אנה פטרובנה ישבה בפארק של בית החולים על ספסל ודמעה, ביום הולדתה ה-70 – לא הבן ולא הבת באו לברך אותה. רק שכנתה לחדר, יבגניה סרגייבנה, איחלה לה מזל טוב ונתנה מתנה קטנה, והסניטרית מאשה כיבדה אותה בתפוח. הפנסיון היה בסדר, אך הצוות לרוב אדיש. היה זה ידוע – לכאן מביאים את הזקנים לסיים את חייהם, כשהילדים שלהם כבר רואים בהם עול. גם את אנה פטרובנה הביא לכאן בנה, לכאורה לנוח ולקבל טיפול, אך בעצם הלכה ונהייתה מיותרת אצל כלתה. הדירה הייתה שלה, ורק אחר כך הוא שכנע אותה להעביר אותה על שמו. כשהחתימה – הבטיח לה שתישאר לגור בביתה. בפועל, המשפחה עברה אליה ופרץ ריב מתמשך עם הכלה. הכלה לא מרוצה מכלום, הבן בהתחלה עוד התערב לטובתה, ואחר כך הפסיק. לבסוף החלו להתלחש, וכשנכנסה לחדר – שתקו. עד שבוקר אחד אמר לה הבן שצריכה לנוח, להתאשפז. בלב כבד שאלה: “אתה שולח אותי לבית אבות, בני?” – והוא מיהר להרגיע שלא, שזה רק לסניטריום לחודש. הסיע אותה, חתם על מסמכים, ונסע. מאז בא רק פעם אחת להביא שני תפוחים ושני תפוזים. כבר שנתיים היא שם. ניסתה להתקשר – ענו אנשים זרים, הדירה כבר נמכרה, הבן נעלם. אנה בכתה כמה לילות, וידעה – לא תחזור עוד הביתה. העצוב מכל היה שפעם פגעה בבתה למען בנה. אנה נולדה בכפר, התחתנה עם פטר, באו לעיר והתחילו מחדש, ושם איבדה את בעלה בתאונה. נשארה לבד עם שני ילדים, ניקתה מדרגות כדי להאכילם. הבן הסתבך, היה צריך לשלם חובותיו. הבת, דאשה, נישאה, נולד בן וחלה. ננטשה, הכירה אלמן, התחילו חיים חדשים. אחרי זמן חלה חברו ונתקלה בצורך בכסף לניתוח. לאנה היו חסכונות – שקלה לעזור לבת, אך בחרה בבן. דאשה נעלבה, ניתקה קשר. עשרים שנה לא דיברו. דאשה הבריאה את הבעל ונסעו רחוק. אנה ידעה – לו הייתה יכולה, הייתה משנה הכול. אבל אין דרך חזרה. אנה קמה לאטה מהספסל, חוזרת לפנסיון – אך פתאום שמעה: “אמא!” הסתובבה וראתה – דאשה! נכנסה ידה של בתה מתחתיה, חיבקה. “סוף סוף מצאתי אותך… אחי לא רצה לתת כתובת, רק כשאיימתי עליו בבית משפט על הדירה פתאום נרגע… תסלחי לי, אמא, שהתעכבתי, התביישתי. אבל בשבוע שעבר חלמתי עלייך, הולכת ביער ובוכה. סיפרתי לבעלי – אמר, סע ותפייסי. חיפשתי את הכתובת – והצלחתי. עכשיו תבואי איתי. יש לנו בית גדול ליד הים. בעלי ציווה – אם לאמא רע, מביאים אותה הביתה.” אנה נצמדה אל בתה ובכתה – דמעות של אושר. “כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה׳ אלוקיך נותן לך.”

חנה גבאי יושבת בגינת בית האבות על ספסל ובוכה. היום היא חוגגת שבעים, אבל לא הבן ולא הבת הגיעו, אף אחד מהם לא התקשר לברך. לפחות שותפתה לחדר, שרה ישעיהו, בירכה אותה ואף נתנה לה מתנה קטנה. וגם הסניטרית אילנה פינקה אותה בתפוח עץ לכבוד יום ההולדת. בית האבות מאוד מסודר, אבל רוב הצוות כמעט לא מתייחס אישית לדיירים.

כמובן שכולם מודעים לזה שלמקום הזה מגיעים בעיקר קשישים שמכבידים על ילדיהם. וגם חנה הגיעה הנה בעקבות כך שבנה, אלון, אמר לה שכדאי לה לנוח ולהתחזק, אך בפועל היא כנראה הפריעה לכלתה. הדירה הייתה שייכת לה עד שבנה שכנע אותה להעביר אותה על שמו במתנה. כשחתמה על המסמכים, הבטיח שתחיה בביתה כרגיל, אך מיד לאחר מכן כל המשפחה עברה לגור אצלה, והחלו חיכוכים עם הכלה.

הכלה היתה תמיד לא מרוצה האוכל לא בושל נכון, נשאר לכלוך באמבטיה, ועוד ועוד. בתחילה אלון עוד סמך על אמו, אך במהרה עבר גם הוא להרים קול. חנה שמה לב שהם מרבים להתלחש, וכשהיא הייתה נכנסת הכל היה מיד משתתק.

