אני אמרתי לא למשפחה שלי
החלטתי, הדירה תירשם על שם נעם. את הרי לא מתנגדת, אסתר?
עמית הִניחה בעדינות את הכפית. הצליל העמום הדהד בצלחת.
על נעם? הוא בסך הכול בן שלוש.
כדי שיגדל עם ביטחון. ואני אעבור אלייך. את הרי גרה לבד, יש מספיק מקום.
עליזה עמית עמדה בכניסה, הפליז שלה עדיין עליה. בידיה תיק, ממנו הציץ שולי מסמך. ניחוח או דה קולון “ליל ירח” שלה אותו קונה כבר עשרות שנים במרכז המסחרי בדיזנגוף התפשט ברחבי הדירה הקטנה ברחוב אבן גבירול. אותו ריח שתמיד דקר אותי כמו ברק רגע לפני סופה מתוק, כבד, ממלא כל פינה.
קמתי מכיסאי, פסעתי למטבח והפעלתי את הקומקום. בידיים עשיתי תנועות מוכרות: הוצאתי כוסות, כפיות, סוכר. בראש הסתובבה מילה אחת: לרשום.
רוצה תה? נשמעה מולי, הרגש חסר.
כן, תודה, מתוקה שלי. אמא נכנסה לסלון, פשטה סוף סוף את הפליז, והניחה אותו על גב הכסא. התיישבה על הספה, סקרה את הדירה המסודרת במבטה. קצת קר פה. הרדיאטור לא מחמם מספיק?
מחמם מספיק.
אני פה מרגישה צינה. אצלנו ברוטשילד חמים, עידן דואג לזה, מתלונן מיד אם צריך.
הנחתי את כוס התה בפניה, וישבתי מולה. הסתכלתי על פניה, על קמטי הצחוק ומבנה השפתיים הדק. שישים ושמונה. שיער כסוף, מסודר לאחור. חולצה כחולה, חדשה עידן קנה לה בחנות הבגדים ברעננה, התפאר שבוע שלם שהוא פינק את אמא.
המגשר מחכה לנו מחר המשיכה אמא, וכשבחשה סוכר בכוס עידן סידר הכול, דאג לכל המסמכים. ילד נהדר.
ואת החצי שלי שאלת?
הסתכלה עלי, גבה קמטים של הפתעה.
איזה חצי? הרי את הבת שלי. כולנו משפחה. הדירה נשארת במשפחה, רק על שם הנכד. נעם יגדל, יזדקק לה.
חצי מהדירה היא שלי, אמא. לפי החוק. חצי.
נו, אז? לגמה בזהירות מהתה, עיוותה את פניה. חם נורא. הרי את לא מתכננת לגור שם. עידן וליאט עם הילד שלהם צריכים יותר מקום. אני אעבור אלייך. לא קשה לך, נכון?
לא עניתי. מבט תלוי על תמונה ישנה על הקיר, במסגרת משנות התשעים. משפחה. אבא, אמא, אני ועידן. הייתי אז בת אחת-עשרה, עידן בן שמונה, עומד במרכז, על ברכיה של אמא, למרות שהיה כבר גדול. מחייך. אבא מביט הצידה. אני תקועה בקצה, כמעט נחתכת מהפריים. ידי לצידי הגוף, פנים רציניות.
לא שאלת אותי, לחשתי שוב.
על מה יש לשאול? החזירה בעדינות את הכוס לצלחת. אני אמא שלך. יודעת מה נכון.
ככה תמיד.
בדיוק, נאנחה מרוצה. עידן כל כך שמח. אומר שאני חכמה. לא כל אמא דואגת ככה לילדים שלה.
אספתי את הכוס שלי, שפכתי את שארית התה לכיור. עמדתי דקה מול החלון. בחוץ ערב נובמבר, פנסי הרחוב נדלקו, על מדרכות תל אביב גילשו עלי שלכת. עובד עירייה מגולל את העלים לערמה, נינוח.
אני אחשוב, מלמלתי בגבי אליה.
אין על מה לחשוב, אסתר. מחר בעשר. תרשמי לך כתובת של עו”ד.
אמרתי, אחשוב.
ברקע שמעתיה מתארגנת, אוספת את התיק, לובשת שוב את הפליז. צעדים לדלת, שתיקה.
