אורית הביטה במירב ברוגע. לא היה בזוהר שלה אף כעס ולא פחד, רק שלווה חדה, כמו קצה של זכוכית מבריקה.
כן, נמעתי טוב אמרה בקול שקט. והיום אני יוצאת.
המילים נצמדו למרחב, כבדות, סופיות. מירב לחצה את החגורה של הפיג’מה, מחפשת לחזור לכסות את השולחן.
אל תספרי שטויות נאנחה עם צחוק לחוץ. לאן את מתכננת ללכת?
למקום שבו אין צורך לבקש רישיון להיות עצמי ענתה אורית, משתייה כוס תה.
דניאל הופיע בחזית הדלת, שיערו מבולגן וקולו מופתע. מה קורה כאן?
שום דבר חדש השיבה היא, מבלי להביט בו. רק שהיום הכל נגמר.
הוא נכנס לחדר ובא לשים בגדים בתיק. תנועותיו איטיות אך בטוחות. דניאל צופה בשקט, תוהה אם לעצור או לתת לה ללכת.
אורית, בבקשה, אל תעשי זאת. נוכל לדבר, לתקן הכל.
דיברנו שנים, חזרה היא בלי להרים מבט. אבל אני מדברת ואתה שותק. והשקט שלך היה כבד ממילים.
מירב נעמדה בפתח, כמו פסל שמתחיל להישבר.
את לא יכולה לעזוב כך! משפחה לא ננטשת!
אורית הסתובבה, הקפיצה בעיניים ישר. משפחה לא מתפרקת כשמישהו יוצא. היא מתפרקת כשמישהו מפסיק לכבד את האחר.
היא סגרה את התיק, לקחה את המסמכים של הרכב והדירה, את הארטיקל והמעיל.
דניאל צעד לעברה. באמת תעזבי?
כבר הלכתי, קראה. נשאר לי רק הגוף שאחזור איתו.
היא הלכה בלי להביט לאחור. במסדרון נריחו אבק וחופש. כל צעד היה חיתוך נקי של שנויות של שתיקה.
שבועיים עברו. אורית שכרה סטודיו קטן בשכונה שקטה בירושלים. חדר צנוע, קירות לבנים וחלון בודד, אבל שם היא יכלה לנשום. בכל בוקר הכינה קפה ושתתה אותו מול החלון, מתבוננת בתנועה האיטית של האוטובוסים. הבדידות הייתה לא קלה, אבל לפחות הייתה שלה.
בלילות השתיקה הייתה כבדה. לפעמים היא חלתה בחלומות של צחוק הילדים, של צלצול הכוסות במטבח הישן. היא מתעוררת בוכה, אך הפעם לא מפחדת רק מרגישה חוסר.
יום אחד הרטט של הטלפון הפתיע. הודעה מדניאל:
״מקווה שאת בטוב. הילדים שואלים עליך.״
אורית קראה אותה כמה פעמים לפני שהשיבה:
״תגידו להם שאני אוהבת אותם. נתראה בקרוב.״
היא כיבתה את הטלפון. דמעות רכות ונ sincere נשפכו, לא מצערות אלא משחררות.
מאוחר יותר מצאה עבודה בחברת עיצוב פנים קטנה. בתחילה ניקטרה, עזרה, צפתה. אבל אהבתה לצבע ולסדר ניכרת בעיני הבוס, וביום אחד לקוחה חייכה ואמרה:
יש לך כשרון ליצור שלווה.
אורית חייכה גם היא בפעם הראשונה אחרי שנים מישהו ראה בה משהו אחר.
בינתיים מירב הפכה לשקטה יותר. בלילות היא יושבת מול הטלוויזיה, לא מצליחה להתמקד. כל דבר בבית מזכיר לה את אורית: הווילונות, הכוסות, השתיקה. דניאל ממשיך לשגר את הילדים, אבל הבית מרגיש ריק, בלי קול נשי שממלא אותו בחיים.
אחה”צ אחד דניאל לקח את הילדים לסטודיו של אורית. כשהיא ראתה אותם, רצה אליהם וחיבקה חזק. אליסה בכתה, משה הסתתר על צוארו. דניאל צפה מהדלת, מרגיש אשמה משולבת ברוך.
המקום יפה, אמר.
קטן, אבל שלי, ענתה אורית בחיוך עייף.
היה שקט. הפעם הוא לא כאב.
את מוזמנת לבוא לראות אותם מתי שתרצי, הוסיפה אורית. לא רוצה שיגדלו עם מריבות.
דניאל הנהן באיטיות. תודה. רק רציתי לדעת שאת בסדר.
אני לא צריכה להיות בסדר, השיבה. רק חופשייה.
חודשים אחרי, קיבלה אורית מכתב. הייתה הכתיבה של מירב:
״אורית,
אולי טעיתי בך. רציתי להראות לך מהי משפחה, אבל רק הצפיתי אותך. אני מתגעגעת אלייך. אם תרצי, בואי ביום ראשון לארוחת ערב. בלי אשמות, רק כזאת אנשים.
מירב״
אורית החזיקה את המכתב בידיה זמן רב, ואז חייכה. לא ידעה אם תלך. לפעמים איאפשר לתקן שבור, אבל אפשר לעשות שהדם יפסיק לזרום.
היא יצאה למרפסת. העיר הייתה שלווה, האוויר ריח של גשם. היא הביטה באורות הרחוקים ונשמה עמוק.
היא כבר לא אישה של מישהו ולא חמות מצייתת. היא פשוט אורית אישה שמצאה את קולה אחרי שאיבדה הכל.
רחוב הרכבת עבר, האורות נצצו בעיניה. אורית חייכה. היא לא יודעת מה יביא מחר, אבל בפעם הראשונה היא לא פוחדת.
כי, סוף סוף, היא שייכת רק לעצמה.
