דוקטור דוד, בבקשה, אני מתחננת אליך! האישה קרסה על ברכיה מול הגבר הגבוה בחלוק הלבן ופרצה בבכי. מאחורי שורת חדרי הטיפולים המוזנחים, בתוך הריח החריף של תרופות בחדר המיון הקטן של הקריה, בנה שכב לגסוס.
את לא מבינה, אני פשוט לא יכול! לא מסוגל! בשביל זה עזבתי! שנתיים לא ניתחתי! היד והמצב…
אני מתחננת! בבקשה! האישה המשיכה לא להניח לרופא החומק ממנה.
אין לו זכות לסרב. הוא חייב לנסות. יודע שהוא הכותל האחרון לפני…
עוד כמה צעדים. דלת עץ צבועה לבן. והנה הוא איתן שלה. היקר לה מכל. יחיד. מחובר לצינורות, מסכת חמצן מסתירה נמשים חיוורים על פניו. נושם, עדיין נושם. והדם שנוזל מתחת לחבישה בראשו כהה וסמיך, כמו ריבת דובדבן מאשתקד. והפס הירוק על המוניטור מזנק ברעד יחד עם נשימותיו הקשות.
הם לא יצליחו להגיע. למאה קילומטר עד תל אביב אין סיכוי בזמן הזה. מסוק אין על מה לדבר, הסופה שפרצה בחוץ השביתה הכול. הלחץ דם יורד, הלב כמעט דומם. אנשי מד”א משתדלים לא להסתכל בעיניים.
כהן! תופסת בידו האחות המבוגרת הנחפזת לצד המיטה של הילד החיוור, דוקטור דוד!
היא שולפת מכיסה עותק של “ידיעות העיר”, עם תמונתו של הגבר הגבוה בחלוק הלבן, מוקף ילדים מחייכים. אותיות דהויות בין הדמעות תאונה, פציעת יד, ניתוח שנכשל. אבל פעם היה גאון בחדרי ניתוח! מנתח מוח בחסד! בכפר שלהם… אלוהים, שיסכים!
אני לא יכול לקחת אחריות כזאת! את חייבת להבין! הוא נלחם, בניתוח האחרון… שורש כף היד… נכשלתי! אני לא מסוגל יותר! אני לא מנתח!
ואיתן, הילד, הולך וחיוור. והדם ריבה. בחלון עומדים עמיתים שעדיין לא קרב אליהם. אמא בוכה. הזמן אויב שלהם. וכלב…
כלב?!
מי הביא לכאן כלב?
רק יללה בתגובה. לברדור מנסה להגיע למיטה. הטפרים מגרדים את הרצפה, מישהו תופס ברצועה. הוא נקרע ורק מביט בילד איתן. לא מיילל, נושם בכבדות, לא מרפה…
זה רועה. הכלב של איתן האמא פורצת בבכי, מצליחה בקושי לנשום, כאשר דברי הרופא נוחתים כרעם:
תכינו את חדר הניתוח.
הוא עוצם עיניים לשנייה. עולים זיכרונות מכלב אחר תיקווה. ממש ככה קראו לה. אבא עוד חי. והוא, דוד הקטן. אז היה בכיתה ז’, נדמה לי. כביש בוצי בחורף, מכונית מרוסקת בשלג כמו כדור עץ שנפל מהעץ באלף. אמא בוכה, הרופא עוצם עיניים. קשה מדי, אין מספיק נסיון, והמרכז רחוק…
תיקווה כבר לא ייללה ליד הקבר. רק נשמה בכבדות. הפסיקה לאכול. מביטה. וכבר אין אותה. הלכה אחריו, כלב נאמן, נכוותה.
אני אהיה מנתח מוח, אמא. תיקווה הבטחתי לוחש ילד מבולבל ליד גבעת עפר, אהיה הכי טוב. את מאמינה?
איך שכח? למה?
