אנדריי ויטאלייביץ’, בבקשה, תחוס עלינו! – אישה מתמוטטת לרגלי רופא גבוה בחלוק לבן ופורצת בבכי. מאחורי מסדרון מלא חדרי טיפול מוזנחים, בין ריח תרופות חריף של חדר המיון בבית החולים הכפרי, גוסס בנה. – תבינו, אני לא יכול! שנתיים לא ניתחתי! היד… והתנאים… – אני מתחננת, בבקשה! – האישה אוחזת ברופא שמסרב לצאת אחריה. הוא חייב להסכים. חייב לנסות. כי אחרת… עוד כמה צעדים. דלת עץ לבנה. והנה, הבן שלה, מישקה, המכוסה חוטים, ופניו מנוקדות נמשים דהויים מאחורי מסכת חמצן. הוא עדיין נושם. והדם הזורם מראשו כהה וסמיך, כמו ריבת דובדבנים של שנה שעברה. פס ירוק רועד על הצג בהתאם לנשימותיו הכבדות. אין סיכוי להגיע לעיר – מאה קילומטרים ויש סופה. אין מסוק – נותרה רק תקווה ודאית. הלחץ שלו יורד, הלב בקושי דופק, והפרמדיקים משפילים מבט. – קובלבסקי! – תופסת אותו אחות מבוגרת ביד, – אנדריי ויטאלייביץ’! היא שולפת עיתון ישן, בו תצלום של הרופא מוקף ילדים מחייכים. הדמעות ממסכות את הכתבה על התאונה, על היד הפגועה, על הניתוח שכשל… אבל הוא נוירוכירורג דגול, רופא מהשמיים! כאן אצלנו בכפר… אלוהים, רק שיסכים! – אני לא יכול לקחת אחריות כזו! – הוא נאבק, – הניתוח האחרון… פרק כף היד… לא הצלחתי! אני כבר לא מנתח! הנער נחלש על המיטה. הדם ניגר כמו ריבה, והעמיתים מהדלת מהססים. האם הבחור ישרוד בזמן שנגמר? והכלב… – כלב?! – מאיפה כלב פה? רק יללה נענית. לברדור מנסה להגיע אל המיטה, גורר על הרצפה ומביט במישקה באמונה עיקשת, נחנק, אך לא מוותר. – זה נאמן. של מישקה, – האישה בוכה כשמילות הרופא ככובד אבן שוברות את הדממה: – תכינו חדר ניתוח. הוא עוצם עיניים. נזכר בכלבה נאידה, בימים אחרים, כשהיה רק אנדריושקה בכיתה ז’, בדרך חלקלקה בחורף ההוא בו אמו בוכה והרופא שאז מפנה מבט… ונאידה כבר לא ייללה, רק נחנקה – וכשמת אביו גם היא כבתה. – אני אהיה נוירוכירורג, אמא. הבטחתי לנאידה, – לוחש הילד, – הכי טוב שיש. את מאמינה? איך שכח? למה? ***** המנורות בחדר הניתוח מסנוורות, הכלים מנצנצים, והיד שוב כואבת. מזכיר לעצמו לנשום – מישקה חייב להחזיק. לא לוותר. הפעם הזמן איתם. אולי באמת מגיח מסוק? ***** – אנדריי ויטאלייביץ’, מחפשים אותך, – מחייכת האחות. כולם מאושרים: קובלבסקי חזר! ילדים מכל הארץ מובאים ויש תקווה. בידי קובלבסקי יש “ידיים זהב”. וקול צחוק הילדים נשמע שוב במסדרונות. – עוד חמש דקות. צריך לבדוק את מקר הקטן. הדרך מהמשרד לחדרו של מקר, בן השש, קצרה – ילד שובב, ג’ינג’י, קורא לו “דוד אנדריי”. בדיוק כמו מישקה מהכפר. נפל מהקומה השנייה בטיול במוסקבה, ואנדריי ויטאלייביץ’ הרכיב את גולגלתו ב־8 שעות של ניתוח. והיד כמעט לא כואבת – אולי מהצחוק של הילדים… טוב שחזר. הגיע הזמן. שכח כל כך הרבה, וחיים – מזכירים לו. רק כלב לא הספיק לגדל. מעניין מה שלום מישקה והלברדור שלו. – אנדריי ויטאלייביץ’, יקר שלנו! הנה הם שוב – מישקה, נטעה, ואיתם נאמן עליז. – שלום מישקה, נטע. וגם לך, נאמן, – הוא מחייך ומלטף את הלברדור. – מה מביא אתכם? מישקה הכל בסדר? – הכל מצוין! באנו בשביל משהו אחר! – אמא אומרת בעיניים נוצצות. מישקה שולף משהו שחור וגור כלבים חמוד עם אוזניים ענקיות מתפתל בידיו. – אל תכעסו, – מישקה מסביר, – נאמן מצא אותו. וברגע ששמענו את הקול שלך בראיון בטלוויזיה, נאמן הביא אותו למסך, אז חשבנו… – נכון חשבתם – אקרא לו גירוי. טימקה, בעדינות.

