אמא של הכלה, חנה, מושיטה לי חיוך מתוח על השולחן הכי גרוע ומלמדת אותי: «תדעי מה המקום שלך». בתוך דקות ספורות המוציאים מתחילים לקפל מפות, לאסוף כוסות ולהזיז בחשאי את העגלות עם האוכל המלא לכיוון היציאה. המפולת מתחילה.
כמה אורחים רק אחרי זמן מסוים מבינים מה קורה. הDJ, שלח לי כבר שמונה שנים, מקבל את אותה ההוראה מהצוות: «תוכנית אפורה אספו את כל הדברים בדיסקרטיות, הפסקה מלאה בעוד עשרים דקות, רק מים».
הקול של ההזמנה המוזיקה לא נפסק, אלא הולך למצב נייטרלי, כמו רקע של מעלית יוקרתית יפה, אבל חסרת נשמה. המוציאים ממלאים את המשימה שידועה להם: נעלמים בעין רואה. כל סיבוב של האולם מופיע כלי מזון פחות, תחנת אוכל אחרת נסגרת, בקבוק שמפניה יקר נעלם לתוך המטבח.
מתוך המקום שבו אני עומדת, אני רואה את הסימנים הקטנים שרק אנשי התחום מבחינים בהם. שולחן הקוריאניות חצי ריקה. האי של פירות הים מכוסה במכסים מנירוסטה ונסגר למכולה קירור. הבר עם קוקטיילים אישה ודניאל הבקבוקים היקרים נלקחים ברכות.
לא רוצה להרוס את חתונת אחיינית שלי. זה לא בשביל זה. זה בשביל האמא שלה. בשביל נעמי, שלפעם הראשונה בחייה לומדת שהשפלה יכולה להגיע גם מלמעלה ובשקט.
הקול הראשון שמזהה שמשהו לא תקין הוא דניאל, החתן. הוא מתקרב לשולחן הקרוב לרצפת הריקודים, שם קבוצה של חברים מתלוננת באיזור נמוך:
אה, לקחנו את השולחן של המיניהמבורגר? חיכיתי למלאי
דניאל מסתובב מבולבל, מחפש בעיניים את האי של ארוחות שהייתה גאווה שלו בניסוי הטעם. נותר רק מפה קפואה ועיצוב ריק. הוא מזיז גבה.
משונה לוחש.
בצד השני של האולם, דודסבתא מנסה לקרוא למוציא:
בבקשה, עוד כוס יין
המוציא מחייך בחביבות מושלמת.
כמובן, גברת. לפי הוראות הארגון, שירות משקאות אלכוהוליים הושבת לרגע. אפשר להציע מים או סודה?
הדודה מביטה בתדהמה.
מושבת? אבל הכלה עדיין לא זרקה את זר הפרחים!
החדשות מתפשטות כשרפה בחורף:
הבר נסגר.
אין יין.
אין קינוחים?
איפה שולחן המתוקים?
היא, חנה, לוקחת זמן ארוך יותר מהשאר כדי להבין. סביבן עומדות חברותיה בבגדים יקרים, מדברות בקול רם על העיצובים, כאילו היא עצמה תכננה כל פרט. אחת מהן אומרת:
חברה, הכל יפה, אבל… אולי המוציאים מקטינים את השירות מוקדם מדי? עדיין לא חצות.
חנה מציצה במבט סביב, רואה חוסר קטן שלא נזכר קודם.
בטח טעות אומרת, מתוסמת. שילמתי את השירות עד השעה שתיים בלילה!
היא מתקדמת אל המטבח, עקבות נעליה השעיים חודרות ברצפת הברזל המבריקה. אני צופה בתנועה, לא קם. מכיר את המסלול. יודעת בדיוק למי היא תפגוש ראשון איתן, מנהל התפעול.
איתן הוא גבר רגוע, בדיבור נעים, ולכן השפעתו גדלה כשמתמודד עם סופת רוחות כמו חנה. היא פותחת את דלת המטבח בחוזקה כמעט ומפרידה את אחד הטבחים.
