5 ביוני
יומן יקר, אני חייב לשפוך בפניך את כל מה שחוויתי היום.
הכול התחיל בצעקות שקרעו את השקט במסדרון מיון של קופת החולים שלנו בקיבוץ בצפון.
“אורי נחמן, בבקשה, אני מתחננת! תעזור לנו!” אביגיל קרסה על ברכיה מולי, דמעות לא מפסיקות לזרום. הילד שלה, עידו, שכב בחדר הטיפולים מאחור, קרוב מדי למוות.
“אני לא יכול…” לחשתי, הידיים שלי רעדו בדיוק כמו הרוח שבחוץ. לא ניתחתי כבר שנתיים, היד שלי לא כמו פעם. התפטרתי, עזבתי את תל אביב, ברחתי לפריפריה רק כי לא יכולתי להסתכל לעצמי יותר בעיניים.
אבל אביגיל לא שחררה, “בבקשה אורי, תנסה! החיים של עידו תלויים בך!”
דמעותיה וקולה חרכו בי. ידעתי שאסור לי לסרב. רצתי אחריה במסדרון, דלת עץ ישנה צבועה לבן, ודמעות. עידו הקטן – הילד המקסים שלה, רק בן שבע, שכב מחובר לצינורות, מסכת חמצן מסתירה נמשים בהירים. ריח דם באוויר והפס הירוק במוניטור נרעד עם כל נשימה כבדה.
האמבולנס לא יספיק להעביר אותו. למיון הדסה בירושלים זה כמעט מאה קילומטרים, מסוק לא יגיע בחיים בסערה כזו. הרופאים מסביב מושכים בכתפיים, מציצים הצידה, אין להם תקווה.
בעודי מתלבט, פנינה, האחות הוותיקה, הפתיעה אותי עם עיתון ישן ועליו תמונה שלי, מוקף ילדים מחייכים. דמעותיה התערבבו בדיו. קראתי שוב על התאונה, על היד שהתעוותה, על הניתוח שלא הלך. הייתי פעם “הכוכב הגדול של המחלקה הנוירוכירורגית”, ועכשיו שבר של בן אדם.
“אני לא מסוגל!” צעקתי, “היד… הפעם האחרונה שניסיתי – נכשלתי!” אבל עידו הלך והחוויר, הדימום בראשו נעשה כבד ועצמתי, ועוד רגע מאוחר מדי. עיני כל הצוות במעבר הדלת, קול בכי האם. הזמן רץ נגדנו.
ופתאום, קול יללות. כלב לבן־צהוב, לברדור מקומי, מושך ברצועה, מפרפר ליד עידו, נעול בעיניו רק עליו. “זה גלבוע, של עידו,” בכתה אביגיל, ואז בחדר השתרר שקט כבד, עד שאמרתי לפתע: “תכינו את חדר הניתוח.”
עצמתי עיניים. זיכרון ישן צף: ילדותי ביישוב ליד הכנרת, כלבת זכיתי תקווה, אבא שלי עדיין חי. בראש השנה, מכונית הפוכה בשלג, אמא בוכה. הרופא התלבט, הרחקנו עד המרכז… תקווה ישבה על הקבר, סירבה לאכול, הלכה אחר בעליה אל הארגז הריק.
“הבטחתי לה, אהיה הרופא הכי טוב,” לחש הילד שהייתי לעפר. איך כמעט שכחתי.
האור במנורה מעלי חזק כמו השמש. כאב דוקר בפרק כף היד, אבל אין מנוס. צריך להציל את עידו, אין הזדמנות שנייה: הלחץ שלו יורד, הדימום מסוכן, העצמות מרוסקות. מסביבי הצוות מתחיל להבין שמתרחש כאן משהו נדיר; עבורם זו נס והתרגשות. כמה ניתוחים כאלה כבר ביצעתי? למה ויתרתי אחרי כישלון אחד?
בעודי מחבר חתיכות גולגולת ומבצע מעקפים עדינים, צל לברדור מציץ מזווית החדר.
עברו שעות. עידו נושם, הלב שלו שורד. הזמן החל לשרת אותנו. נדמה לי שאני שומע רוטור של מסוק בחוץ, הסערה שככה.
ימים חולפים. בוקר אחד האחות רות קוראת לי מהחדר: “ד”ר נחמן, מחפשים אותך.” אני פוסע למשרד וכל הצוות מחייך. השמועה ברחבי כל המחלקות: הרופא חזר. ילדים מהגליל מתאשפזים כאן שוב, ואין כבר פחד. ילדים חוזרים לחייך.
“לך תשב חמש דקות,” אני אומר, וצועד לבקר את אסף, ילד ג’ינג’י חמוד שנפל מהגג בטיול סמינריוני והיה זקוק לניתוח דומה. שמונה שעות ניתחתי לו את הראש, והפלא היד שלי כמעט ולא כאבה.
אני מרגיש שסוף־סוף חזרתי לעצמי. חבל שלא חזרתי קודם, אבל כנראה שהייתי חייב טריגר. כלב לא אימצתי עדיין, אין לי זמן. אבל גלבוע ועידו עולים בזיכרוני לעיתים קרובות.
ופתאום, אני עומד לצאת וכמעט מתנגש בהם. עידו עומד שם, צוחק, לבוש יפה, ואביגיל, זוהרת פתאום. גלבוע מקשקש בזנב.
“מה שלומך, עידו? הכל בסדר?”
“הכל אחלה!” אביגיל מתרגשת, “באנו מסיבה אחרת.”
עידו מתקרב בהתרגשות, מביא חבילה קטנה שחורה, משהו פרוותי ומצחיק. “זה בשבילך!” הוא מושיט כלבה גורה, גדולה־אוזניים, מחפשת חום ואהבה.
“נו באמת…” אני מחייך.
“אל תכעס,” עידו קופץ בדיבור, “גלבוע מצא אותה ואני ואמא הסכמנו שאצלך יהיה לה הכי טוב. אתמול ראינו אותך בטלוויזיה גלבוע רץ לטלוויזיה רק כששמע את הקול שלך. אז חשבנו…”
“חשבתם נכון,” צחקתי וליטפתי אותה, “אקרא לה מוטיבציה, או בקיצור – מוטי.”