אלעד בן-צבי, בבקשה, רחמנות! אני מתחננת! תעזור לי! האישה כרעה על ברכיה לפני גבר גבוה בלבן וזעקה בבכי.
מעבר למסדרון המיושן, באוויר שטוף ריח תרופות של חדר המיון בבית החולים של המושב, גוסס בנה.
תביני, אני לא יכול! פשוט לא! בגלל זה עזבתי! שנתיים לא ניתחתי! היד, התנאים…
אני מתחננת אליך! בבקשה! האישה אינה חדלה למשוך אותו, מסרבת להרפות.
הוא חייב להסכים. אפילו לנסות. אחרת…
עוד כמה צעדים. דלת עץ צבועה לבן. והנה הוא מאור שלה. יחיד ומיוחד. שכב מחובר למכשירים, מסיכת חמצן מכסה את נמשיו הדהויים. הוא נושם, עדיין נושם. והדם הנוזל מתחת לחבישה בראשו כהה וסמיך, מזכיר ריבת דובדבנים מהחורף שעבר. הפס הירוק על המסך מתכווץ עם כל נשימה קרועה.
אין סיכוי להסיע. תל אביב רחוקה מאה קילומטרים. מסוק? הסופה בחוץ ריסקה את התקווה. לחץ הדם צונח. הלב דופק חלש. פראמדיקים מסתכלים הצידה, עוד ועוד.
בן-צבי! אחות מבוגרת חוטפת את ידו, מתרגשת ליד מיטת הילד החיוור, דוקטור אלעד!
מהכיס היא שולפת עיתון ישן, תמונה של אלעד בלבן, מוקף בילדים שמחים. דמעות מטשטשות את הכתבה על התאונה, היד הפגועה, הניתוח שלא הצליח. אבל מדובר בכוכב נוירוכירורגיה! רופא בחסד! אצלם, בפריפריה… רבונו של עולם, שיסכים!
אני לא יכול לקחת כזו אחריות! תביני! הוא מתקומם, הניתוח האחרון שבר בפרק היד לא הצלחתי! אינני מנתח יותר! לא מסוגל!
ומאור מתקשה. הדם כהה מתפשט. אנשי הצוות אוהדים בדממה, לא נקשר אליהם בשנה האחרונה. האֵם בוכה. הזמן נגדם. וגם הכלב…
כלב?!
מה עושה פה כלב?
צעקת כלב עונה. לברדור נמשך למיטת מאור. טפריו מגרדים את הלינולאום, קול רצועה נמתחת. הוא לא מרפה, עיניו על הילד. כלב נחר בחוזקה. ושוב נמשך…
זה נאמן. של מאור, בוכה האם, עוצרת נשימתה כשהרופא נועץ מבט ואומר בפשטות:
תכינו את חדר הניתוח.
עיניו נעצמות. זיכרון אחר מגיח: כלבה אחרת. תקווה. אביו עוד בין החיים. אלעד בן-צבי בכיתה ז’, מתאמץ לזכור. כביש חלק בליל חורף. מכונית מרוסקת בשלג, כמו כדור זכוכית מהעץ שנשבר. אמא בוכה. הרופא לא מעז להבטיח. ניתוח קשה, בלי נסיון. בצפת המרכז רחוק…
והכלבה, תקווה, שותקת ליד הקבר. נאנחת. שישה ימים לא אכלה. מביטה. ועוד מעט אינה. הלכה אחרי אדונה. דעכה.
