רחל כהן ישבה על ספסל בגינת בית האבות בקיבוץ רמת גן ובכה. היום הייתה לה שמונים, אבל גם הבן וגם הבת לא הגיעו להודיע שנה טובים. למזלה, השכן מהחדר שלידה, רבקה שלמה, ברכה אותה ואף קנתה לה מתנה קטנה. אפילו המדריכה מאיה חיבקה אותה בפרי תפוח לכבוד היום הולדת. המקום היה מסודר, אך הצוות היה די אדיש.
הכול יודעים שהילדים מביאים את הקשישים למוסד הזה כדי להשתחרר מהעומס. יובל כהן, הבן, אמר שמדובר במנוחה ובטיפול, אבל בעצם רחל הייתה רק מטרד לבתוחמות. הדירה הייתה של רחל, והבן בקש ממנה לחתום על מסמך של העברת בעלות, מבטיח שהיא תמשיך לגור שם כמו לפני. למעשה, המשפחה כולה עברה לגור במרחב של רחל, והמתח עם בתהחמות הלך והחריף.
בתהחמות הייתה תמיד לא מרוצה, משאירה רטובות באמבטיה ולא מנקה אחרי עצמה. יובל בתחילה נקט בצד שלה, אבל אחרי כמה אירועי צעקות הוא גם נגע. רחל שמעה אותם לוחשים כשמישהו נכנס לחדר, והפסקו לשוחח מיד.
באחד הבקרים, יובל נגש אליה וניסה לשכנע אותה שמזמן הוא צריך מנוחה וטיפול. רחל, מביטה בעיניו, שאלה בכאב:
אתה רוצה למכור אותי לבית האבות, בני?
הוא רועד, ניסה להסביר ונשאף בחזרה:
אין, אימא, זה רק מרפאה. תנוחי חודש, ואז תחזרי הביתה.
הוא חתם על המסמכים, קפץ ברכב ויעד חזרה, והבטיח לחזור. הפעם אחת הוא חזר עם שני תפוחים ושתי תפוזים, שאל איך היא מרגישה, ואחר כך נעלם.
כך היא חיה שם כבר שנתיים.
אחרי חודש, יובל עדיין לא חזר. רחל התקשרה למספר הביתי, אך ענה קו של אנשים זרים. התברר שהבן מכר את הדירה ועתה לא ידוע היכן הוא. רחל בכתה כמה לילות, אבל ידעה שהבית לא יחזיר אותה, שהדמעות אינן יעזרו. הבכי היה מתוק יותר כשהבינה שהיא השפילה את בתה כדי לשמור על אושר בנדק של יובל.
רחל נולדה בקיבוץ. שם היא נישאה לאהובתה של הלימודים, פיטר ברק. הבית היה משק קטן, חייהם לא היו משודרגים אך לא רעבים. כשגר שכן מהעיר, הוא סיפר לפיטר כמה החיים בתל אביב טובים שכר גבוה, דירות מידיות. פיטר התלהב, מכרו את המשק, ועברו לתל אביב. השכן לא הטעה קיבלו דירה מיד, קנו רהיטים ו-Zaz (זאז) ישן. באותו Zaz פיטר התאכזב בתאונה.
בבית החולים, ביום השני, נפטר בעלו. לאחר ההלוויה, רחל נותרה לבד עם שני הילדים. כדי לשמור על משק הבית, היא ניקה במרפסות בערבי שבת. היא קיוותה שהילדים יגדלו ויעזרו, אך זה לא קרה. הבן נפל למזל רע, נאלצה לשאול כסף כדי שלא ייכנס לכלא, ושנתיים חזרה לשלם חובות. הבת, אורלי, נישאה, ילדה, והכל נראה בסדר עד שהבן חלה שוב. רחל ויתרה בעבודה כדי לבקר במרפאות, אבל הרופאים לא יכלו לאבחן.
לבסוף מצאו לו מחלה נדירה שמטפלים רק במכון ברמתהחול. התור היה ארוך. בזמן שהבת הלכה לביקורים, בעלה נותר, אבל השאיר את הדירה. במוסד היא פגשה אלמן, מר יעקב, שגם הוא חיבק בת עם אותו האבחון. הם חיברו, חיו יחד, וכעבור כמה שנים יעקב חלה, נדרש סכום לניתוח. רחל חיבתה את כספיה כדי לשלם את המקדמה לדירתו.
כאשר אורלי ביקשה את הכסף, רחל ראתה שהולך לבזבז על אדם זר, בעוד בן שלה זקוק לו. היא סירבה. אורלי כעסה והכריזה שהיא כבר לא אם, ושאם רחל תצטרך משהו, היא לא תענה. מאז, עשרים שנה עברו ללא קשר.
הבן של אורלי קיבל טיפול, והם עברו לחוף הים עם הילדים. אם הייתה אפשרות לשנות את העבר, רחל הייתה עושה אחרת, אך העבר אינו חוזר.
רחל קמה באיטיות מהספסל והלכה בקלילות אל בית האבות. פתאום נשמע קול:
אמא!
ה heart קפץ. היא הסתובבה לאט. בתה, אורלי, רצה אליה כשקפצה ברגליה, כמעט נפל, אך היא תפסה אותה.
סוף סוף מצאתי אותך האח לא רצה לתת כתובת, אבל איימתי עליו משפטית שהוא מכר את הבית בלי רשות, וזה הרגיש קצת יותר שקט
הן נכנסו לבניין, וישבו על הספה בלובי.
סלחי לי, אמא, על כל הזמן שעבר ללא מילים. תחילה הייתי מוכה, אחר כך דחיתי, היה לי חם לב, ובשבוע שעובר רק חלמתי עלייך, הלכתי ביער ובכי.
אני קמתי, והלב שלי היה כבד. סיפרתי לבעלי והיה צריך ללכת ולפנות. הלכתי, וקיבלתי את הכתובת של האח, מצאתי אותה והגעתי לשם. בואי, נצא יחד. יש לנו בית גדול, על חוף הים. והוא אמר לי, אם האמא חולה, אני אקח אותה אלינו.
רחל חיבקה את בתה והבה, אבל הדמעות היו של שמחה.
וכך, ברכות אלה, קח ברכה על אביך ועל אמך, שיברכו יומיך על האדמה שה׳, אלוהיך, נתן לך.