את מאכזבת אותי, אסתר. תמיד היית עקשנית. לא כמו עידן.
הדלת נסגרה. המשכתי לעמוד מול החלון עד שצליל המעלית חדל. נכנסתי לחדר, נשכבתי על הספה, לבושה. בוהה בתקרה סדק דק ומוכר התפתל מהפינה אל נברשת. הכרתי כל עיקול. מידי ערב שכבתי, סופרת סדקים במקום כבשים.
טלפון רטט. גילי.
“מה עניינים? קפצי ל’קפה עלית’, הבאתי לך עוגיות שיבולת שועל, אפיתי לבד”.
שלחתי: “תודה. אקפוץ מחר”.
הנחתי את הנייד על החזה. עצמתי עיניים.
נזכרתי ביום הולדת לעידן, בגיל שמונה. נשאר עוד פרוסת עוגה, עם שושנת קרם גדולה. הסתכלתי משתוקקת, לקקתי שפתיים. אמא הגישה לעידן.
לך, ילד. אתה יום הולדת.
ואסתר? פלט עידן בפה מלא.
אסתר גדולה. בפעם אחרת תחלוק איתך, נכון אסתרקה?
הנהנתי. קמתי מהשולחן, נכנסתי לחדר. שכבתי על המיטה ובהיתי בתקרה. אבא נכנס בשקט, ישב בקצה המיטה, ליטף לי שבועף.
אל תיעלבי, לחש. אמא מאוד אוהבת את עידן. הוא הקטן.
אני לא נעלבת.
הנהן ויצא, ואני המשכתי לשכב ולספור סדקים, אף על פי שלא היו. ספירת פעימות לב.
בבוקר קמתי מוקדם, ראש כבד. מקלחת, לבשתי. הולכים לעבודה ב-7:30, עשרים דקות עד “חום הבית”. אהבתי את ההליכה, במיוחד בסתיו. אוויר חד, טרי, אנשים חפוזים, עטופים בצעיפים, איש לא שם לב. אפשר ללכת ולחשוב, ללא הפרעה.
במשרד נישא ריח קפה וניירת. נועה, מנהלת החשבונות, כבר במסך.
בוקר טוב, אסתר’לה. את נראת היום עייפה.
בסדר, פשוט לא ישנתי טוב.
את צריכה ויטמינים. אני לוקחת “תוסף חיוניות”, מרגישה נהדר.
חייכתי, הדלקתי מחשב, פתחתי גיליון, מעבירה שורות לעמודות. עבודה מוכרת, מרגיעה. לא צריך לחשוב, רק למלא תאים, להקליד מספרים.
בצהריים לא ירדתי לאכול. יצאתי לפארק הקטן בדרך. מזרקה ריקה, גדושה עלים. ספסל פנוי. התיישבתי, כריך ביד, לא נוגעת. מביטה בעצים.
הטלפון צילצל. עידן.
התעלמתי. עוד דקה והודעות: “אסתר, מה קורה? אמא פגועה. תתקשרי”.
מחקתי את ההודעה. נגסתי בכריך לחם יבש, קבנוס דהוי. לא הרגשתי כלום. חזרו זיכרונות מילדות שליחות בגשם חזק למכולת, עידן חולה, אמא יושבת לצידו, אני מגוננת על הכיכר. התייבשתי, חזרתי רטובה, אמא אפילו לא הביטה בי. בערב חטפתי חום, “נו, שטויות, תשתה תה עם דבש”.
באותו ערב ישבתי במשרד עד סוף ההפסקה. חזרתי לשולחן. נועה שאלה אם אני חולה.
בערב, כשחזרתי, שוב התקשר עידן. הפעם עניתי.
אסתר, מה איתך? אמא אומרת שאת לא רוצה לחתום.
לא אמרתי שלא. אמרתי אחשוב.
אין מה לחשוב. הדירה גם ככה לא ממש שלך, את לא גרה שם. נעם צריך אותה. הוא האחיין שלך, למען השם.
וגם שלי.
אז תחתמי וזהו, המגשר מחכה.
שתקתי. הקשבתי לנשימותיו הכבדות.
את שומעת אותי?
שומעת, עידן.
מה תגידי?
אני לא באה מחר.
מה?!
אני לא באה לעו”ד.
