אנה עצרה את הרכב רחוב אחד לפני הבית של חמותה – השעון הראה 17:45, מוקדם מהמתוכנן. “אולי הפעם תעריך את הדייקנות שלי,” חשבה, מיישרת את הקפלים בשמלה החדשה, והסתכלה על המתנה: סיכת וינטג’ נדירה שחיפשה במשך חודשים אצל אספנים, ארוזה בקפידה במושב האחורי. כשהתקרבה לבית, שמה לב שחלון הסלון חצי פתוח. קולה של חמותה נשמע בבירור: “נו, בת-שבע, את קולטת? אפילו לא טרחה לשאול איזה עוגה אני אוהבת! פשוט הזמינה איזה קינוח מודרני… הבן שלנו תמיד אהב נפוליאון קלאסי, והיא––לא מבינה כלום. שבע שנות נישואים!” אנה קפאה, הרגליים דבקו למרצפות. “אמרתי לך כבר, היא לא מתאימה לדוד. כל היום והלילה היא במרפאה — בקושי בבית. איזו מין אשת בית זו? הייתי אצלם אתמול––כיורים מלוכלכים, אבק על השידה… והיא עסוקה בעוד ניתוח מסובך!” מבפנים הכול השתתק. היא נשענה על הגדר, מרגישה את הברכיים רועדות. שבע שנים ניסתה להיות הכלה המושלמת: לבשל, לנקות, לזכור כל יום הולדת, להגיע לבקר כשהיתה חולה. וכל זה… “אני לא אומרת כלום, אבל זו באמת האישה שדוד צריך? הוא זקוק למשפחה אמיתית, חום, דאגה… והיא כל הזמן בכנסים או במשמרת לילה. על ילדים היא בכלל לא חושבת! את יכולה לתאר לך?” ראשה הלם. באופן מכני שלפה את הטלפון והתקשרה. “דוד? אני אתעכב קצת. הכל בסדר, יש קצת פקק.” היא הסתובבה וחזרה לרכב, ישבה ובהתה בנקודה. המילים הדהדו: “אולי צריך עוד מלח?”, “אצלנו הנשים היו נשארות בבית…”, “דוד עובד קשה, צריך יחס מיוחד…” הנייד רטט — הודעה מדוד: “אמא שואלת איפה את, כולם כבר כאן.” אנה נשמה עמוק. חיוך מוזר הופיע על פניה. “טוב,” חשבה, “אם הם רוצים כלה מושלמת, שיקבלו אחת.” היא הדליקה את הרכב ונסעה שוב לבית של חמותה. הרעיון נרקם באותו רגע. יותר לא לנסות לרצות. הגיע הזמן להראות להם איך נראית כלה “אמיתית”. היא נכנסה בדלת עם החיוך הכי רחב שיכלה. “אימוש, יקירתי!”, קראה וחבקה אותה בהתלהבות מוגזמת. “סליחה שאיחרתי, אבל רציתי למצוא עבורך בדיוק את הנרות שאת אוהבת – עברתי בשלושה חנויות!” חמותה נדהמה מהמרץ. “חשבתי ש––”, התחילה, אבל אנה כבר המשיכה: “ואגב – פגשתי ברחוב את בת-שבע, חברתך. איזו אשה מקסימה, ותמיד אומרת את האמת, נכון?” היא הביטה בחמותה, וצפתה איך פניה מחווירות. לאורך כל הארוחה שיחקה אנה את תפקיד חייה: הגישה לחמותה את החלקים הכי טובים, החמיאה לכל מילה שלה ושאלה שוב ושוב לעצות בניהול הבית. “אימוש, את חושבת שצריך לבשל קובה חמש או שש שעות? ולשטוף שטיחים – בבוקר או בערב? אולי אני באמת צריכה לעזוב את העבודה? הרי דוד צריך משפחה אמיתית, לא?” דוד הביט בה מופתע, הקרובים החליפו מבטים. אבל אנה לא עצרה: “חשבתי אולי להירשם לקורס ניהול משק בית? לעזוב את הכירורגיה הזאת… הרי האישה צריכה להיות עקרת בית, נכון אימוש?” החמות תופפה בעצבנות במזלג. ביטחונה הלך והתפוגג. ומה קרה אחר כך? טוב, יש סיפורים שכדאי לקרוא אותם עד הסוף…

