יום חמישי, 17 ביוני 2025
היום אני מתבוננת במראה וכולי מזכירה לעצמי את האמירה של אמי שהייתי תמיד “ברווזון מכוער”. היא אמרה שזה האמת המרה, שיום אחד אף אחד לא ייקח אותי לבעל, ולכן אני צריכה ללמוד להסתמך על עצמי בלבד. מילים אלו חקקו בנו קו חזק של עצמאות, ואני מרגישה עד היום איך הן מלוות אותי בכל צעד.
ממזוגת החורף בטלי אביב, נזכרתי בבן זוגי לשעבר, יובל. הוא היה גבוה ונאה, כמו פרח חרצית בוקר. יובל תמיד היה הלב של כל המפגש, שתה ברמה מתונה, לא עישן, ולא נמשך למשקאות קרים במרבה הלילה. הוא לא היה חובב דייג או ציד, אבל היה “כוכב של חצר”. כל תכונה טובה שלו גרמה לי לחשוב שהוא מוצא נחת מחוץ לדלת הבית, וכי אין גבר שמחפש אש ביום. והציפייה שמצד שני בחורות חיפושיות תמיד קיימת.
הדבר היחידי שהשלים את השגרה שלו בחיי אהבתו ללא תנאי לבנו נועם, שנולד אחרי חמש שנים של נישואין. הוא היה מושבע להקדיש לו כל רגע פנוי, וזה הרגיש לי כעוגן לשמירה על המשפחה. למרות זאת, תחושת חוסר הביטחון שלי נמשכה.
בבית הספר התלמידים קראו לי “בזזת הדם” בשל שערי האדום והכתמים שעל פני הפנים. אמי, שהייתה יפה עד כדי כך שהיא נחשבה דוגמה לנשים, חזרה על המשפט: “אביטל שלי, את כמו ברווזון במים. אין לך סיכוי להתחתן. תלמדי להיות עצמאית, תעבדי, ולא תתני לעצמך להיטהר על ידי אף גבר.” משפטים אלה נחרתו בי והיו לוחות דרך עד היום.
עם תואר זהב בתיכון, נרשמתי לאוניברסיטת תל אביב, שם פגשתי את יובל. הוא נראה לי בחור מרתק, ואני לא הבנתי מה בדיוק מושך אותו אלי. הוא הכיר לי אחר כך כי הייתי היחידה שלא פחדתי לגשת אליה. אף פעם לא השתמשתי באיפור, לבושתי היה פשוט, ולא היה לי ניסיון בקסם עם בחורים. כשהבנתי שהוא באמת מתעניין בי, לקחתי יוזמה והצעתי לו נישואין. הוא נדהם מההצעה הישירה שלי, אבל הבטתי להיות אשתו הצנועה, המסורה והנאמנה. אהבה, הוא אמר לי, תבוא עם הזמן.
האם קיבלתי ברכה? לא מיד. אמא של יובל, רחל, בת 63, קיבלה אותנו לביתם עם מבט קשה. היא לא חיבבה את מראה פניי, ראתה בי רק ברקיז של ילד קטן שצריך רק “אמא יפה”. למרות זאת, ביקרתי אצלה, השתיתי תה, והיא אמרה: “מתגברת…” ובאמת, הרגשתי שאצלה אני מתחילה להיראות נחמדה. הבטחתי להיות אשתו הנאמנה של יובל, מה שהכניס אותה לשקול ברצינות את נישואינו.
לאחר שהגענו לתאריך החתונה, מצאתי את עצמי מתמודדת עם חוסר קבלה מצד האםהחדשה של יובל, אך עם שגרה יומיומית של חיי בית. יובל קיבל משכורתו במשרותיו במקצוע ההייטק והעביר לי את הסכום במלואו, קנה לי פרחים על יום הולדתי ונשק לי כל בוקר. אני שטפתי והגיתי חולצות, הכנתי ארוחות, נתתי לו נשיקה לפני השינה. זה היה כמו טקס של חיי נישואין, לא רומנטיקה אלא רוטינה.