את צוחקת עלי? אמא טרחה כל השבוע! דאגתי להכול! ואת…
עידן, זו חצי דירה שלי. לפי החוק. לא נתתי הסכמה.
איזה הסכמה?! את אחותי, משפחה!
הצעקות שלו הרעישו את השקט. התרחקתי מהטלפון, שמעתי ‘אגואיסטית’, ‘קרה’, ‘כזאת תמיד היית’.
עידן, תרגיע.
אני לא אשתוק! תמיד קנאת בי! כי אמא אהבה אותי יותר!
הנחתי את הטלפון. שמעתי את צרחותיו מבעד לשקט. מזגתי לעצמי מים. רעדתי. ידיים בנות ארבעים ושלוש, אצבעות דקות. ללא טבעות, אף פעם.
כשהטלפון שתק, עידן כתב: “נדבר אחרי שתירגעי. אבל תבואי מחר בכל זאת”.
נשכבתי על הספה. התכסיתי בשמיכה, מתכווצת. הסתכלתי בגשם על החלון. טיפות זולגות, נשפכות. צפיתי בהן עד שעייפו העיניים. אחרי זמן מה עצמתי.
הייתי בת שש-עשרה. דואר מכתב מהאוניברסיטה בירושלים. ראיון קבלה, מלגה, מעונות. רצתי לאמא.
אמא, התקבלתי! לירושלים! התקבלתי!
עליזה טרפה דייסה על הגז. הסתובבה, קראה את המכתב.
לא.
מה לא?
לא תסעי. מי ישמור עלי עם עידן? אבא בעבודה, עידן צריך עזרה בלימודים. את תעזבי ואהיה לבדי.
אבל אמא, ירושלים זו החלום שלי.
חלומות. את ילדה. כאן טוב לך. תתחתני, תלמדי פה. למה ירושלים?
אבל, אמא…
אמרתי לא. ואל תגידי לאבא, הוא יתמוך בך.
נעמדתי על סף הדלת, מחזיקה את המכתב. בערב שרפתי אותו בכיור, הסתכלתי על האש, שטפתי את האפר.
מחרתיים, אמא הודיעה: “אסתר תישאר כאן, תלמד חשבונאות. נכון, אסתר?”
הנהנתי. אבא הביט בי. שתק, המשיך לאכול.
עידן ביקש: “תעזרי לי בחשבון”.
אעזור, עניתי.
בלילה קמתי לשתות מים, בלילה נתקלתי בכיסא. בוקר רגל נפוחה. אמא אמרה למרוח יוד.
פקחתי עיניים, בוקר אפור. במראה הלחיים חוורות, שיער פרוע. סירקתי, שמתי אודם, הלכתי.
יום חלף בעצלתיים. נועה סיפרה על נכדיה, הציגה תמונות. חייכתי, סימנתי הנהון. הפסקת צהריים שוב פארק, ספסל, טלפון, אלבום ישן. התמונות חוזרות: תמונה משפחתית ישנה, עידן בחליפה ביום הראשון ללימודים, עידן ואבא דגים. אין כמעט אף תמונה שלי. רק בזווית, ברקע, או מאחורי העדשה.
רוטט הטלפון אמא: “המגשר חיכה. לא הגענו. עידן נעלב. קבענו לעוד יומיים. תבואי?”
מחקתי, קמתי בחזרה.
בערב פתחתי את הדלת, שמעתי קולות במדרגות. עידן וליאט חיכו. עידן עצבני, ליאט שקטה.
הנה את, נשף. מחכים כבר שעה.
למה?
יש מה לדבר. תכניסי אותנו.
לא הגבתי. פתחתי את הדלת. עידן התיישב בסלון, ליאט עמדה בפינה.
רוצה תה? שאלתי.
עזבי תה. נגש לעניין, החווה. בואי.
התיישבתי מולם.
תקשיבי, אסתר עידן נשען קדימה. אמא כבר לא צעירה. היא צריכה שקט. אצלך יהיה לה טוב. הדירה ענקית, היא לא תפריע.
לא אמרתי שתפריע.
נהדר. אז תחתמי ונסגור.
הדירה לא שייכת לנעם.
של מי? שלך? את אפילו לא גרה בה!
חצי שלי, לפי החוק.
נו באמת. משפחה לא סופרת חצאים!
