יומן אישי זיווה
החתול הזה ממש אופסייד, זיווה! חייבים להיפטר ממנו! תמרה עיקמה את האף, מביטה בבוז על החתול הכתום, חסר האוזן, שמתרפק על רגליי.
מה פתאום, תמרה? נבהלתי. זו נפש חיה!
נפש, כן… הכי מתאים. לא נראה לך, זיווה, שהוא מגזים לגמרי?
החתול, כאילו קרא את מחשבותיה, נשף לפתע, קימר גבו והתחיל להתקדם בזהירות לעבר תמרה.
את רואה?! הצביעה תמרה בניצחון ונסוגה לאחור. מה אמרתי?!
נאנחתי וקראתי לחתולי:
בָּמַאי, חמוד, הכל בסדר, תירגע.
הוא הסתובב מיד, הביט בי במבטו הירוק ונרגע. התכרבל על הרצפה לידי, דוחף בעדינות את הרגל הכואבת, מסמן שתמיד יהיה פה לשמור.
חתול חוצפן! פלטה תמרה, עוקפת אותו בזהירות. ואת עוד מרחמת עליו…
מישהו בעולם צריך לרחם עליו, לא? נאנחתי שוב.
במאי הופיע אצלי בדירה לפני שלוש שנים, בדיוק כשהחיים שלי נשברו. לא הספקתי להיפרד מישראל, בעלי, ואז פתאום עידו, הבן היחיד שלי, נפטר. נשארתי לבד. לבד באמת. חוץ מתמרה אחותי, ועוד כמה חברות רחוקות לא בדיוק ידידות.
היא תמיד הייתה תמרה. האחות הגדולה.
הפרש הגילאים בינינו היה קטן, אך ההורים תמיד הדגישו:
תמרה שלנו הילדה הגדולה! הכי אחראית! אפשר לסמוך עליה שתעשה כל משימה, מכל הלב ובזמן. וזיווה זיווה היא המלאכית שלנו! בת-נחמה ויחד עם זה תמיד הוסיפו אבל כזו מפוזרת! פשוט נורא!
גדלנו בידיעה שתמרה מבריק ויפה והכוכבת, ואני ההפוכה, אבל אהובה בכל מקרה.
למה דווקא אותך הם משבחים? לא מבינה! הייתה מתרגזת כשקיבלתי ציונים טובים.
תמרה, אני לא כזו חכמה. לך תמיד הכל מושלם. אצלי כל מיני.
בדיוק! ועדיין הם מהללים אותך! הייתה מסתגרת בעצבים, ואני מחייכת, מנסה לא לעצבן אותה עוד יותר.
תמרה סיימה תיכון בהצטיינות, הלכה לאוניברסיטה, ונעלמה מהבית כמעט לגמרי.
מה שלומך, תמרה? ניסיתי לדעת מה קורה אצלה.
הולך… רק היה לי טוב אם היו עוד כמה שעות ביממה!
למה? עניינים בלימודים? התעניינתי באמת.
עזבי לימודים! חייכה בביטול אין לי זמן לחיים! איך אפשר להכיר גבר נורמלי כשתמיד במרוץ סביב הלימודים והקריירה?
לא חשבתי על זה ככה…
כי את לא חושבת. זה לא העניינים שלך, קטנה!
לא עניתי, שמרתי על הפגיעות שלי ולחשתי בלב ברכה כשתמרה הצליחה במשהו. היה ברור לי הכוכב שלה צריך לזרוח, ואני רק להסתכל.
עד סוף האוניברסיטה תמרה נשארה רווקה. גברים נרתעו ממנה, הפחדו מאש האופי ומחדות הלשון כל הפצרות של אמא שתהיה קצת יותר רכה לא עזרו.
אמא, מה את רוצה? שאשב בפינה בשתיקה? תעזבי את זה לזיווה! לא בשבילי…
אבל תמרי, אולי תורידי קצת הילוך? גברים אוהבים את זה…
מאיפה את יודעת מה אוהבים היום? העולם השתנה!
ואז, כשכולם חשבו שאין בי כלום, חוץ מכישרון תפירה, הבאתי הביתה חתן.
תכירו, זה יונתן…
יונתן כבש את לב ההורים שלי מיד. נאה, שנון, מוכשר כתב עיתונאי צעיר, כבר בנה לעצמו שם, ובעיקר, אהב אותי עד כלות. אותי, זיווה, הביישנית שהלכה ללמוד עיצוב אופנה בסמינר.