אני אהיה נוירוכירורג, אמא. הבטחתי לתקווה, לוחש הילד ברעד, הכי טוב בארץ. מאמינה?
איך שכח? איך?
*****
המנורות בחדר הניתוח מסנוורות. הכלים מבריקים. שוב הכאב בפרק היד. הוא מתאמץ. מחשבות שטות עוברות לאמץ כלב? אבל האצבעות כבדות, כמעט מאובנות. ובכל זאת, יצליח. קשה, סיבוך לא פשוט. הלחץ יורד, אסור שתהיה בצקת… צריך להרכיב עצם הרקה לחתיכות. כלים דקים.
לא היו מספיקים להגיע עם מסוק. עיני הסייעות המקומיות נוצצות נס בשבילן הניתוח הזה. אבל הוא? כמה כבר עשה כאלה? ולמה ויתר אחרי כישלון אחד? ברח לפריפריה, חתך קשרים. היד דואבת. תקווה ניצבת בדמיונו בפינה, מביטה בעצב, אולי זה נאמן הנה… בא לילד.
לקחת את המלקחיים כמעט בלתי אפשרי. מהדקים. אצבעות כפופות. עוד קצת. מאור, תנשום. אל תתייאש. אנחנו איתך.
הזמן עכשיו לטובת מאור. האם זה מסוק? נדמה ששומעים רעש…
*****
דוקטור אלעד, מבקשים אותך, מציצה אחות התורנית, חיוך רחב על פניה.
כולם מחייכים. סוף־סוף בן־צבי חזר. בכל מחלקה מדברים על כך. מביאים ילדים קשים מכל הארץ. עכשיו לא מפחדים. הידיים של אלעד “ידי זהב”. ושוב צחוק ילדים במסדרונות הנוירוכירורגיה. קטנים מחלימים, ההורים הולכים לידו צמודים…
רק רגע, הולך לבדוק את עמיחי.
לחדר של עמיחי בן השש אפשר להגיע מהחדר של הרופאים בצעד וחצי. ילד שובב, ג’ינג’י. קורא לאלעד “דוד”. הגיע לסיור שבוע שעבר בתל אביב. נפל מהקומה השנייה, התבלבלכמו מאור מהכפר. אלעד שיחזר לו את הגולגולת, עבד שמונה שעות עד שהחייה אותו. ידו כבר כמעט לא מציקה. אולי בגלל צחוק הילדים התמידי…
טוב שחזר. נכון. היה צריך קודם, אבל כנראה לא היה לו דחף אמיתי. שכח הרבה. לחיים דרכים להזכיר. רק כלב לא אימץ עוד. אולי לא היה זמן. מעניין מה שלומם של נאמן ומאור. הרבה חושב עליהם.
דוקטור אלעד, מתוק!
בקושי פותח את הדלת, והנה הם באים!
שלום, מאור, הדסה, הוא מחייך, ומה שלומך, נאמן?
ידו מחליקה לקראת פרוותו הרכה, האף הרטוב נדחף אל כף ידו, ועיני הכלב מתבוננות בו בעיון.
מה הביא אתכם אליי? הכל בסדר עם מאור? לבדיקות?
הכל מצוין, ממהרת הדסה, מצוין! באנו מסיבה אחרת!
רק עכשיו אלעד מבחין, שבפניה ברק שמחה. מעילה מתנפנף, עיניה נוצצות. אבל לא נעים לשאול. נאמן מחוג סביב, מסיט מחשבות.
הנה!
מאור, שגבה בינתיים, מאבד סבלנות, ניגש לאמו, שולף מתחת מעילה חפץ כהה, מייבב ואוזניו העצומות בולטות.
אה? אלעד גוער בעצמו על ההתרגשות תוך שמביא את המתנה לקרבו.
שלא תכעס, מפטפט מאור, נאמן מצא אותו. אמא הסכימה שנאמץ אותו. ואתמול, בטלוויזיה, היה ראיון איתך. נאמן סחב אותו אל המסך כששמע אותך. אז חשבנו, אמא ואני ש…
חשבתם נכון, קורץ אלעד לכלב שמזנק, אקרא לו דרייב, בתור תמריץ או בקיצור, דרי.