הסתכלתי עליו, על פניו האדומות. על הגוף הכבד. ארבעים, עבודת כפיים לסירוגין, חי אצל אמא. אשתו מבשלת, אמא מכבסת, כסף מהדירה אני משלמת.
פתאום שאלתי: עידן, אתה עובד?
הופתע.
מה זה קשור?
ענית כן או לא.
עובד בבנייה. השבוע עבדתי.
וכמה אתה מביא?
מספיק. למה צריך לדעת?
מי משלם את הארנונה?
אמא. זה הדירה שלה.
חצי משלמת אני. כבר חמש-עשרה שנה.
עידן שתק. ליאט העיפה מבט.
נו, אז? גימגם. לך יש, אנחנו משפחה עם ילד, צריכים יותר.
בגלל זה רוצים לרשום הדירה על שם נעם?
מה רע בזה? נכד! סבתא מעבירה נכסים לנכד, זה מקובל.
סבתא מעבירה את החצי שלה. את שלי צריך לשאול.
איזה בן אדם את! התפרץ. קמצנית! תמיד היית! קינאת בי! צדקה אמא!
מה היא אמרה?
שאת קרה. בלי לב. אף אחד לא יסבול לגור איתך, בגלל זה את לבד!
הלם נפל. ליאט הצטמקה בכסא. נשארתי פסיבית. הסתכלתי. עידן עומד רוטט.
תצאו אמרתי בשקט.
מה?
תצאו מהדירה שלי.
את זורקת אותי? אחותך?
תצאו, עכשיו.
פתח את הפה, סגר. ליאט קפצה, אספה את התיק.
בוא, עידן לחשה.
לכי! צרח עליה. תתחרטי. אמא תראה מי את באמת.
יצאו מהר והדלת נסגרה בכוח. נשארתי על הכסא, מקשיבה להדהוד על המדרגות. מזגתי מים, שתיתי. הידיים לא רעדו. בפנים ריק. קר.
זכרתי איך בגיל עשרים ושתיים עידן הביא את אשתו הראשונה. קיבלו אותה מיד: “תעברו לגור אצלנו עידן לא רגיל לבד”. היא עברה, תפסה את חדרי. אותי זרקו לסלון. “רק זמנית”. שלושה חודשים, ואז פרשתי לחדר שכור בפריפריה. חצי משכורת לדירה, חצי משכורת לארנונה של אמא. “פנסיה קטנה, עזרי לנו”. עזרתי. בלי תודה. מובן מאליו.
כשעזבה אשתו, הוא בכה לי בטלפון: “בואי. רע לי”. בישלתי לו תה, אמא ליטפה אותו: “כלום, ילד, נמצא חדשה”. ואחריה ליאט, שקטה, כנועה, ילדה את נעם והפכה בלתי נראית.
הפגישות שלי בבית המשפחה הצטמצמו לאירועי חג. מביאה מתנה, יושבת בשקט. שומעת את אמא מספרת על נעם. עידן גאה שמצא עבודה זמנית. ליאט מגישה, מפנה. אני הולכת מוקדם, “יש לי עוד לעבוד”.
זו היתה “החיים שלי”. דירה ברחוב אבן גבירול. עבודה ב”חום הבית”. ערבים מול הטלוויזיה. מפגשים אקראיים עם גילי בקפה “מעיין”. וזהו.
אותו לילה הסתובבתי עד מאוחר, דמעות סלידה הודחקו על ידי עייפות.
בבוקר, דפיקה. אמא. שקית ובתוכה ריח עוגת תפוחים.
בוקר טוב, ילדה. אפיתי, כמו שהיית אוהבת.
אמא התיישבה במטבח. פרסה עוגה, הציעה תה.
עידן ביקש שאאפה. חשבתי שתהני גם את.
אכלתי. טעים, כמו תמיד. אבל תמיד נשאר לי קורטוב עוגה יבש, מה שנשאר אחרי החגיגה של עידן.
טעים? שאלה.
טעים.
אז יופי. מזגה תה. אסתר, בשביל מה כל המריבה הזאת? עידן כולו לחוץ. ליאט אומרת שגירשת אותו.
ביקשתי שילך.
למה?
היה גס רוח.
עידן? הוא הכי עדין. רק דואג. הדירה כל כך חשובה לנעם, מבינה?
מבינה.
אז תחתמי כבר.
