אמן

האמן

החתול הזה הוא ממש שֵׁד, רונית! את חייבת להיפטר ממנו! נחמה הגיבה בבוז, מתכווצת בזמן שהיא מביטה בחתול הג’ינג’י חסר האוזן שמתחכך ברגלי אחותה.

מה את מדברת, נחמה?! רונית מתחלחלת. זה יצור חי בסך הכול!

יצור? זה כן! הכי מתאים! לא נראה לך, רונית, שהוא לוקח לעצמו יותר מדי חופש?

החתול, כאילו מבין את דברי האורחת, מתחיל לשרוק, מקשת את גבו ומתקרב אל נחמה בהתגנבות לוחמנית.

הנה! התרגשה נחמה והצביעה עליו. מה אמרתי?!

רונית נאנחת, קוראת לו:
אמן, חמוד, מספיק! הכול בסדר!

החתול מסתובב, בוחן את בעלת הבית, ונרגע מיד. הוא חוזר לרגלי רונית, דוחף בעדינות את הרגל הכואבת שלה עם צדו ומתיישב לידה, משדר לה שהוא עדיין מגן עליה.

שודד! נחמה מסננת, מתחמקת ממנו. ואת עוד מרחמת עליו!

מישהו חייב לרחם… רונית נאנחת.

את אמן היא אספה לפני שלוש שנים, בתקופה חשוכה וקשה במיוחד. בעלה נפטר, ולא הספיקה להתאושש, ולפתע גם בנה היחיד הלך לעולמו. רונית נשארה לבד חוץ מאחותה נחמה וכמה חברות מזדמנות. חברות אמיתיות לא היו לה אף פעם.

הייתה לה אחות.
נחמה.

נחמה הייתה הבכורה, אמנם הפער לא גדול, אבל ההורים הדגישו תמיד:
נחמונת שלנו נהדרת! אחראית, אפשר לבטוח שתעשה הכול כמו שצריך! ורונית… רונית היא הילדה של הלב. התינוקת של הנשמה, מלאכית! אבל כזו מפוזרת, פשוט אסון!

הבנות גדלו ברוח הזו נחמה חכמה ומצליחה, ורונית הקטנה והאהובה, אך טיפוס לא ממוקד.

למה רק אותך הם משבחים? לא מבינה! כעסה נחמה כשרונית חזרה עם ציונים טובים. זה לא רגיל, להצליח בלימודים?

נחמונת, אני לא כמוך, אצלי יש ציונים מגוונים.

בדיוק! והפירגון תמיד לך! כעסה נחמה, ורונית ניסתה להסתיר חיוך שלא להרגיז.

נחמה סיימה תיכון בהצטיינות, המשיכה לאוניברסיטה, ומאז כמעט ולא הייתה בבית.

מה איתך, נחמונת? ניסתה רונית לתפוס שיחה.

ממשיכה, רק הלוואי שהיה לי יותר זמן ביממה!

בשביל לימודים?

מזה? נחמה חייכה בביטול. אין לי זמן לחיים אישיים! מי יספיק להכיר מישהו כשהראש רק בקריירה?

באמת, לזה לא חשבתי…

את חשבת בכלל פעם, קטנה? צוחקת נחמה, בלי לדעת עד כמה פוגעת.

רונית התרחקה, מסתירה את העלבון, ושמחה בשקט כשמשהו הצליח לנחמה. הכוכבת צריכה לזהור. רונית רק הסתכלה מרחוק.

בסיום התואר, נחמה נשארה לבדה. בחורים לא ניגשו אליה, פוחדים מהחוצפה והלשון החדה. גם שכנועי האם להיות רכה יותר לא הועילו.

אמא, מה את רוצה? שאהיה ילדה שקטה? זעמה נחמה. זה תשאירי לרונית! לא בשבילי.

רק שתהיי יותר נעימה, זה עושה רושם על בנים.

מאיפה את יודעת? הדור כבר שונה!

אולי… ויתרה האם.

ההלם הכה כשדווקא רונית, זאת שלא צריכה תואר, מביאה הביתה חתן.

תכירו: זה עידו…

עידו, עיתונאי צעיר עם חיוך גדול, סחף את לב הוריה. הוא העריץ את רונית, שכל החיים הסבירו לה שהיא רגילה. היא למדה תפירה, אהבה לעצב ולשמח אנשים בבגדים יפים.

רונית, מה זה התופרת הזה?! זעפה נחמה.

לא כולן חכמות כמוך. וגם לא כל אחת יודעת לעצב משהו משמח, נכון?

יש לך בלגן בראש, רונית…

אולי. אבל השמלה שתפרתי לך יצאה יפה!

למי זה מתאים?

לכולם! יאירו אותך ויאמרו: איזה יופי!