*****
המנורה בחדר הניתוח בוהקת כמו שמש. כלי הניתוח נוצצים. שורש כף היד שוב צורב, אבל הוא מתאמץ. “אולי כדאי שאתה אאמץ כלב?” איזה מחשבות משונות כרגע! האצבעות נוקשות כמעט כמו עץ. לא משנה, יסתדר. פציעה קשה, מצב מורכב. הלחץ דם יורד, רק שלא יהיה בצקת… נזק לרקמות רכות, צריך להרכיב עצם הרקה חלק-חלק. כלי דם…
גם במסוק לא היו מספיקים. העוזרים המקומיים נראים נרגשים, עסוקים. להם זה נס. לו? כמה ניתח כמו זה? למה אחרי טעות אחת ברח? למה הגיע לקריה נידחת הזו? והיד כואבת. ותיקווה שם בפינה מביטה בעצב. אולי זה הלברדור נאמן. הכלב של הילד מחכה.
קשה להחזיק במלקחיים. סיכות. האצבעות כמעט קפואות. נשאר קצת. תנשום, איתן, תנשום הכי חשוב. אל תוותר עכשיו. אנחנו איתך.
הזמן. עכשיו הוא בעד איתן. האם זה רעש מסוק? הגיע בכל זאת…
*****
דוקטור דוד, שואלים עליך נכנסה האחות לביקור של הלילה ופרצה בחיוך רחב.
כולם מחייכים. הרי דוד כהן חזר. בכל המחלקות מדברים רק עליו. מביאים אליו ילדים מכל רחבי הארץ. לא מפחדים יותר. האצבעות של כהן זהב. במעבר שוב נשמעים צחוק הילדים. משתפרים הקטנים, ההורים נצמדים אליו כמו מגנטים…
חמש דקות. רק אבדוק את עומר.
החדר של עומר, בן שש, קרוב. ילד שובב, ג’ינג’י, מכנה אותו “דוד”. לפני שבוע הגיע עם כיתה לשדה בוקר, נפל מהקומה השנייה. הסתכל, תפוס. ממש כמו איתן מהקריה. את הראש הרוס תיקנו לו בחדר הניתוח, שמונה שעות ארך הניתוח. הצליח. והיד כמעט לא כואבת. אולי כי הצחוק של ילדים מרפא…
טוב שחזר. נכון לעשות כן. אולי אפילו מוקדם מדי, לא היה לו תירוץ נכון אז. שכח לא מעט. אבל החיים מזכירים פתאום הכול. אפילו כלב עוד לא הספיק לאמץ. מעניין אם הלברדור ואיתן בסדר. לעיתים קרובות חושב עליהם.
דוקטור דוד, יקר שלי!
נו באמת, אפילו לא הספיק לפתוח דלת. באו לבקר אותו!
שלום איתן, הדס, הוא מחייך וגם לך, רועה.
היד כבר נשלחת אל הפרווה הרכה. אף רטוב נדחק לכף ידו. עיניים חומות מביטות עמוק, בחום.
מה שלומכם? באתם בגלל איתן? לבדיקות?
בסדר גמור, הדס עונה במהירות, הגענו בגלל משהו אחר!
דוד רק עכשיו שם לב כמה חיוך שלה בוהק. המעיל נפוח, העיניים רטובות מרוב התרגשות, הוא מתלבט אם לשאול. רועה מסתובב סביבו, מסיח את תשומת ליבו.
הנה!
איתן הגדול ראשון פורץ את השתיקה. ממשיך להתחבא מאחורי אמא ומגיש לו משהו שחור, מיילל ואוזניו גדולות מדי.
אממ… דוד מאבד מילים, מקרב אליו את ההפתעה.
אל תכעס ממהר הילד, רועה מצא אותו. אמא הסכימה להשאיר. אתמול, ראינו אותך בטלוויזיה. רועה סחב אותו ממש לטלוויזיה כשהוא שמע את הקול שלך. אז חשבנו…
צדקתם. הייתי צריך מזמן, דוד קורץ לכלב המחייך, אקרא לו עידוד. בשקט, עידוד.
