הרי ביקשתי לא להביא את הילדים לחתונה!
דלתות האולם נפתחו לאטן, ואור זהוב וחמים שטף את המבואה. עמדתי שם, בשמלת כלה לבנה, אוחזת מעט בשולי השמלה כדי להסתיר את רעד הידיים. המוזיקה ניגנה ברקע, רכה ועדינה, האורחים חייכו, המלצרים סידרו כוסות קאווה הכול היה בדיוק כפי שאני ודורון חלמנו.
כמעט.
בעודי מנסה להסדיר את הנשימה רגע לפני שאני נכנסת אל האולם, שמעתי בחוץ חריקת בלמים. דרך הדלתות השקופות ראיתי טויוטה ישנה בצבע כסוף עוצרת מול המדרגות. הדלת נפתחה ומשפחתה הרועשת של דודה מרים השתפכה החוצה: מרים, בתה עם בעלה וחמישה ילדים שכבר פתחו במרוץ סביב הרכב.
הרגשתי איך אני מתקררת.
לא, לא לחשתי.
דורון ניגש אליי.
הם באו בכל זאת? שאל והביט לעברם.
כן. וגם עם הילדים.
עמדנו שם ליד הכניסה, מוכנים להיכנס, אבל קפאנו במקום כמו שני שחקנים ששכחו לפתע את השורות שלהם.
באותו הרגע נחתה עליי הבנה: אם עכשיו אתפרק, כל היום יהיה הרוס.
אבל כדי להבין איך הגענו עד הלום, צריך לחזור כמה שבועות לאחור.
כשאני ודורון החלטנו לחגוג חתונה, היינו סגורים על דבר אחד: חתונה קטנה, אינטימית וחמימה. רק ארבעים מוזמנים, גאז חי, תאורה רכה ואווירה ביתית. ובעיקר בלי ילדים.
לא שלא אהבנו ילדים. פשוט רצינו ערב שהוא שקט, נטול מרדפים, צרחות או נפילות מהליקופטר מתנפח, בלי מיץ נשפך או הורים שמנסים לשווא להשליט סדר.
החברים קיבלו את זה בקלות. גם ההורים שלי. ההורים של דורון הופתעו, אך התרגלו במהרה.
אבל אז המשפחה המורחבת.
דודה מרים התקשרה ראשונה כול רם ועוצמתי טבוע אצלה בתורשה.
יעל! היא לא טרחה בשלום. מה זה אומר אין ילדים בחתונה? את רצינית?
כן, מרים עניתי בקור רוח. אנחנו רוצים ערב שקט שכל המבוגרים יוכלו ליהנות.
ליהנות בלי הילדים?! היא נזעקה כאילו קראתי לאסור ילדים בארץ כולה. מה זו המשפחתיות הזו אם לא כולנו יחד?!
זה היום שלנו. לא מכריחים איש לבוא, אבל זה הכלל.
שקט כבד השתרר.
טוב מאוד. לא נבוא. פלטה וטרקה את השיחה.
ישבתי ובהיתי בנייד, מרגישה כאילו הרגע לחצתי על כפתור אדום שהפעיל אסון.
שלושה ימים אחר כך נכנס דורון הביתה עם פנים קודרות.
יעל אפשר לדבר? שאל, תולה את המעיל.
מה קרה?
עדי בקושי נושמת. היא אומרת שזו השפלה למשפחה. שהילדים שלה לא ברדקים, ואם הם לא באים גם היא לא תבוא, וגם בעלה וההורים שלו.
אז מינוס חמישה?
שמונה, תיקן בעייפות והתיישב לצדי. הם טוענים שאנחנו שוברים מסורת.
צחקתי צחוק היסטרי עם דמעות.
מסורת של מה? ילדים שדורסים מלצרים?
דורון חייך עקום.
עדיף לא לומר את זה. הם גם ככה על הקצה.
והסערה לא נגמרה.
שבוע לאחר מכן הוזמנו לארוחה אצל הוריו של דורון. ושם, הופתעתי.
סבתא שלו, רחל, שתמיד שותקת ומתפללת שלא יוציאו אותה מהשקט שלה, פתאום לקחה את רשות הדיבור.
ילדים זו ברכה, נזפה. בלי ילדים, החתונה ריקה.
כבר פתחתי פה, אך חמותי הקדימה אותי:
אמא, די כבר. השעינה את ראשה לאחור בעייפות. ילדים באירועים עושים בלאגן, ותמיד את התלוננת על הרעש. כמה פעמים תפסנו קטנים זוחלים מתחת לשולחנות?
אבל משפחה צריכה להיות יחד!
משפחה צריכה לכבד את החתן והכלה, ענתה אמו של דורון בשקט.
רציתי לקום ולמחוא כפיים. אבל סבתא רק הנידה בראשה.
זו טעות.
הבנתי שזה הפך לדרמת משפחתית בסגנון “הכתר”. ואנחנו המלך והמלכה שמנסים להדיח.
המכה האמיתית נפלה בימים שאחר כך.
טלפון. דוד רוני, הדוד הכי רגוע ומעודן במשפחה של דורון.
יעלי, שלום. קולו היה רך. חשבנו, אני ודנה למה בעצם אי אפשר ילדים? הרי הם חלק מהמשפחה. אנחנו תמיד באים יחד.
