אמא, חייכי
רננה לא אהבה כשבאו השכנות לבקר וביקשו מאמא שלה לשיר.
אסתי, תשירי לנו קצת, יש לך קול יפה, ורוקדת נפלא, אז אמא התחילה לשיר, השכנות הצטרפו, ולפעמים כולן רקדו יחד בחצר.
באותה תקופה גרה רננה עם הוריה במושב קטן בדרום הארץ, היה לה גם אח קטן בשם נעם. אמא שלה הייתה שמחה ומסבירת פנים. כשנגמרה השירה והחברות עזבו, אמרה, תבואו שוב, היה ערב נהדר. והן הבטיחו.
רננה לא ידעה בדיוק למה, אבל לא אהבה לראות את אמא שלה שרה ורוקדת, אפילו התביישה בזה. באותה תקופה הייתה בכיתה ה’ וביום אחד אמרה: אמא, בבקשה אל תשירי ואל תרקדי… זה מביך אותי. האמת שגם לעצמה לא הצליחה להסביר למה.
גם היום, כשהיא כבר אישה בוגרת ואם בעצמה, היא לא מצליחה להבין את התחושה הזו. אסתי ענתה לה אז, רננה, אל תתביישי ממני. תשמחי כשאני שרה. לא תמיד אוכל לשיר ולרקוד, אני עוד צעירה, אבל הזמן עובר…
רננה בכלל לא חשבה על זה, ולא ידעה שחיים לא תמיד שמחים.
כשהייתה רננה בכיתה ו’, ואחיה נעם בכיתה ב’, אביהם עזב את הבית. ארז מזוודה ויצא, ולא חזר. רננה לא ידעה למה זה קרה, אבל כעבור שנים שאלה: אמא, למה אבא עזב אותנו?
אסתי ענתה בקצרה: תדעי כשתגדלי.
היא לא יכלה לספר כיצד תפסה את בעלה בביתם עם אישה אחרת, רעות, מהשכונה. רננה ונעם היו בבית הספר, ואסתי חזרה הביתה באמצע יום העבודה כי שכחה את התיק עם הארנק.
הדלת הייתה לא נעולה. היא הופתעה בעלה היה אמור להיות בעבודה. להפתעתה, ראתה בחדר השינה מחזה כואב הוא ורעות יחד. הם הסתכלו עליה במבוכה, כאילו היא לא אמורה להיות שם…
בערב, כשחזר בעלה מהעבודה, פרצה צעקה. הילדים שיחקו בחוץ ולא שמעו דבר.
קח את הדברים שלך, הם ארוזים, ותצא. אינני סולחת על בגידה, אמרה אסתי.
אביה של רננה ניסה להסביר ולהרגיע: אסתי, נשבר לי, בואי נשכח ממה שהיה. יש לנו ילדים. אבל אסתי עמדה על שלה, יצאה לחצר. הוא אסף את הדברים ועזב. אסתי עמדה והביטה, לא רצתה לראות אותו שוב. מידת הפגיעה שקעה עמוק בליבה.
נתמודד, אני והילדים, חשבה, ודמעות לא הפסיקו לזלוג. לעולם לא אסלח.
והיא לא סלחה. נשארה לבד עם שני ילדים. ידעה שיהיה לה קשה, אבל עד כמה רק מאוחר יותר הבינה באמת. עבדה בשתי עבודות: בבוקר ניקתה משרדים, בלילות עבדה במאפייה. כמעט לא ישנה. החיוך נעלם מפניה לשנים רבות.
אביהם המשיך להיות בקשר עם הילדים גר לא רחוק, רק כמה בתים משם. לרעות היה בן בערך בגיל נעם, למדו יחד בכיתה. אסתי לא מנעה מרננה ונעם לבקר את האב, אבל אף פעם לא נשארו לארוחות אצל רעות. היא לא טרחה להאכיל אותם יכלו לשחק, אבל תמיד חזרו לאכול בביתם.
פעמים אחדות, בן זוגה של רעות הצטרף אליהם הביתה. שכנים הסתכלו בהפתעה. אסתי קיבלה את כולם באהבה, האכילה את הילדים בלבביות, לא התנגדה כלל. אך רננה כבר לא ראתה את אמא מחייכת. אסתי הפכה רצינית ושקטה, אף על פי שהמשיכה להיות חמה ומסורה.
לפעמים חזרה רננה מבית הספר, משתוקקת לשיחה עם אמא, ומספרת לה על חוויות היום.
אמא, תארי לך, גיל הביא חתול לכיתה. באמצע שיעור, הוא התחיל ליילל, והמורה לא הבינה מאיפה הקולות. חשבה שזה גיל, וכעסה עליו. בסוף גיל נאלץ לצאת עם החתול, ואמא שלו נקראה מיד לבית הספר.
אמא רק מלמלה: כן, הבנתי…
רננה הבחינה ששום דבר כבר לא משמח את אמה. בלילות שמעה אותה בוכה, בוהה שעות ארוכות מהחלון אל המרחקים. רק כשהתבגרה, הבינה: אמא בוודאי הייתה מתישה את עצמה, שתי עבודות, ללא שינה, בטח חסרו לה גם ויטמינים. אבל היא הבטיחה שלעולם לא ייחסר לנו דבר. תמיד היינו לבושים היטב, בגדים נקיים ומגוהצים. זוכרת רננה בגעגוע.
ואז ביקשה: אמא, תתני לי לראות אותך מחייכת. כל כך הרבה זמן לא ראיתי חיוך על שפתייך.
אסתי אהבה את ילדיה, כל אחד בדרכה, מיעטה בחיבוקים, אך העריכה אותם על ההתמדה בלימודים ועל כך שלא עשו לה צרות. תמיד דאגה לאוכל טוב בבית ולסדר למופת.
