**יומן אישי**
“אנחנו אוהבים אותך, בן, אבל אל תבקר אותנו יותר.”
המילים האלה מהדוורות לי כבר ימים. ההורים שלי, זוג מבוגר, גרים באותה דירה קטנה בתל אביב כמעט כל חייהם. הדירה הזאת ראתה הכל שמגו, דמעות, צחוק של ילדים. עכשיו היא שקטה מדי, וזה כואב.
בערבים הם יושבים בסלון, נזכרים ביציאת מצרים שלהם, בחתונות, בימי ראשון המשפחתיים. הבת שלנו, נועה, גרה בפתח תקר, מבקרת כמעט כל שבת עם הנכדים. אבל דויד, הבן שלנו, עבר לגור בניו יורק לפני חמש שנים. טלפון פה ושם, תמונות בויהואטסאפ, אבל אף פעם לא זמן אמיתי. עד שהתקשר אתמול ואמר שהוא מגיע.
התרגשות גדולה. אבא רץ לשוק הכרמל לקנות קילו ענבים, גבינה טובה, חלוות. אימא התחילה להכין חריימה, המאכל האהוב עליו. ספרתי את הדקות עד שיגיע. דויד התחתה פעם שנייה הראשונה, תמר, אהבה טיולים ולא בית. עכשיו הוא בונה חיים חדשים.
הוא הגיע מאוחר, אכל בשקט, ונכנס למיטה. ישבנו לידו, מסתכלים עליו, לא מעזים לדבר. הנסיעה הרחיקה העייפת.
אבא לחש: “הוא יישן כמו תינוק, ומחר נסדר את המרפסת, נוריד את האוניים מהגג, נקנה סופגונייה לחג. כבר שנים לא הכנו כאלה.”
אימא הוסיפה: “וגם הארון במטבח צריך תיקון, לפני שהוא נופל על הראש.”
אבא הלך לישון. אימא נשארה, מתקנת לו את השמה, מלטפת את המצח שלו כמו כשהיה קטן.
בבוקר, אבא הדליק את המפזר חום, אימא הכינה בורקס. דויד התעורר רק בצהרים, אמר שלא ישן כל כך טוב מאז שהיה בצבא. אחר כך התיישב על הספה, הדליק את הטלוויזיה.
“דויד, תוכל לעזור לאבא עם האוניים?” שאלה אימא.
“אימא, באתי לנוח, לא לעבוד. תבקשי מאבא להדליק את הג’קוזים.”
הם שתקו, סחבו דליי מים מהמטבח בלי מילה.
אחרי הצוהריים, אבא ביקש: “יש לנו ארגזים במחפח שצריך להוריד. אתה חזק, תעזור לי.”
“אתה חושב, אבא, שלא מתאמצים בניו יורק? באתי לנוח, לא להיות חפישת.”
אחרי המקלחת, דויד פתח בירה, התחיל להתלונן: על הדורק שלו ברמת גן, על הכלב הצ’יוואווה שלו, על הנשים שלא מבינות אותו, על העבודה שלא מספקה.
הלכנו לישון. הוא נעלב, אמר שהוא ילך לנועה. “כאן משעמם.” אימא בכתה, לךה לו את המפתחות. “אל תסע שיכור!” הוא איכזעד, כמעט שבר את הדלת, חזר לחדר, והרעים את הטלוויזיה כל הלילה.
בבוקר, הוא יצא לרוץ בפארק הירקון, חזר קר, שתה תה על הספה. כאילו אתמול לא קרה כלום. לאימא כאב הראש כל היום.
ארני לו תיק מלא במטבלים, רסק עגבניות ביתי.
“יותר מדי! אבל לליאת זה יְרַצֶה, היא אף פעם לא אכלה דברים כאלה. לא שחסר לנו בניו יורק, אבל לא אכזב אתכם. שכחתי להביא מתנות לחג, אבל בפעם הבאה…”
אימא מיררה את דמעותיה.
“אל תחזור, דויד. אנחנו אוהבים אותך, אבל על ספה אפשר לשכב גם אצלך. יש לך מסך יותר גדול.”
הוא הבין שצערוני, אבל לא ידע מה לומר. נופף, נכנס למכונית, ונסע. העוניים הממתינים לו בניו יורק תמיד קשים יותר מכל עבודה פורק.