רוני, נשפתי, זו רק תקווה לערב שלווה. אף אחד לא מתבקש לא לבוא
כן, שמעתי. אבל תביני, דנה אומרת אם הילדים שלנו לא באים, גם היא לא תבוא. וגם אני.
עצמתי עיניים. עוד שניים יורדים מהרשימה.
בשלב הזה הרשימה הצטמצמה כמו אחרי תקופת צום.
דורון חיבק אותי בכתף.
אנחנו עושים הדבר הנכון. לחש. אחרת, זו לא תהייה החתונה שלנו.
אבל הלחץ לא פסק.
פעם סבתא המהמה ש”בלי צחוק ילדים הכול דומם”,
פעם עדי שלחה הודעה דרמטית בקבוצה המשפחתית:
“חבל שיש מי שלא רוצה לראות ילדים בשמחות”
והנה היום הגדול.
הטויוטה נעצרה מול המדרגות. הילדים הובילו את הדרך, דופקים ברגליים על המדרכה במצעד אחד גדול. דודה מרים יצאה אחרי כולם, מחליקה קווצת שיער.
אני אפסיד את הדעת לחשתי.
דורון הידק את אחיזתו בידי.
עזבי, נטפל בזה.
יצאנו לקראתם.
מרים כבר עמדה בראש המדרגות.
נו, מזל טוב לכם! פשטה ידיים בהתלהבות. סליחה על האיחור. בסוף החלטנו לבוא. הרי משפחה! לא היה לנו מי שישמור על הילדים. הם יהיו שקטים, מבטיחה. רק לרגע.
שקטים? לחש דורון, מביט בהתפרעויות כבר מתחת לחופה.
נשמתי עמוק.
מרים עשינו סיכום, אמרתי בקול ברור. ידעת שלא יהיו ילדים.
אבל חתונה החלה להתנצל.
ואז הסבתא התערבה.
באנו לאחל מזל טוב, אמרה יציב. אבל ילדים הם חלק מהמשפחה. לא יפה להסיר אותם מהאירוע.
רחל, פניתי אליה ברוך, אנחנו מודים שבאתם. באמת. אך זו בחירתנו. ואם הבחירה לא מכובדת, נצטרך לבקש
לא הספקתי לסיים.
אמא! אמרה אמו של דורון בתקיפות, יוצאת מהאולם. תפסיקי לקלקל להם את היום. זה של המבוגרים הילדים נשארים בבית. די. בואי.
הסבתא היססה. מרים נעצרה. וגם הילדים שתקו, כנראה הרגישו שהאווירה השתנתה.
מרים משכה באפה.
טוב לא באנו לריב. פשוט חשבנו שזה עדיף.
לא חובה שתלכו אמרתי. אבל הילדים נוסעים הביתה.
עדי גלגלה עיניים. בעלה נאנח. אחרי שתיקה קצרה הם ליוו את הילדים לרכב. בעלה של עדי התיישב והסיע אותם בחזרה, והמבוגרים נשארו.
לראשונה מרצונם.
נכנסנו פנימה האולם היה מושלם: נרות, גאז, דיבור חרישי. החברים הרימו כוסיות, הגברים פינו לנו מעבר, המלצר הגיש קאווה.
וברגע הזה הבנתי צדקנו.
דורון התקרב אליי:
נו, אז ניצחנו?
נראה שכן, חייכתי.
הערב היה מושלם. ריקדנו את הריקוד הראשון ללא ילדים שמתרוצצים. אף אחד לא צרח, לא שפך עוגיות, לא הפעיל טלפון. האורחים שוחחו, צחקו, נהנו מהצלילים.
כמו שעתיים אחרי זה ניגשה הסבתא.
יעל, דורון אמרה בשקט. צדקתם. היום טוב. טוב מאוד. רגוע.
חייכתי בהודיה.
תודה, רחל.
פשוט נשמה עמוק. לזקנים קשה לעזוב הרגלים. אבל אתם כנראה ידעתם מה נכון.
המילים שלה בערו בלב כמו כל הברכות.
לקראת סיום מרים ניגשה, אוחזת בכוס השקופה כאילו היא מגנה עליה.
יעל דיברה בלחש. נסחפתי. סליחה. תמיד כך עשינו. אבל היום יפה. שקט. בוגר.
תודה שבאתם עניתי בחום.
אנחנו אף פעם לא נחים בלי הילדים. והפעם הרגשתי משהו אחר הודתה. מצחיק שלא חשבתי על זה קודם.
התחבקנו. כל המתח נמס.
בסוף הערב יצאנו אני ודורון אל הלילה, לאור פנסי הרחוב החם. הוא פשט את הגקט, הניח על כתפיי.
אז איך הייתה החתונה שלנו? שאל.
מושלמת. עניתי. כי הייתה שלנו.
כי ידענו לעמוד על שלנו.
הנהנתי.
כן, זה היה העיקר.
משפחה דבר חשוב. מסורת גם. אך כבוד לגבולות לא פחות חשוב. וכל עוד החתן והכלה מבקשים ללא ילדים, זו אינה גחמה, אלא זכותם.
ולעיתים, גם כשנדמה שהמשפחה לא תזוז ברגע שמבינים שאין ברירה, היא מתיישרת.
החתונה הזו לימדה את כולנו ובעיקר אותנו שלפעמים כדי לשמור על השמחה, צריך לדעת לומר לא.
וזה לא עשה את היום למאושר באמת.