הנחתי את הכוס. הסתכלתי לה בעיניים. בפנים ביטחון. היא בטוחה בתשובה.
לא, אמא.
מה לא?
לא אחתום.
נעמדה, הכוס רועדת.
את צוחקת עליי?
ממש לא.
למה? את הרי הבת שלי! לאן נתגלגלתי?
את לא זקנה, אמא. יש לך פנסיה. את יכולה להסתדר.
לבד?! עם עידן והילד?
זה בחירה שלך. את בחרת לגור שם. אני לא.
אבל זו המשפחה! הכול שלנו.
אם כן, למה הכול תמיד עובר דרכו? למה אהבה רק לו? למה דירה שלי צריכה גם לעבור אליו?
חיוורה, הניחה בזעם את הכוס. תה נשפך.
את… את עוזבת אותי?
אני לא עוזבת. אני פשוט לא מרשה לך לקבוע מה ששלי בלעדיי.
את לא דוברת על רכוש, זה בית!
שבחיים לא ממש גרתי בו.
מאיפה לקחת את זה?
אמא, את זוכרת כמה פעמים אמרת לי שאת אוהבת אותי?
השתתקה.
אף פעם, עניתי בשקט. אף פעם. לעידן כל יום. שמעתי.
אבל ברור שאני אוהבת אותך!
לא, אמא, זה לא ברור לי.
קמה. פניה רועדים.
כפויה טובה. גידלתי, האכלתי, הלבשתי. ואת…
את גידלת את עידן. אותי סבלת.
איך את מעזה!
אני אומרת אמת. את יודעת.
חטפה את התיק, השאירה את העוגה, ויצאה.
תראי איך תישארי לבד בעולם הזה, ואז תביני מהי משפחה.
עותק הדלת. נשארתי עם העוגה והכתם על המפה. ניקיתי. שטיפת כלים, שוב ושוב, עד שהמים הצטננו.
בערב שקט. אף אחד לא מצלצל. רק הודעה מגילי: “איך את? מזמן לא התראינו. קפצי ל’עלית’ לשבת קצת”.
“אגיע מחר”. חזרתי להתבונן בעיר המוארת מהחלון, בודדה.
נזכרתי איך בגיל עשרים וחמש הבאתי לביתי בחור. עבד איתי בהייטק, גיק נעים הליכות. הצעתי לו להכיר משפחה. בערב בא. אמא ערכה, קראה לעידן, שדיבר בסלולרי. כל הערב התמקדה בו. הבחור שתק, אכל סלט. כשיצאנו, אמר: אמא שלך משונה.
אני יודעת.
היא לא אוהבת אותי.
היא לא אוהבת אף אחד חוץ מעידן.
שאל אם אותי. משכתי בכתפיים. אחרי חודשיים הפסיק לבוא.
מאז לא הבאתי איש. ניסיתי להחזיק זוגיות, תמיד נשבר. אמרו שאני סגורה, קרירה, לא ברורה. לא הסברתי. התרגלתי לשחרר.
בבוקר הלכתי ל”עלית”. גילי פינתה לי כסא.
אסתר! כבר דאגתי.
העסיקו אותי משהו.
קרה משהו?
משכתי בכתפיים. גילי הרגישה. ידעה הכול, בקושי סיפרתי, אבל הדברים נטפטפו החוצה.
את באמת חייבת לה משהו? שאלה, נשענת על הדלפק.
אולי לא. אבל אני אשמה.
אשמה זו אמא שלך שתיכנתה לך. ברור. את חייבת כי נולדת לה, היא לא חייבת כלום?
שתקתי.
גם אצלי זה היה, המשיכה, כל החיים בצל אשמה. עד שהתעוררתי. אמא שלך כיוונה אותך לשם, שיהיה לה נוח.
גילי, אבל זו אמא.
אז מה? אמא זו לא חותמת קדוש. לגדל באהבה בזה נבחנים. אמא שלך שלך לא כיבדה?
נענעתי בראשי. גילי הנהנה.
אז בשביל מה כל ההקרבה? אין שום חוב. תרשי לעצמך ‘לא’. ותתחילי לחיות.
כבר אמרתי.
ומה יצא?
נעלבה. עידן קרא לי אגואיסטית.
בטח. הכי נוח לו שתשבי בשקט ותסחבי הכול.