Life Lessons

יעל עצרה את הרכב רחוב אחד לפני הבית של חמותה, בשכונה הוותיקה שבצפון תל אביב. השעון שבפאנל הראה 17:45 הקדימה מהמתוכנן. בליבה התגנבה תקווה: “אולי הפעם היא תעריך את זה שאני מגיעה בזמן”, חשבה, וסידרה בעדינות את הקפלים בשמלה החדשה שקנתה במיוחד לערב. על המושב האחורי נח מתנה סיכה עתיקה ומיוחדת, שעליה עמלה חודשים בין חנויות עתיקות בשוק הפשפשים ביפו.

כשיעל התקרבה לבית, הבחינה שמבעד לחלון בסלון בקומת הקרקע מסתנן קול מתוך הבית. זו היתה חמותה, דבורה, משוחחת בטלפון קולה נשמע ברור החוצה:

“לא, שרה, את יכולה להאמין? היא אפילו לא טרחה לשאול איזה עוגה אני אוהבת! פשוט הזמינה איזה קינוח מודרני דניאל שלי תמיד אהב עוגת קרמשניט קלאסית, והיא ” הפסקה קצרה, ” אפילו לא מבינה את זה. שבע שנים נשואים!”

יעל קפאה במקומה. רגליה לא נשמעו לה, כאילו שורשיה צמחו מן המדרכה.

“ברור שכבר אמרתי לך היא לא מתאימה לדניאל. עובדת יום ולילה בבית החולים, לא נמצאת כמעט בבית. איזו עקרת בית זאת? הייתי אצלם אתמול כלים בכיור, אבק על המזנון והיא כמובן בהתעסקות בניתוח מסובך נוסף!”

הכל שקט פתאום בתוך יעל. היא נשענה על הגדר, מרגישה שהברכיים רועדות. שבע שנים עשתה הכל כדי להיות כלה למופת: לבשל, להבריק, לזכור ימי הולדת, לקפוץ לחמות כשהיא חולה. וכל זה

“אני לא אומרת כלום, אבל באמת כזאת יכולה להיות האמא של הנכדים שלי? דניאל צריך משפחה של חמימות, מסורת לא מישהי שרק בכנסים או בתורנויות לילה. ולילדים היא בכלל לא חושבת! תארי לעצמך”

ראש יעל הלם. בלי לחשוב, שלפה את הטלפון והתקשרה לדניאל, בעלה.

“דניאל? אני אתעכב קצת, יש פה פקק בדרך. כן, הכל בסדר”

היא הסתובבה, חזרה לרכב והתיישבה. מבטה ננעץ בנקודה אחת, בלתי נעה. בליבה הדהדו שוב כל אותם משפטים ששמעה לאורך השנים: “אולי תציבי עוד מלח”, “כשאני הייתי בגילך, נשים היו נשארות בבית”, “דניאל עובד קשה, צריך להקדיש לו תשומת לב”

הטלפון רעד הודעה מדניאל: “אמא שואלת איפה את. כולם כבר כאן.”

יעל נטלה נשימה עמוקה. חיוך מוזר התרווח על פניה. “טוב”, אמרה לעצמה, “אם זו הכלה האידיאלית שכולם רוצים אז יראו מה פירוש הכלה המושלמת באמת!”

היא התניעה את הרכב ונסעה בחזרה לבית החמות. התוכנית נרקמה בראשה באותו רגע.

מעכשיו בלי נסיונות לשאת חן. הגיע הזמן להראות להם מה זו “כלה ישראלית אמיתית”.