אה… מי לקוסמוס, מי לחוט ומחט…

ועדיין, שמלותיה של רונית משכו מחמאות, ונחמה לא סיפרה מאיפה
סוד!

מה, אי אפשר לדעת, יש לכם משפחה בחו”ל?

סודות… היא התגאתה בסתר.

הופעת עידו חידדה אצל נחמה קנאה שמעולם לא הכירה.
איך קרה, שזו הרגילה מתחתנת קודם?

בחתונה של רונית, נחמה בקושי נראתה. כולם התלהבו מרונית בשמלה שתפרה לעצמה ועדיין התמוגגו מעידו.

איזו יפה! והתאמה מושלמת.

לראשונה הבינה נחמה מה זה קנאה חדה, פוצעת, מכרסמת את הלב.

היא לא נשארה עד סוף החתונה. הלכה לבדה הביתה, ובכתה עד בוא ההורים.

אבל כשנחמה הופיעה למחרת, היא אספה את עצמה:

הכול בסדר, אמא!

נחמה נישאה חצי שנה אחרי, כמעט לראשון שפגשה גבר מבוגר, מעט קרח, מוצלח, חד.
הוא הבין:
את רוצה ביטחון, ילדים, קריירה. בואי נסכם.

סיכמנו! היא לא התלבטה.

הנישואים הללו הפתיעו והיו מוצלחים, למרות שלא הייתה בהם אהבה כמו בזוגיות של רונית ועידו. היו ביטחון, שגרה ונוחות.

נחמה ילדה בן ואחר־כך בת, והם גודלו על ידי מטפלת. לזמן עם הילדים כמעט לא נשאר מקום בין הדוקטורט, העבודה והאירועים החברתיים שבהם נחמה זהרה והסוד: בגדי רונית.

רונית, בינתיים, עבדה מהבית בשנות התשעים הקשות; לקוחות העבירו את שמה בלחישה:
תופרת מאלוהים!
ראית את העליונית שלי? היא עשתה לי!

בין לקוחותיה היו נשים של בכירים, שדרניות, שחקניות ורונית הקפידה שכל אחת תקבל בגד ייחודי.

כשנרגעו החיים, רונית פתחה סטודיו קטן, שהפך למקום חובה. נחמה עזרה מצאה חלל במבנה יפה בתל אביב, קנתה מכונות, ועזרה לה כלכלית.

נסתדר בעתיד.

נחמה רצתה להחזיק את אחותה. עם השנים, ראו שתיהן כאבן על לב נחמה את העובדה שלב רונית כמעט כבה במיוחד אחרי מחלת קובי, בנה, שנולד חולה.

סינדרום דאון… מישהו קרא לו “חמניה קטנה”, ונחמה, מהממת, קראה לו “שמש”.

שמש שלי! הבאתי לך מתנה! התלהבה מהמפגש עם קובי.

את אוהבת את קובי יותר מהילדים שלך! צחקה רונית, כשהבן היה מלטף את דודתו, שלא נתן להתקרב לאף אחד אחר.

לעיתים, רונית הרשתה לעצמה לבכות בנוכחות נחמה, תוהה:
מה עשיתי לא נכון, למה קובי כל־כך סובל?

זה הגורל! חיבקה אותה נחמה. אנחנו נדאג שיהיה לו טוב, שקט, שמח! יותר מזה הוא לא צריך.

נחמה אירגנה מטפלת וקידמה את הסטודיו.

תעבדי! עידו בנסיעות. קובי תמיד איתך, אז ארגני פינה בשבילו והמנהלת תעזור. יהיה מקום לילד ועבודה שניים במחיר אחד!

כך חיו.

נחמה דאגה לבריאות רונית וקובי, מצאה רופאים, התמסרה.
קובי גדל, לבו וחלק מאבריו לא תפקדו כראוי.

השנים חלפו. עידו הסתבך בעבודה, ורונית ביקשה מעידו לעזור לנחמה והושב לה תודה גדולה.

לא תדעי כמה עידו ואת עשיתם בשבילי.

ואכן, נחמה תמיד עמדה ליד רונית. כשעידו סבל, היא נשענה עליה. אחר־כך, כשקובי נפטר, ליוותה אותה לאורך כל הדרך.

הן הלכו יד ביד כל הדרך חזרה מתל השומר, לא מדברות.

חולצה צהובה ונעליים אדומות…

כן…

הספיק מבט. הן ידעו זה מה שקובי היה רוצה.

מאז, רונית דעכה. עבדה מכח ההרגל, העבירה את הובלת הסטודיו לעובדות. נחמה הייתה מבקרת, מוצאת אותה מול סקיצה, ידיה רפויות.

רונית’לה…

רק רגע, תני לי לנוח קצת, טוב?

זה לא בסדר ככה! הייתה פורצת בבכי.

הכול בסדר… חייכה רונית חיוך עייף.