חיבקה אותי. רקדנו דומיה, ואז שחררה.
לכי. יהיה טוב. תחזרי.
אחזור.
חזרתי. שקט. קפה, פרוסת עוגה ליד החלון. היה טעים, אבל עצוב.
בערב שוב עידן.
אסתר, שלום.
היי.
די, אוקיי? בואי נסגור הכול יפה. אני טעיתי, סליחה.
בסדר.
אז בואי, אמא אומרת שאת לא רוצה לחתום על ויתור, אז נעשה העברת מתנה. את הרי אוהבת את נעם.
עידן, אני לא חותמת על קלף.
שקט. קולו התקשח.
מה?!
לא. לא מסכימה לשום העברה.
אסתר, את קולטת מה את עושה? גוזלת בית מהילד!
אף אחד לא גוזל כלום. הוא גר שם. כמו תמיד.
אבל לא על שמו!
על שמך ועל שם אמא.
מה זה משנה? משפחה זה לא טכניות.
משפחה זה שוויון. אצלכם תמיד אחד העיקרי. אני עייפה.
את עייפה? מי דואג למשפחה פה?!
אתה חי אצל אמא, היא דואגת.
לכי לעזאזל! טרק את הטלפון.
ביקור בחדר האמבטיה מול המראה. פנים רטובים, שיער דבוק. ניגבתי, חזרתי לסלון. התעטפתי. עצמתי עיניים.
בלילה חלמתי שאני בת חמש, בחדר סואן מלא אנשים, כולם סביב עידן. הוא קופץ, אמא מלטפת. אבא מצלם. אני עומדת בפינה, רוצה להתקרב, רגלה לא נשמעות. צועקת אך לא שומעים.
הקצתי. נשמתי עמוק, אור ראשון מבחוץ. ישבתי במטבח, מזגתי קפה. מביטה החוצה. יונים מנקרות פירורים.
צלצול גילי.
אסתר, הכול בסדר?
בסדר.
אולי תלכי לאשת מקצוע, לדבר. לי זה פעם עזר.
לא יודעת.
בסדר אצלך זה לבכות לפעמים בלילה? אני מזהה בקול.
שתקתי. צדקה. לפעמים בכיתי.
אחשוב על זה, גילי.
תחשבי. תתקשרי.
סיימנו. קפה, עבודה. מדי יום טבלאות ודו”חות, נועה מתארת נכדים, מחייכת.
בצהריים שוב ספסל, כריך ביד, לא אוכלת.
הודעה ממספר לא מוכר: “זו ליאט. אפשר לדבר?”
“על מה?”
“תדברי איתי על עידן ועל אמא שלך. חייבת עצה”.
“אוקי. תבואי הערב בשבע”.
“תודה. אבוא לבד”.
בשבע דפיקה. ליאט עומדת בפתח, ביישנית, לבד.
שלום, לחשה.
היי. היכנסי.
ישבה בקצה הספה ידיים קפוצות.
תה?
כן, תודה.
הבאתי, שתיתי מולה.
לא יודעת איך להתחיל, גמגמה. הכול סבוך.
ספרי.
הנהנה, לגמה.
עידן רוצה שאמא שלך תחתום על הדירה. שתרשום אותה על נעם. אבל אמא שלך מתלבטת עכשיו. עידן כועס מאוד. צועק עליה. אומר שאם לא תחתום שתעוף מהדירה.
שתקתי.
אני מפחדת, אסתר. הילד שומע ובוכה בלילות. אני… אני פוחדת.
ממה?
שהוא יזרוק גם אותי. שלא יחס אני לא עובדת, לא מביאה כסף, מחזיק בי רק בגללו.
הגשתי לה טישו. ליאט ניגבה דמעות.
למה את לא עובדת? שאלתי בעדינות.
הוא לא מרשה. אומר שאשה צריכה לשבת עם הילד. שאמא שלו כך הייתה.
אמא שלו עבדה, עד הפנסיה.
הביטה בי.
באמת?
הנהנתי.
תחתמי על הדירה? שאלה.
לא.
למה?
כי זה לא נכון. יש לי זכות להגיד לא, ואני אומרת.
הנהנה. גם אני הייתי מסרבת, אולי, אבל אני חלשה.
את לא חלשה רק מפוחדת. זה שונה.
