה-עשרה, אחרי סיום התיכון, החליטה תמר לשנות את חייה. בחרה ללמוד באוניברסיטה הרחוקה ביותר מהבית, ארזה מזוודה ונסעה, בנחישות לא לשוב. עשר שנים בקושי יצרה קשר עם ההורים והאחות. רק כאשר רצו כספים התקשרו כספים שכלל לא הוחזרו.
לא היה לה חשק לבקר, אבל שמעה שעינת ילדה בגיל שבע-עשרה, נישאה שנה אחר-כך וילדה תאומים בטענה שזה יציל את בן זוגה מהשירות בצבא. אבל הבעל הצעיר לא עמד בעול וברח, משאיר אותה לבד עם ילדים.
מאז התחילו להתקשר אליה יותר. בזמן שעינת העבירה את השנים בלגדל ילדים, תמר השיגה תואר והתקבלה לעבודה משרדית טובה בתל אביב. המשכורת, הקידומים והשקט הכלכלי הובילו אותה לקנות דירה קטנה, דירת סטודיו, משלה.
הוריה, שהבינו שתמר מסתדרת, התחילו כמעט מדי שבוע להתקשר ולדרוש הלוואות שכמובן לא הושבו תמיד עבור הילדים של עינת.
תמרי, לאלמה נקרעה המעיל. שלחי חמשת אלפים שקל, דחוף, היא צריכה משהו לגן בבוקר!
תמרי, התאומים צריכים מתנות יומולדת! עינת מצאה כאלה מתנות מקסימות, אל תדאגי, רק עשרת אלפים.
תמר! בעיות לעינת, שוב פיטרו אותה מהעבודה. מה, לא מבינים שאמא לשלושה לא תמיד יכולה להתייצב? תביני, תתחילי לשלם לגנים של התאומים ולהכנה של אלמה לכתה א’!
כל בקשה נשמעה כהוראה. אף אחד לא שאל אם יש לה כסף, לא עניין אותם איך היא מסתדרת. אף פעם לא שאלו לשלומה, ההצלחה שלה לא הרשימה את האם; מבחינתה תמר פשוט יכלה להקריב עוד למען המשפחה.
ותמר, תחושת האשמה לא עזבה אותה. כל שיחה השאירה אותה בודקת שוב אם תוכל לעמוד בבקשות מוותרת על דברים בשבילה.
החיים האישיים של תמר היו פשוטים בהרבה משל אחותה היא הספיקה לסיים תואר, לנסות להקים משפחה עם עמית לעבודה, אבל רגע לפני החתונה, כאשר נודע שאין ביכולתה ללדת בן הזוג עזב. את המשבר חוותה לבדה, וסיפרה לאמא רק אחרי שנתיים. מספר חודשים אחר-כך, הנושא הפך לכלי נשק משפחתי, שצץ בכל ויכוח.
תמר היא עקרה, נו מה לעשות… מזל שיש לי את עינת שמביאה ילדים, אמרה האם. תקופה מסוימת עזבו אותה לנפשה עד שיום אחד, עינת החליטה להפגין את אהבתה האחותית. בבוקר חופשה נדירה של תמר בדירתה בתל אביב, קיבלה שיחת טלפון:
תמרי, איפה את? מה, אני חייבת לקחת את הילדים באוטובוס? הזמיני מונית, לא סתם, פרימיום! שלא יהיו ריחות!
איפה את בכלל? ולמה שאזמין לך? הופתעה תמר.
אמא לא עדכנה אותך? החלטתי לעבור אלייך. אין לי מה להישאר בעיירה הזאת! אני בתחנה המרכזית, תוך חצי שעה תסדירי שנגיע במונית.
עינת ניתקה, ותמר ישבה, המומה מהבשורה; נדמה שבכל המרחק שיצרה, לא הצליחה להימלט מהאחות הנצלנית.
בערב עינת כבר חילקה פקודות:
מחר תמצאי לי עבודה, את הרי ראש צוות. שתהיה משכורת טובה אבל לא יותר מדי מאמץ. שיהיו גברים צעירים במשרד, ושיאפשרו לי לצאת מתי שצריך! קני לתאומים מיטת קומותיים לא ייתכן שנישן כולנו על ספה אחת! הלילה, אגור עם הילדים על המיטה שלך, ואלמה איתך בסלון. ועוד משהו החורף קרוב, יש לקנות לילדים בגדים חמים, ושיהיו יפים, לא פחות מהאחרים! אני לא מוכנה להיות בדיחה בשכונה!
תמר ישבה והקשיבה, ושאלה למה היא בכלל סובלת את זה, למה לא הגבילה מזמן את מעורבות האחות ומשפחתה בחייה. זעם על ההורים צף, תחושת עוול שלא הושרה לעולם. לפתע קמה, סימנה לעינת לשתוק ואמרה:
תישנו כאן הלילה, מחר בבוקר אני לוקחת אותך לתחנה ואת חוזרת להורים! אני לא מטפלת בך, לא שולחת כסף. הילדים שלך הם אחריותך. נמאס לי. אני לא ילדתך, ולא מחויבת כלפיך. כל השנים עזרתי בזה זה נגמר. אם תישארי פה מחר, אני מתקשרת למשטרה ולא מעניין אותי הילדים. אלה בעיותיך. דרך אגב, כולכם על הספה, אני במיטה שלי. נמאס לי לוותר!
הנחרצות בה תמר דיברה פשוט סתמה את עינת. כל הערב התרעמה, קיטרה, חייגה לאמא ותמר לא הגיבה. בבוקר, לא לקחה אותה לתחנה, רק נתנה לה שטרות לכיוון חיפה, וסגרה מאחוריה את הדלת.
זהו, שכחי מקיומי. יש לי חיים, ואני לא חלק מהאינטרסים שלך. סיימה תמר, נועלת אחריה.
היא בכתה באותו ערב, חשבה, התלבטה אך הבינה שעשתה נכונה. אם לא הייתה מציבה גבולות, היו מוחקים אותה מהמפה אפילו אמא שלה לא הייתה באה להציל.
משוחררת מכל העול שהכביד על חייה, החליטה תמר לנסות להיפתח. אחרי שנתיים הכירה גבר, התחתנה, ואימצה שני ילדים. לראשונה מזה שנים, יכלה סוף סוף לנשום לרווחה וליהנות מאושר אמיתי בארץ ישראל.