מה קורה כאן?! צורחת. למה אתם אוספים את התחנות? ההסכם עד שתיים בלילה!
איתן מגרד את המגבות על הסינר, מביט בה ברוגע של מקצוען שראה הכל.
ערב טוב, גברת חנה פונה. הכל טוב?
לא, לא טוב! קוצצת. אני דורשת תשובה מיידית!
הוא נושף עמוק, כאילו מתרגל.
את האחראית הכספית של האירוע, נכון? שואל.
כן משיבה בגאווה. הכלה היא בתי. האירוע באחריותי. אני קבעתי הכל.
איתן מניד בראשו.
מצוין. אז, כנציגת החברה המשיבה, עלי ליידע אותך שההנהלה החליטה, על פי תנאי החוזה, לעצור חלק בלתי חיוני של השירות הלילה.
עיניה של חנה כמעט מתפוצצות.
לעצור?! מתייגת. למה בעצם?
איתן פותח תיק שחור שמחזיק בחובו את החוזה, מלא פתקיות שמסמנות נקודות ספציפיות. הוא פותח כמה דפים, מצביע על סעיף בקטן:
Whitestone Events שומרת לעצמה את הזכות לעצור או לסיים את השירות, חלקית או מלאה, במקרה של פגיעה חמורה, פגיעה בציבור או השפלה כלפי צוות, נציגים או אורחים תחת אחריות החברה, ללא פגיעה בסכום המוסכם.
חנה מרימה גבה.
זהו גזענות! צועקת. מעולם לא הפגעתי בעובדיכם!
איתן משיב בנימוס.
גברת בטון שקט , האדם המושפל איננו במטבח. הוא באולם.
היא נעצרת לרגע, לא מבינה. לאחר שנחשבה, עיניה מצרות.
אם אתם מנסים לסחוט אותי, אני דורשת לדבר עם הבעלים! קראה, מרגישה את הרצפה רועדת תחת נעליה. אני יודעת את זכויותיי! רוצה לדבר עם הבעלים של Whitestone Events! עכשיו!
איתן חייך ברכות.
בבקשה, גברת משיב. הוא שם, על שולחן 18.
חנה מעלה גבה.
שולחן 18? חוזרת. השולחן האחורי? שם רק
היא נקטעה. קיבה שלה מצמררת.
אני עומדת בדיוק במקום שהציבה אותי: ליד המטבח, שומעת את הרעש מתגבר. כאשר האורחים מבינים שהמועדפים נעלמים השמפניה, השולחן של הקינוחים, תחנת הקפה המפוארת האווירה מתחילה להשתנות. לא בגלל אהבתה של אנה או של דניאל, אלא בגלל האובססיה של אמא של הכלה.
לינה, אחת מהבנות, מתקרבת לשולחנו.
את רואה את זה, דודה הלנה? לוחשת, מתכופפת. נראה שהבופה עוזב. זה בעיית תשלום?
מחייך, בלי לחשוף שיניים.
נראה שמדובר בחינוך, יקירה משיב. אבל תסבלי, זה רק יחמיר לרגע לפני שישתפר.
היא מרימה מצחייה, לא מבינה. אז חנה מופיעה, הולכת באולם כמו ספינה מלחמתית שחוצה אגם מלבני. האורחים נפלטים מבלי לשים לב, מרוממים את המתח. היא עומדת ממש מולי.
הלנה אומרת בקול חצוף , המנהל של הבופה אמר שאתה בעלת Whitestone Events.
עוצר דרמה. משאיר את המילים להדהוד. כמה אנשים סביב מתהפכים.
הוא צודק משיב, לבסוף . כן, זה אני.
חנה מהבהבת, כאילו מוחלה תקוע.
זה איזה בדיחה? שואלת. מאז מתי? איך? תמיד היית
היא לא משלים את המשפט. אולי תמיד הייתה ללא משמעות היה קצה הלשון. אבל בפעם הראשונה היא משיגה תובנה מספיקה לבלוע. משלים מעט את הראש.