תמרה הייתה מזועזעת מבחירת הקריירה שלי.
זיווה, זה מקצוע?! לתפור בגדים?
אני לא חכמה כמותך, אבל לא כל אחת יודעת לייצר שמלה יפה או חולצה מיוחדת. שמחתי שאנשים סביבי יוכלו ללבוש משהו שאני יצרתי.
איזה שטויות יש לך בראש…
לא יודעת, רק תראי איזה יופי השמלה שתפרתי לך!
בשבילי?!
בשבילך, בשבילי, בשביל כולנו שכולם יגידו “יו, איזו אלגנטית!”
מישהו חולם לנסוע לירח… ואצלנו… נו, זיווה!
ולעולם לא הבנתי מה הבעיה שלה. אבל היא לבשה את הבגד בשמחה. וכשהתפעלות ממנה, היא לעולם לא חשפה שסוד ההצלחה שלה האחות המוכשרת.
זה סוד
אוקיי, בטח מחו”ל או משהו את לא תגידי, הא? ושמרה את הגאווה בסתר ליבה.
אבל רגע הגאווה האמיתי שלה הפך לקנאה מחליאה, כשאני התחתנתי ראשונה.
איך זה ייתכן? אני?! הרגילה, הפשוטה, קודם ולפניה?!
בחתונה שלי, ישבה עם פנים מאבן, ולראשונה בחיי באמת הבחנתי בקנאה שלה. את כל ההרמוניה שלנו, כאחיות, טרף הכאב הזה.
תמרה נישאה אחרי חצי שנה לגבר הראשון שיצא. מבוגר, קצת קרח, לא רזה, אבל מצליחן. הוא ידע מה היא מחפשת.
אביא לך הכל, אבל גם יש הסכם את יולדת, אני דואג לקריירה ולבית, נאמנות שלך מובטחת, ואת דואגת לאווירה לקידום שלי.
מקובל! לא היססה.
הסכם עסקי שדווקא צלח. לא היה חם, לא רומנטי, אבל היה בו שקט בטוח.
ילדה בן, ואחר כך בת. הילדים גדלו עם מטפלת, לוח זמנים מדויק תמרה התמכרה לעבודתה ולפגישות חברתיות. ואני, זיווה, נשארתי לעבוד לאט, תופרת, יוצרת בגדים בקצב שלי במהלך שנות התשעים הסוערות המליצו עליי מפה לאוזן.
היא תופרת מהשמיים ולא לוקחת כמעט לקוחות חדשות! שמעו כל מיני נשים חשובות בארץ.
היו כאלה שאמרו: ביגוד כזה בטח עולה הון!
כשנרגעו החיים, פתחתי סלון קטן, תמרה נתנה לי גב כלכלי ודחפה קדימה.
אל תדאגי לכסף, נסתדר.
אני יודעת שמרגע מסוים, משהו ברגשות תמרה השתנה. היא הרגישה אשמה אולי חיה שלי כבה בגלל העין הרעה או קנאה שלה.
אצלה ילדים בריאים, אצלי… עידו, הבן שלי, חולה לב, נולד עם בעיות לא קלות.
היא חיבקה את הבן שלי תמיד בחום.
חמוד שלי! אני הבאתי לך מתנות! היתה לוחשת לעידו, ובלב שלי קיוויתי שיהיה בריא.
כשלא יכולתי, תמרה דאגה למטפלת, לליווי רפואי, למומחים.
זיווה, אין כאן אשמים. אלה החיים. חייבות להמשיך לקוות ולעשות לו טוב. לפחות שיהיה שמח, לחשה לי ב-2 בלילה כשהסתיים עוד אשפוז.
חשבתי שהיא צודקת. לא משנה כמה תקווה נותרה, לפחות אהיה לצידו. ותמרה תמיד הייתה איתי.
אפילו עזרה יונתן, כשבעלה של תמרה הסתבך בעניינים בעבודה. רק שנים אחרי כן גיליתי עד כמה הדבר כמעט עלה בחייו.
זיווה, לא תשארי לבד, הבטיחה תמרה. כל עוד אני בעולם, אני כאן בשבילך.
והיא עמדה במילה. הייתה לצידי כשחלה יונתן, ואז כשעזב, לאט, בבית החולים. ובסוף, כשהלב של עידו נעצר.