ליאט ניצחה דמעות. אני אוהבת אותו.
אהבה זה לא פחד. אם את פוחדת, זה לא אהבה.
עמדה ללכת. הוא לא יודע שבאתי. אם ידע יהיה רעש.
בהצלחה.
יצאה. השארתי את הדלת פתוחה, הדלקתי אור חזק. ישבתי וחשפתי: ליאט קורבן. וגם אני הייתי. ההבדל מצאתי אומץ לסרב. היא עדיין לא.
בלילה שכבתי ערה. חשבתי על אמא. על מבטה עכשיו כועסת? נעלבת? או שמבינה?
טלפון: “אסתר, רע לי. עידן צועק. תבואי”.
ידיי ריחפו על המסך. “אמא, אלו בעיות ביניכם”.
“את חסרת לב. אני אימא שלך”.
כיביתי את הנייד. נשמתי עמוק. לא בוכה, רק נושמת.
בבוקר הודעות רבות. “עידן אמר שאם לא אחתום עליי לעזוב. לאן אלך?”
לא הגבתי. המשכתי לעבודה. כל היום הלכה על טייס אוטומטי. נועה דאגה. הידיים רעדו.
בערב גילי שוב.
איך?
אמא כותבת שזורקים אותה.
ומה את עושה?
כלום.
נכון. שתתמודד. אישה בוגרת.
אני מפחדת להיות הבת הרעה.
לא, את בת נורמלית. הם לא. בלי רגשות אשמה. זה לא מגיע לך.
שתקתי. תודה, גילי.
תמיד פה.
בערב תה. הגשם מכה בחלון. הודעה: “את מרוצה? אמא בוכה בגללך”.
מחקתי, כיביתי הצלצול.
שבוע. דממה. עבודה, בית, הטלוויזיה דולקת. בפנים חרדה עמוקה.
בשבת בבוקר, דפיקות. פתחתי. אמא. רטובה, ללא מטריה, תיק מסמכים.
אפשר להיכנס? לחשה.
הנהנתי. פשטה את גבע הפליז, התיישבה. הגשתי לה מגבת.
אני לא אחתום, אמרה.
שתקתי.
עידן… הוא דחף אותי אתמול, כשסירבתי לחתום. אמר שאני דפוקה. שאעוף מהדירה, שאני מיותרת.
התחילה לבכות. ישבתי מולה, מביטה בידיים הרועדות.
באת אליי, אמרתי.
כן. אפשר להישאר פה? זמני.
היססתי. בפנים סערה כעס, רחמים, עייפות.
לזמן קצר, עניתי.
הנהנה. תודה.
הסתובבתי למטבח. הקומקום רותח. ישבתי מולה.
סליחה, לחשה.
על מה?
על הכול. על שלא אהבתי כמו את עידן. על שלא ראיתי אותך. על שניצלתי אותך.
אספתי את דבריה. הסתכלתי כמו אישה עייפה. כבר לא אויב.
לא צריך, אמרתי.
צריך. הייתי אמא רעה לך.
שתקתי.
כשעידן התנהג ככה, ראיתי שהוא לא אוהב, רק מנצל. ברגע שנעשיתי פחות שימושית זרק.
בכתה. לא חיבקתי, רק הייתי.
את צדקת. את היית חזקה. אני פחדנית. עכשיו אני משלמת.
קמתי לחלון. נגמר הגשם. השמיים מתבהרים.
לא יצרתי מפלצת פשוט נתתי לו הכול והוא התרגל.
מה עכשיו?
חיים. את יכולה להישאר פה מעט. אבל אני לא קו אחורי. מובהר?
מובהר.
ואם תישארי את עוסקת בעניינייך, אני בענייני, ברור?
ברור.
נכנסתי לחדר. שכבתי. שמעתי אותה שוטפת כלים. שקט זהיר, כבד.
בערב, כל אחת בפינה נפרדת. שלווה כבדה. לא עוינת, שקטה.
בלילה קמתי לצליל בכי. ראיתי אותה בפינת המטבח, עיניה בכפות ידיה.
סליחה. העירתי.
לא קרה כלום.
מזגתי לה מים, היא שתתה. קשה להירדם.
גם לי.
שתיקה. תסלחי לי פעם?
לא יודעת, אמא. לא עכשיו.
מובן.