מאז לפני כעשור לפני שה התחלת לבוא לאירועים חכמים בעיר ולהגיד כל כך יפה משיב, בטון נייטרלי. בזמן שאת רק מתלוננת, מישהו ארגן. אני. רק שלא הכרזתי על זה בארוחת הצהריים של ילדי.
לחישה קלה מתפשטת בין השולחנות. כמה בני דודים מביטים כאילו לא ראו אותי מעולם. חנה נושמת עמוק, מנסה להשתלט על המצב.
טוב אומרת, בחיוך חד . נניח שזה נכון. עדיין אינך יכולה לפרק את החופה של בתי באמצע הלילה! זה חתונה, הלנה! תרסימי הכל!
לבי נלחץ. כאן נקודה רגישת אנה, אחייניתי, שהייתה איתי מהרגע הראשון, ראתה את הצעדים הראשונים, שמעה את הסודות הראשונים, התקשרה אליי בבכי כשלא התקבלה למכללה שרצה, ואז השתוללה כשקיבלה עבודה. לא רציתי לשבור את חתונתה. רציתי לפגוע בגאוות האמא.
אני לא אשבור את חתונת אנה אומרת בנחישות. אשבור את האשליה שאת יכולה לטפל באנשים כמו זבל ושהעולם כולו יטה את ראשו. זה שני דברים שונים.
היא חוצה את זרועותיה.
זה בגלל שהצבת אותי על השולחן הזה? שואלת, באירוניה. בבקשה, אל תשתמשי בדרמה. תמיד היית האחות הפשוטה. חשבתי שזה יהיה נוח יותר ליד המטבח.
דודה עני אמרת מתקנת ברוגע. ותדעי מה המקום שלך. לפני שלושה אורחים, שניות מעובדותיי וצילמת. כולם שמעו.
פרצופה שלה מתארכת.
הייתה זאת בדיחה! משיבה. תמיד היית רגיש מדי!
מביטה בה בחמלה שלא היא חיפשה.
חנה לוחשת , בילדותך בלבלת קרבה עם חוסר סובלנות. שמעתי אותך משפילה עובדי שירות, מלצרים, מניקוריסטים, אפילו את בתך כשהעלתה שלושה קילוגרמים בגיל ההתבגרות. אף אחד לא ענה לך. אולי כי אף אחד לא יכול. היום אני משתמשת בזה.
היא פותחת את פיה, סוגרת, פותחת שוב.
אתה מתנקש בלילה של חתונת בתי מאשימה, קולה מתאמץ. אתה יותר אכזר ממה שחשבתי.
לפני שאוכל לענות, קולה של אנה חותמת.
מה קורה כאן?
היא מביטה בי, במישהי, באולם, במקומות הריקים.
בין כל זה, שמלת הכלה נראית כבדת יתר על כתפיה הדקיקות.
לבי נלחץ. הגיע הרגע לבחור: לעצור או לאבד את האחיינית לנצח.
חנה, כמובן, ממהרת.
דודה הלנה מתחילה, מצביע עליי אומרת שהבופה אומר שהכול כאן נפל בגלל מקום השולחן! מאמינה לזה, אנה? הדם שלך מבזבז את החופה!
מביטה באנה.
זה לא כך משיב ברוגע. אבל גם לא אהיה שקרן על התיאבון שלי לתיאטרון.
נשום עמוק.
אנה, אפשר לדבר איתך דקה? רק אנחנו שתי?
היא מהססת. מביטה באולם, שומעת לחישות, רואה את הDJ מנסה לשמור על אווירה, רואה את דניאל מדבר עם אביו, מודאג. אחרי כמה שניות, הנהנה.
חמש דקות אומרת. אבל אם תתחילו לריב, נאלץ לברוח דרך דלת המטבח ולברוח ללס וגאס לבד.
חיוך מתפרץ בפנים. הוא קיבל את ההומור שלה משברירה, כמו אחותה.
הולכנו אל סלון קטן שבו האורחים שם תיקים ומעילים. סגרתי את הדלת. אנה מביטה בי בעיניים מלאות דמעות.