בוקר אחד ניגש אליה אלון, והעלה את הרעיון שהיא צריכה קצת לנוח, לקבל טיפול רפואי. חנה, בחיוך כואב, שואלת: “אתה שולח אותי לבית אבות, בני?”.
הוא הופך אדום, מזדרז להשיב במבוכה: “אמא, זה לא בית אבות, זה בית הבראה. חודש פה וחוזרים הביתה”.

אלון מביא אותה, חותם במהירות על המסמכים וממהר לעזוב, מבטיח שיחזור בקרוב. רק פעם אחת הגיע הביא שני תפוחים ושני תפוזים, שאל לשלומה, וכמעט לא הקשיב עד הסוף כבר מיהר ללכת.

לאט לאט עוברות שנתיים. כשנגמר החודש, אלון לא מגיע. חנה מתקשרת הביתה, אבל עונים לה זרים. מתברר שאלון מכר את הדירה, ואף אחד לא יודע לאן הוא הלך. חנה בוכה כמה לילות, אך מבינה שביתה לא יחזור אליה אין טעם עוד לדמעות. הכאב הגדול הוא שבשעתו הפסיקה לתמוך בבתה לטובת בנה.

חנה נולדה בקיבוץ בגליל, ונישאה לינון בעלה עוד מהתיכון. היה להם בית מרווח, משק קטן, לא חסר דבר. יום אחד שכן מהעיר מבקר אצל ההורים ומפתה את ינון “בעיר יש עבודה טובה, דיור ממש חדש”. ינון מתלהב, משכנע את חנה, ומוכרים הכל ועוברים לעיר. ואכן, קיבלו דירה, קנו ריהוט, וגם סובארו ישן.

באחת הנסיעות, ינון נפגע בתאונה ונפטר כעבור יומיים בבית חולים. חנה נשארה לבד, עם שני ילדים קטנים. כדי לפרנסם, נאלצה בערבים לשטוף מדרגות. קיוותה שילדיה יגדלו ויעזרו לה, אבל זה לא קרה.

הבן הסתבך, והיא נאלצה ללוות כסף כדי שלא ייכנס לכלא, אחר כך לקח לה שנתיים להחזיר את החוב. ואז הבת, יעל, התחתנה, נולד לה בן, ולתקופה הכל היה טוב. אחרי שנה, התחילו בעיות בריאות עם הילד, יעל עזבה עבודה ורצה בין בתי חולים, שנים לא קיבלה אבחנה. לבסוף נמצא טיפול מיוחד באחד המרכזים הגדולים בתל אביב, אבל שם יש תור עצום. בעלה של יעל עזב, לפחות השאיר לה את הדירה.

בתוך הטירוף הזה, יעל הכירה בבית החולים אלמן שגם לביתו יש אותה מחלה נדירה. הם התחברו, התחילו לגור יחד, ולאחר חמש שנים חלה בן זוגה ונזקק לניתוח יקר. לחנה היו חסכונות, התכוונה לעזור לבן בהשגת דירה, וכשיעל ביקשה עזרה בשביל בן זוגה, חנה ויתרה הרי הבן זקוק יותר.

יעל נעלבה קשות ובטריקת דלת אמרה: “את לא אמא שלי יותר, אל תפני אלי כשיהיה לך קשה.” מאז עברו עשרים שנה ללא קשר.

את בעלה יעל בסוף הצליחה לרפא, ויחד עם ילדיהם עזבו לגור לחוף הים. אילו יכלה חנה להחזיר את הגלגל לאחור, הייתה בוחרת אחרת, אבל העבר לא חוזר.

חנה קמה לאיטה מהספסל, פוסעת פנימה לבית האבות. פתאום היא שומעת:
אמא!
ליבה מתכווץ. היא פונה לאט זו יעל. הרגליים מתקפלות, אך יעל רצה, תופסת אותה.
סוף סוף מצאתי אותך אלון לא רצה לתת לי את הכתובת, איימתי עליו שאפנה לבית משפט על מכירת הדירה, מיד שתק…
כך נכנסו השתיים פנימה והתיישבו יחד בלובי.

תסלחי לי, אמא, על כל השנים האלה שלא דיברתי איתך. קודם נעלבתי, אחר כך דחיתי, היה לי בושה. לפני שבוע חלמתי עלייך, שאת הולכת ביער ובוכה. קמתי בבוקר עם מועקה בלב. סיפרתי לבעלי, והוא אמר: “סעי, עשי שלום.” חיפשתי אותך, הגעתי לכתובת של אלון אנשים זרים. לקח לי זמן למצוא אותך, אבל הנה אני כאן. תארזי, את באה איתי. הבית שלנו גדול, ליד הים, ובעלי ציווה: אם לאמא קשה, היא באה אלינו.

חנה מצמידה את ראשה לכתף בתה ובוכה הפעם מדמעות של שמחה.

כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה’ אלוהיך נותן לך.