כולנו התקשינו להבין איך לחיות עם זה. הלכנו ביחד ברגל כל העיר, בשתיקה, רק מתרכזות בזיכרונות בחולצה הצהובה, בנעלי הספורט האדומות שלו.
אחרי שאיבדתי את עידו, דעכתי. חייתי על אוטומט. הסלון המשיך לפעול בזכות הצוות, אבל אני עליתי מדי פעם אל חדר העבודה, ולא מצלחיה אפילו לשרטט קו, לא כל שכן שמלה.
זיווה
רק מנוחה קטנה, תמרה, טוב? הרמתי עיניים כבויות.
זה לא בסדר! רק רצתה לבכות.
מותר לי כבר הכול, תמרה. הכול…
ואז, יום אחד, הגיע החתול.
איש לא ידע מאיפה. קרוע, עייף, אוזן אחת חסרה, בלט על מדרגות הכניסה לסלון. ניסו לגרש אותו, אבל בדלות ישב שם והעמיד פני סמרטוט ישן.
בנות, מה זה? הופתעתי למראהו.
זה חתול, גב’ זיווה! התיישב ולא זז…
הוא חי בכלל? נגעתי בו בזהירות.
הוא פקח עין, נשף באנושיות, ושלף לשון. כאילו ביקש: “רחמים, אנשים!”
לא יכולתי שלא לחייך, לראשונה אחרי חודשים.
איזה במאי! איזו הצגה! יאללה, בוא, תהיה מזהיר אצלנו.
אספתי אותו, ישר לווטרינר. קיבל טיפול, הפסיק להיות פראי, וטעם לראשונה אוכל טוב. “מהיום, אתה במאי שלי.”
החתול לא מחה. נסע איתי הביתה, הבין שכאן זה המקום.
איך נסתדר, במאי?
הוא שלח בי מבט חסר פחד, התיישב והביט בנחת. התאהבתי מיידית.
רק תמרה “לא אהבה” אותו. העירה לי, נכנסה בחתול אבל טוב לראות אותי זזה שוב. לראות בי חיוּת.
הוא ממש מסתכל עליך מוזר!
שיסתכל, סוף סוף יש מי שמסתכל עליי באהבה.
אל תהיי תמימה! החתול הזה עושה לך הצגות!
אז מה? שיראה הצגות כל היום, רק שיהיה איתי.
את האשמה במאי?! שם מוזר לחתול…
זה הוא! זה מתאים לו! צחקתי, ולבה של תמרה התחמם.
השלמה הגיעה באותו יום שבו כמעט איבדתי את חיי.
זו הייתה שבת. נכנסתי לעבוד, נשארתי עד מאוחר. האור דלק, תמרה נכנסה במפתיע ופתאום ראתה את במאי מתפרץ עליה, נושך לה את הרגל.
השתגעת?! צעקה, אך אז ראתה את עיניו בוערות. הוא הלך וחזר לקצה המסדרון, לחדר המשחקים של עידו שלא הצלחתי למצוא כוח להפוך שוב לחלל עבודה.
מה קרה? לחשה לחתול.
פתחה את הדלת, ראתה אותי שוכבת על הרצפה, מחזיקה בתמונה של עידו.
אמבולנס, טיפול נמרץ, ימים בבית החולים.
במאי לא נרגע עד ששוחררתי. כל הזמן חיפש אותי. רק אז הבנו הוא המלאך שלי.
קודם רוצים לעצור באטליה!
בשביל מה, זיווה? אני אביא את המטרידן אלייך!
לא, אני חייבת לפגוש אותו!
יצאתי לאט מהאוטו, וכל הצוות פרץ בצחוק לראות איך הכתום טס, חובק את רגליי ומתפנק.
במאי! חייכתי, מלטפת את האוזן המגלידה.
הוא קרא לי, תמרה. שמעתי אותו. קודם אותו, ואז אותך לפני שהתעוררתי.
באמת?
לא יודעת להסביר, אבל שמעתי רק אותו.
תמרה שתקה.
במאי שלח בי עוד מבט בוהק, התכרבל ובסוף הרגיע גם אותה. נדמה לי, שזו הייתה הפעם הראשונה שגם היא הרגישה שהורשינו לאהוב, שמצאנו קצת שקט.
כי מה אדם צריך באמת? קרובים בלב, שקט במחשבות.
מעט כל-כך. הרבה כל-כך.