חמש שנים עברו, ויום אחד נחשפתי לאישה בשם שירה, יפהפייה במראה, שדיברה איתי במילים שמזכירו שמיים עם כוכבים. היא פעלה בקסמים של אהבה והצליחה לפתות את יובל. הוא חזר אליה למפגשים סודיים בקפה, בפארק ובבית של חברים. הוא התחבא מאחורי אשמתו, ונראה יותר כועס ולא שמח בקרב נועם. הוא ניסה להצדיע לי, אבל השאלות לא נגעו במקצועיות ולא נפרדו. לבסוף הוא איפשר לבו בחטאתו, והלך מביתנו למשך שבע עשרה שנה, חפז ברכיבתו של שירה.
רגע אחרי יציאתו, נזכרתי באומרה של אמי שהחיים הם כמו נשק עם חץ, שצריך ללמוד להסתכל לדרכו. למרות שהרוב של הסבל היה נמסר על ידי שירה והאבהות שלו, הקשר שלי עם נועם נותר חזק. הוא חקר ובילד לגדול, ואני המשכתי לעמוד על המשמרת.
במשך השנים, קיבלתי על עצמי חובת דאגה לילד ולחיי. הוא גמר תיכון, ובקיץ הוא חזר לארץ אחרי שהסתדר עם עבודה באירופה. באותו זמן, רגשתי כבר שהזמן שלי הוא כמו רצועת משי שמתחבאת בתחתית המים. החלטתי לקחת חופשה ולטוס למרוקו, שם חוויתי רומן קצר ונעים בחוף הים, בלי שום כוונות רציניות, רק חיבוק של חם של סופי.
לאחר תשעה חודשים, נולדה לי בת, שקרויה מיקה. החברות שלי במרכז, שהיו רגילות לשמוע את סיפורי הקשיים, נדהמו מההחלטה שלי לגדל עוד ילד ללא נוכחות של בעל. הן הגיעו למיון הלידה חמות, ואני הגעתי באושר ושמש בחיבוק של בתי הקטנה, שהייתה עטופה ברצועות ורודיות. אמרתי להן: “היום, תחגגו ותקבלו את מיקה!”
מיקה גדלה, והייתה שואלת “האם יובל הוא אבא שלי?” לבסוף, בערב אפור, קיבלתי צלצול בלתי צפוי הפקק של הדלת נפתח ועמד שם יובל, עם שתי מזוודות כבדות וכתף על כתף. הוא ניסה להיכנס, אני פקחת את הדלת והצלחתו של יובל נראתה בעיניי כמו ברק במראה.
הוא נשא את מיקה בחיבוק חזק, נשק את אפה הקטן עם הכתמים, וקרא לה “קוטל משיי”. הוא התפנה אלי, חיבק אותי בחום וקרא לי “דבש מריר”. הוא ניסה להרים רגל על ברכיו, אבל אני קיבלתי אותו בעדינות, מנעתי ממנו ליפול. אמרתי לו שהדלת תמיד פתוחה, אך שלא לדחות יותר ויותר, כי נועם אוהב אותי מאוד.
היום, כאשר יובל חוזר לעתים קרובות לבית, הוא רואה את מברשת השיניים שלו בקערה של חדר האמבטיה, כאילו מבטא אשמה מיידית. הוא שוכח לשים אותה באותו מקום, וזה מזכיר לי את השורש שהיו בו. כשיצא לעבודה, הוא מפזר את כל הדברים הקטנים של הבית כוס קפה חמה, נעליים חמות במדרגות כאילו זיכרון של חיי המשפחה נחת.
בכל המחשבות האלו, אני שואלת את עצמי: איך אפשר להמשיך? איך אפשר לשמור על השלווה ולדעת שהשמש עדיין תזרח? אין לי תשובה ברורה, רק תחושה שהחיים נמשכים, כמו ציפור חופשית שמחפשת קן.
היום אני מסכמת את הפרק של העשר השנים האחרונות, מסיימת אותו בנקודה חזקה ומחליטה שהעתיד שלי יכלול חינוך של מיקה ונועם, ללא תלות במי שמתקשר עם הדלת. אני מביטה אל הלב שלי, לוחמת, חזקה ושקופה, ומקווה שהרוח תמשיך לנשוף בחיי.