לכי לישון. מחר יום חדש.
נכנסה לחדרה. ישבתי עוד במטבח, הבטתי על העיר הישנה. רחוק, אורות דולקים. מכוניות אטיות. החיים נמשכים.
נזכרתי ביום מותו של אבא. התקף לב. חטוף ופתאומי. הגעתי לבית החולים מאוחר מדי. אמא ישבה במסדרון חובקת את עידן הבוכה. היא מלטפת. אני עמדתי בצד. אבא כבר לא. על ההלוויה עידן ודיוקנו בידיו, אמא בזרועותיו. אני מאחור, נוטפת גשם. איש לא שם לב.
אחרי ההלוויה: אסתר, את חזקה. תהיי בשבילי. עידן רגיש, קשה לו.
הנהנתי. הלכתי לדירתי השכורה. לא בכיתי.
בוקר עם אור ענוג. קמתי ראשונה. אמא כבר במטבח.
בוקר טוב.
בוקר.
מזגתי קפה.
מה את מתכננת הלאה? שאלה.
להמשיך. לעבוד.
ומה עם החיים האישיים?
אילו חיים אישיים?
אולי תשקלי זוגיות?
אמא, אני בת ארבעים ושלוש. זה מאחוריי.
למה? בחיים לא מאוחר.
זה מאוחר. התרגלתי לבד.
השתתקה. זו אשמתי.
עזבי את זה. אי אפשר לשנות עבר.
איך את כל כך רגועה?
עייפתי מהכעס. רוצה רק לחיות.
יכלה את התה. אלך לבדוק מודעות דירה.
אין לחץ. תישארי.
באמת?
באמת. בתנאי שאת מכבדת גבולות.
מכבדת.
פנתה לחדרה. אני מול החלון. העיר מתנהלת. שגרת חיים.
עברו ימים, אמא אצלי. מבשלת, מסדרת. לא ביקשתי, אבל לא התנגדתי. שתיקה עבה, אבל כבר לא זרה.
יום אחד אמרה: מצאתי חדר להשכרה בגבע. אעבור בשבוע הבא.
טוב.
תודה שאירחת.
אין על מה.
את שונאת אותי?
חשבתי. לא. לא שונאת.
אז מה?
ריק.
השפילה עיניים. מובן.
קמתי, לחדר שלי. בסדק שבתקרה. קו מוכר, כמו בילדות.
בלילה דפיקה. עידן היה בפתח, שיכור, מבולגן.
איפה אמא? לחש.
ישנה.
תעירי. אני בא להחזיר אותה.
עידן, תלך הביתה.
לא יוצא עד שהיא באה.
ניסה לדחוף. סגרתי בגופי.
לך או שאני קוראת למשטרה.
צחק.
למשטרה? על אחיך?
עידן, לך.
הרעים יד, נעצר. אמא התעוררה. עידן? למה באת?
אמא, תחזרי. למה את פה? אני סולח.
אמא שתקה. הביטה בו, עיניה מלאות דמעות.
לא, עידן. לא אחזור.
מה?! אני הבן שלך!
ואתה לא מכבד, לא אוהב. התעייפתי.
ניסה להתקדם. עמדתי בינו לבינה.
תלך, עידן. עכשיו.
מבטו רושף, ירק ארצה, הסתובב ויצא.
אמא רטטה. חיבקתי אותה פעם ראשונה מאז שהייתי ילדה. בכתה חרש.
סליחה.
לא צריך.
הייתי אמא גרועה.
את אדם, לא מלאך. טעית. כולנו.
הודתה לי בשקט.
הלכה לישון מוקדם, ארזה תיקים.
אעבור היום אמרה. לא רוצה להכביד.
בסדר.
עמדנו מול הדלת. מבט חדש בעיניה. הבנה, אולי אפילו כבוד.
את חזקה, אמא.
חייכה עייף.
גם את, אסתר.
פתחה את הדלת. התבוננה. תתקשרי?
את תתקשרי?
מתי שיהיה צריך.
הדלת נסגרה. השקט.
ואני, כל שנותיי, דחפתי את עצמי להתאים, לרצות, להבליג. עכשיו סוף סוף למדתי לפעמים, מותר להגיד “לא”. לא כי אני רעה. דווקא כי אני אוהבת, קודם כל, את עצמי.