יעל נכנסה בדלת, מחייכת חיוך רחב מדי. “חמותי היקרה!”, קראה, וחיבקה את דבורה בהתלהבות מופגנת. “סליחה שאיחרתי, אבל חיפשתי בשלושה חנויות לנרות, עד שמצאתי בדיוק מה שאת אוהבת!”

דבורה קפאה, מופתעת ממנה לחלוטין. “חשבתי” החלה לומר, אך יעל לא נתנה לה להשחיל מילה:

“ותארי לך בדרך אפילו פגשתי את שרה, החברה שלך! אישה מקסימה שתמיד אומרת את האמת, נכון?” יעל הרימה גבה, מביטה בדבורה שהחווירה.

כל הארוחה הייתה יעל בשיאה. הניחה לחמותה את הנתחים המשובחים ביותר, הפליגה בשבחים על כל עצה, ודרשה תגובות לכל שאלה קטנה:

“חמותי, את חושבת שצריך לבשל מרק סלק שש שעות, או אולי חמש מספיק? ולשטיחים יותר טוב בבוקר או בערב? ואולי באמת הגיע הזמן שאעזוב את העבודה? הרי דניאל צריך משפחה אמיתית, לא?”

דניאל הביט בה מופתע, שאר האורחים החליפו מבטים אך יעל המשיכה בהתלהבות:

“חשבתי אפילו להירשם לקורס ניהול משק בית! לעזוב את כל העניינים הכירורגיים הטיפשיים האלה בסוף, בשביל להיות אישה אמיתית בישראל, צריך לדעת לטפל בבית, נכון חמותי?”

דבורה תקתקה בעצבנות עם המזלג על הצלחת. הביטחון שלה דעך וכמעט נעלם.

ומה קרה אחר כך? ובכן, יש סיפורים שכדאי להמשיך ולקרוא עד הסוףדבורה רכנה לעברה בחשש, קולה מהוסס לרגע, קול שכמעט לא הכירה יעל: “את… רצינית?” שאלה, שומטת בפעם הראשונה את המסיכה.

יעל חייכה בנחת, נוטפת חמימות מעושה, ואז הרשתה לה לעצמה לעצור. היא חיבקה את דניאל, הסתכלה לו לעיניים ושם, מול כל בני המשפחה, אמרה: “אני יעל. אני רופאה, אני אמא, אני גם אישה עובדת וטובה בדיוק כמו שאני. חמותי היקרה”, פנתה שוב אל דבורה, “אולי הגיע הזמן שתכירי בי, לא במה שחלמת בשביל דניאל, אלא במה שבחר לעצמו.”

דממה נפלה בחדר. לרגע נדמה היה כאילו האוויר עצמו עצר את נשימתו. דבורה משכה בכתפיה, סדק ראשון הופיע בפני פניה. “אני אני לא חשבתי ככה באמת,” אמרה בשקט.

השלווה חלחלה אל תוך יעל, אולי בפעם הראשונה זה שנים. היא לא חיפשה יותר הכרה היא בחרה בעצמה.

ובזמן שדבורה התעסקה בסכו”ם, יעל נטלה את ידה של דניאל, והמבט שחלף ביניהם היה פשוט, עוצמתי ושקט. היא הרגישה את כל הנסיונות הקודמים לשאת חן מתפוגגים, ופעם ראשונה, הבית הזה שהיה תמיד זירה לקרבות שקטים הרגיש קצת פחות מאיים.

בערב, כשנר ההולדת דלק והשולחן התמלא צחוק, ידעה יעל שזהו. היא אינה צריכה להוכיח יותר דבר. היא כבר הכלה שתמיד קיוותה להיות בעיני עצמה.

ודבורה? במבטה עבר משהו עדין, מופתע, כמעט מכבד. גם אם לא אמרה דבר.

יעל חייכה לעצמה. מאז, נשאר רק דבר אחד לאחל לעצמה, לדבורה, ולכל כלה שידעו סוף סוף לנשום יחד, ולאהוב את מי שהן, בדיוק כך.

Rate article
Add a comment

8 − 2 =