המהפך הגיע ביום בו הופיע החתול.

אף אחד לא ידע מהיכן צץ, ג’ינג’י, פצוע וחסר אזן ברחוב שד’ בן גוריון, מקום נעדר חתולים.

העובדות ניסו לגרש אותו:
עוף מכאן!

הוא נשכב על המדרגה הגבוהה, השמיט ראשו ורגליו והעמיד פני סמרטוט. כך רונית מצאה אותו כשהגיעה מאוחר.

מה זה פה?! שאלה.

חתול, רונית דגן! בא, לא זז!

הוא חי? בעדינות בודקת אותו עם הנעל.

הוא פותח עין, פולט אנחה אנושית, מושיט לשון, נראה כאומר:
אני גמור. שבוע לא אכלתי. האין בכם חמלה?

רונית מחייכת לראשונה מזה זמן רב:
אוי, אמן! איזו הופעה! בוא, תקבל אוכל וחיבוק.

היא מרימה אותו, סוקרת, מהנהנת:
קודם וטרינר בגבעתיים! האוזן שלך, נראה… hmm…

הוא לא התנגד. ישב רגוע ברכב, נותן לווטרינר לטפל, מיילל קצת כשכאב הזריקה גובר. אחר כך, טרף את הפטה שהביאה רונית, חזר איתה הביתה בגאווה.

אף פעם לא היה לי חתול. איך נסתדר?

אמן נשאר שקט, ורונית שוב מחייכת:
נצליח, נראה מה תגידי, נחמה…

נחמה בחיים לא הסכימה לקבל את אמן, רק כלפי חוץ. בפנים, התרגשה לראות איך רונית חוזרת לחיים, נוצצת, זקוקה למשהו.

הוא מסתכל עלייך מוזר!

נחמה, שיעשה מה שבא לו. מזמן לא הסתכלו עליי ככה…

איך?

באהבה.

הוא רמאי!

אולי. לפחות הוא מחמם לי את הרגליים בלילה וצופה איתי בטלוויזיה…

למה קראת לו אמן?! למה לא מיצי או שוקו? איזה שם זה לחתול?

כי זה מה שהוא! צחקה רונית, ולנחמה התחמם הלב.

היא לא יכלה להחזיק מעמד כשראתה רונית מחייכת שוב. ולכן, סלחה לאמן על הכול.

אבל היא קיבלה אותו באמת רק כשכמעט איבדה את אחותה.

זה קרה בשבת. בלי תיאום, נחמה עצרה בספונטניות בסטודיו, מקווה שרונית לא תקועה לבדה עם לקוחות. מאז שאמן הגיע, רונית חזרה ליצירת שמלות, התור היה שוב ארוך.

האור דלק, ונחמה נכנסה עם המפתח.

רונית’לה! הגעתי!

הכתום טס אל רגליה, תפס חזק בשוק, קרע לה את הגרביון.

אמן, שיגעת?! מה אתה עושה?!

הוא נראה משונה. עיניו ברקו באור חשוד. נחמה התרחקה, לוקחת סרגל לגודל בידה, אבל אז הוא קרא בקול מיוסר ורץ בין נחמה לדלת של החדר שפעם היה של קובי.

מה שם? איפה רונית?

היא זינקה פנימה ומצאה את אחותה על הרצפה, מחזיקה בתמונה של קובי.

רונית!

אמבולנס, בית חולים, יממה בהרדמה…

נחמה שוטטה, מתפללת:
אל תקח אותה! רק תשאיר לי אותה, בבקשה…

לאחר מכן שמעה מעוזרות הסטודיו, שאמן התרוצץ במשרד, מיילל בבכי גס עד שרונית שבה להכרה. רק אז נרגע, הסתפק במים בלבד.

רונית השתחררה כעבור שלושה שבועות.

קודם לסטודיו!

למה? אני אביא את המטורף אלייך!

אני חייבת לראות אותו!

היא מתנשפת במדרגות, העובדות מחכות. הכתום נע במהירות, אוחז ברגלי הגברת, מגרגר בקול שלא נשמע.

או, אמן…

רונית הרימה אותו, הלכה בידה על אוזנו המרפאה, ולחשה:
הוא קרא לי, נחמה. שמעתי אותו… קודם אותו, ואז אותך.

מה, שם?

לא יודעת להסביר. היה את עידו, היה את קובי… אבל החתול השתלט, אחר כך את…

משונה…

לחתול היו תשובות הוא ליטף את סנטרה, ואז השתרע בכדור קטנטן על ברכיה.

נדמה לי שאושרתי, נחמה מחייכת, לא יודעת במה, אבל אושרה…

עין ירוקה מסתנוורת, גרגור גובר, עצב דועך. רונית מחייכת.

מה באמת צריך בן אדם?
אהובים לידו ושלווה בלב.
כמה פשוט. כמה יקר.