יום שלישי, 3 בינואר
היום הגיע אלון, הבן שלנו, אחרי חמש שנים שלא חזר לבקר. הוא נחת ברכבו במתנ”ס של הרחוב, נחת על האופניים של חגרייה וקיבל קבלה חמה ממשפחה שמזיזה את הקירות הישנים של הבית כמו שאף פעם לא נעשתה.
ההורים, יצחק ואמא שרה, לא רצו לעבור למגורים חדשים, והבית הקטן באיזור חוף ים-תיכוני נושא על גבו את כל הזיכרונות שלנו. בערבים אני זוכר את השקט של השבת, את השירים של ילדי השולחן, והצחוק של נכדים יובל ותמר שמביאים לנו שמחה בלתי נדלית. הבת שלנו, שושנה, גרה בכפר השכן, ולכן היא מגיעה לרוב לבקר ולחלוק איתנו עוגות קמח מצופות בתפוחי אדמה.
הבעל של שושנה, רוני, חזר מסע של שבוע בבריטניה עם אמא שלו, והחיילת הצעירה של המשפחה לא מצאה זמן לבקר אותנו. אלון, לעומת זאת, נישא פעמיים; האישה הראשונה שלו הייתה חובבת טיולים בחוץ ולכן הג divorciation היה בלתי נמנע. אין לו ילדים, והוא בונה מחדש את חייו אחרי הפירוד האחרון.
לאחר שהזמן עבר, קיבלתי שיחה מאלון שמצהיר כי הוא יבקר שוב. מיד התחלתי לרוץ לסופר עם אופני העיר, קניתי מצרכים בעבור ארוחת חג, והאמא שרה חשבה על מתכון קלאסי של קוגל עם פטריות, כדי להפתיע את הבן האהוב. ספירת הימים עד הגעת אלון הייתה כמו ספירת העומר כל יום מרגיש כמשהו משמעותי.
אלון הגיע בערב, חנה ברכבו, אכל ארוחת ערב מהירה והלך ישר למיטה. הורים ישבו בשקט ליד המיטה, רק כדי לראות את פניו של הבן, שלא יכולנו לדבר הרבה העייפות של המסע ארכה עליו.
אבא יצחק קרא בקול שמחה:
אלון, תנוח טוב הלילה, מחר נחתוך עצי אשוח ונביאם לבית, נשתול את האור של חג המולד וכמו שהיה לפני כמה שנים, נציב עץ חג מולד באורח של מסורת.
אמא שרה הוספה:
ובחדר האוכל נצטרך לתקן את רצפת האחסון, אחרת ניפול על עצמנו.
בבוקר, לפני השמש, קמתי והדלקתי את התנור כדי שיהיה חם כשיקם אלון. האמא פתחה אפייה של עוגיות קמח עם ריבת תות. אלון קם סביב השעה חצות, אמר שהוא לא נדם כך טוב אחרי כמה לילות של חוסר שינה, ולאחר ארוחת הבוקר חיבר טלוויזיה וצפה בסרט.
אמא שאלה:
אלון, תוכל לעזור לאבא לחתוך עצים?
אלון השיב:
אמא, אני כאן רק לחלק ימים, אפשר לתת לאבא לחמם את החמאם?
ההורים נשאו יחד מים מבארת הבית כדי למלא את החמאם, ללא מילה נוספת.
אחרי הצהריים, אבא קרא:
יש לאסוף את הגזל בחנות האסלה, אתה צעיר ויש לך כוח, תעשה את זה בבקשה!
אלון נאנח:
אתה חושב שאני לא עייף מהעבודה בעיר? באתי לבקר כדי לנוח, ולא לעבוד מיד.
החמאם הושלם, אלון פתח בקבוק וויסקי שהביא מהחול, והחל להתלונן על החיים. הוא דיבר על הדירה הגדולה עם רהיטים יקרים, על כלב גזע שמח, על נשים שלא מצליחות במלאכה, ועל עבודה שאין לה טעם.
ההורים, עייפים, הלכו למיטה. אלון הרגיש מושפל, אמר שהוא ילך לשושנה מכיוון שהשיחה איתנו משעממת. האמא התחילה לבכות וביקשה ממנו לא לנהוג, ולקחה ממנו את מפתחות הרכב. אלון כמעט נתק את הדלתות, נכנס לחדרו, העלה את הווליום בטלוויזיה עד כדי קצה השמע.
בבוקר שלמחרת, אלון יצא לטייל ביער, קר לו, חזר הביתה לשתות תה חם על הספה, ולא זכר דבר מה שקרה אתמול. האמא סבלה מכאבי ראש כל היום.
הכנו לבן שלנו שקית מלאת מטעמים של הכפר ריבת חזה, פרוסות לחם מלא, חלה עם שומשום, והצעת קפה. אלון קיבל אותה בברכה:
כל כך הרבה! אשתי רונית תתלהב, היא מעולם לא טעמה קונפיטוריות כאלה. אנחנו לוקחים הכל איתנו, רק שכחתי להביא מתנות לשנה החדשה, אבל אין בעיה, בפעם הבאה אביא.
האמא נגבה דמעות ואמרה:
אל תבוא עוד אלינו, בן! אנו אוהבים אותך ודואגים לך, אבל אתה יכול לשבת על הספה בביתך, עם טלוויזיה יקרה וטובה יותר מזו שלנו.
אלון הבין שפגע בנו, אך לא ידע מה להגיד. הוא ניפח יד, עלה לרכב, והלך חזרה לעיר, אל הלחץ והשגרה המוכרת.
מסקנה גם אם האהבה גדולה, צריך לדעת מתי להקשיב ולתת למבוגרים מקום למנוחה, אחרת אפילו לב של בני משפחה נמאס. היום למדתי שקרבה משפחתית דורשת לא רק נוכחות פיזית, אלא גם רגישות, כבוד והבנה הדדית.