רננה הרגישה את אהבתה כשהייתה קולעת לה צמות, ליטפה את ראשה בעצב. אסתי איבדה שיניים מוקדם, הוציאה אותן ולא טרחה לשים חדשות.
אחרי שסיימה בית ספר, לא חשבה אפילו ללמוד הלאה לא יכלה לעזוב את אמא לבד, ידעה שלימודים ידרשו כסף. התחילה לעבוד כמוכרת במכולת הקרובה לבית. עזרה כמו שיכלה, נעם גדל והיה צורך בבגדים ונעליים חדשים.
פעם נכנס למכולת גבר בשם מיכאל, לא מן המקום, אלא ממושב סמוך. רננה מצאה חן בעיניו, אף שהיה מבוגר ממנה בתשע שנים.
איך קוראים לך, יפה שלי? חייך, אני לא זוכר אותך כאן קודם.
רננה, לא ראיתי אותך לפני כן.
אני מהמושב לידכם, שמונה קילומטרים מכאן. קוראים לי מיכאל.
כך הכירו. מיכאל התחיל לבקר הרבה, היה לוקח אותה הביתה בערב במכונית שלו, טיילו, בילו יחד. גם לקח אותה לביתו שבמושב. גר שם עם אמו, שהייתה חולה מאוד. גרושתו עזבה למרכז הארץ עם הבת לא רצתה לטפל בחמות.
למיכאל היה בית יפה, שפע במטעמים, גבינות ובשרים, שוקולדים. הרשים אותה מאוד. עם אמא שלו לא פגשה הרבה, היא שכבה במיטתה.
אחר צהריים אחד אמר פתאום: רננה, רוצה להתחתן איתי? את מוצאת חן בעיניי מאוד. רק אצטרך עזרה בטיפול באמא אבל אעזור גם אני בכל.
רננה שמחה, אבל כמעט לא נתנה לזה ביטוי. לא היה לה קשה לטפל בָּאֵם. מיכאל המתין לתשובתה.
עדיף לי, יהיה לי בשר וחלב בשפע, חשבה בליבה. בקול ענתה, אני מסכימה. מיכאל שמח מאוד.
רננה, אני כל כך שמח! פחדתי שלא תסכימי הרי את צעירה ואני גרוש. אני מבטיח לא להכאיב לך לעולם ושתהיה לנו שמחה בבית.
הוא עבד, וחלוקת המטלות הייתה ברורה: אל תסחבי דליים כבדים, אני אטפל בזה. את תחליבי את הפרה, תביאי אוכל לתרנגולות, את החזירים אני אאכיל לבד.
רננה ידעה שהוא אוהב אותה ודואג לה. הילדים היו כל עולמו, ואם כי לא גדלה בחווה גדולה, השתלבה היטב. מיכאל נהג לתת לה ולמשפחתה מכול טוב: רננה, צריך להביא לאמא שלך בשר, גבינה, חלב לה הכול עולה ביוקר.
אסתי קיבלה בהכרת תודה, אבל החיוך מעולם לא חזר לשפתיה, גם מול נכדיה הייתה רצינית. הם ביקרו אצלה הרבה, רננה כאבה מהמצב, לא ידעה מה לעשות כדי להשיב לאמא את שמחת החיים.
רננה, אולי תלכי עם אמא לרב בשכונה, הוא תמיד יודע לעודד, הציע מיכאל. וכך עשו.
הרב הבטיח שיתפלל עליה ואמר, תבקשי מהשם שאמא תמצא אדם טוב שיחזיר לה את האור. רננה התפללה בלילות.
פעם, אמא ביקשה ממנה: רננה, תוכלי להלוות לי קצת כסף? החלטתי לעשות שיניים חדשות.
אמא, בשמחה אשלם לך את הכול! רננה שמחה, אבל ידעה שאמא תתעקש להחזיר את סכום ההלוואה. העבירה לה את הכסף, ואסתי הבטיחה שתחזיר.
באותה תקופה בקושי ביקרה אצלה דיברו בטלפון. מיכאל עזר לדודו יעקב, שעבר זה עתה למושב לא רחוק מהם. אשתו עזבה, וילדיו גדלו. רצה דירה חדשה, ומיכאל עזר לו בסידורים.
לפעמים נכנסו לבקר אותו. יום אחד חזר מיכאל הביתה ואמר: נדמה לי שדוד יעקב מתכנן להתחתן שוב. שמעתי אותו מדבר עם מישהי בטלפון…
הכי טוב שיעשה, למה להיות לבד? אמרה רננה, הוא גבר צעיר יחסית, והבית גדול צריך מישהי שתארגן ותחמם אותו.
כעבור זמן, יעקב הגיע להזמין אותם:
אני רוצה להזמין אתכם לבקר. פגשתי את אהבת נעוריי. מחר היא באה לגור איתי, ותבואו לבקר אותנו.
יומיים אחר כך הלכו מיכאל ורננה לבקר עם שי. כשהגיעה רננה לבית, עמדה המומה מולה עמדה אמא, מחייכת, נבוכה, נראית צעירה מתמיד.
אמא! אני מאושרת… למה לא סיפרת?
לא רציתי לספר עד שנהיה בטוחים שזה יצליח.
דוד יעקב, למה לא אמרת כלום?
פחדתי שתתחרט… ובאמת, ראו שהם מאושרים יחד.
מיכאל ורננה שמחו כל כך לראות את אסתי מוצאת אור חדש וניצוץ חיוך על פניה.
ולכן, החיים הם לא תמיד קלים, ולא כל תקופה חשוכה תישאר כך לנצח. לפעמים, דווקא מתוך הקושי, צומחים האור והחום מחדש. שום כאב אינו נמשך לעד, והלב יודע לנשום שוב שמחה.