דודה מתחילה בקול רועד. מה קורה? מעולם לא ראיתי אותך מתנהגת כך.
מתיישבת בכורסה ומזמינה אותה לשנייה.
שבו, פרחי אומרת. יהיה לי יותר נוח אם לא תעמדי על הקצות.
היא מצייתת, לוחצת את זר הפרחים בחוזקה.
אני אוהבת אותך מתחילה. ממש. והדבר האחרון שאני רוצה זה שהחתונה שלי תסתיים בגלל שאני גרמתי לזה. אז נפריד: מה שקשור אלייך ומה שקשור לאמא שלך.
היא נושמת עמוק.
אני קשובה.
מספרת לה איך חנה התנהגה במשך שנים כאילו היא “החסרה”. איך היא אף פעם לא שאלתה על חיי המקצועיים. איך המילים שצפו בכניסה לאולם לא היו חדשות, רק הטיפה שהפכה לים. מדברת על סעיף החוזה שבאמת כתבתי כדי להגן על מלצרים מפני השפלה, ולא על דודות באולם. מסבירה שהוראתי לאסוף את החלקים המפוארים של האירוע: שרימפס, שמפניה צרפתית, קינוחים שלא יזכרו למחרת. אבל מוזיקה, ריקוד, מאכל עיקרי, עוגה, תאורה הכל נשאר. לא הפסקתי את החגיגה, רק הפסקתי את ההצגה.
אנה שותקת לרגע.
אז האורחים יקבלו פחות יוקרה מסכמת. אבל עדיין יש חגיגה.
בדיוק.
ולמה? תוהה. רק כדי ללמד את אמא שלי לקח?
מסתכלת בעיניה.
גם כדי ללמד אותך, אנה אומרת בחמימות. שיעור שלא קיבלת בגילך: אל תאפשר שמישהו משפיל אותך רק כי “זה משפחה” או “זה ככה”. היום נישאת, אתה מתחיל בית משלך. אם תתני לאמא שלך להמשיך להדריס על האנשים סביבך, את תסבלי יותר בעתיד.
היא מהנהנת, דמעות זולגות.
אני יודעת איך היא מאז שהייתי קטנה היא תמיד הייתה כך. תמיד חייכתי, שינוי נושא, אמרתי “אמא ככה”. כשהיא דחתה את רשימת האורחים של דניאל כי “חבר עני לא מתאים לתמונות באינסטגרם” נבלתי. בריכוז, חשבתי שהקונפליקט זה עבודה מיותרת. היום, כששמעתי אותה קוראת לי “דודה עני” למוציא, הרגשתי בושה בושה שלה, בושה שלי. חשבתי: אם דודה תדע מי אני באמת, היא לעולם לא תסתכל עליי.
מחבקת את זרועה של האישה, לוחצת יד.
אני יודעת מי את: הילדה שהייתה בוכה כי לחבר בכיתה לא היה ארוחת צהריים. המתבגרת שהביאה ארוחה לבית לבן חבר. האישה שהתקשרה אליי לשאול על עמותה לשכונה. לא הצללית של אימך.
היא מתגוננת בחוסר הומור.
מה אתה רוצה שאעשה? שואלת. להסיר את אמא מהאירוע?
מחייכת.
לא. זה היה תיאטרון מיותר אפילו בשבילי. מה שאני רוצה פשוט וקשוח: שתחליטי מי מנהל בביתך. היום, לדוגמה, יש לך שתי אפשרויות: להצטרף למריבה של אמא ולטפל בי כמתקפה או לעלות למיקרופון ולסדר את הדברים בחינוך ובקשיחות.
היא לועסת.
אתה רוצה שאדבר לפני כולם?
אני רוצה שתדברי לפני עצמך מתקנת. השאר הוא תוצאה.
היא שותקת לרגע, ואז קמה. העיניים כבר אינן מלאות דמעות, אלא נוקבות.
באותו הרגע, אנה הרימה את המיקרופון, חייכה בחן אל חנה ולחצה לבה, ואז הכריזה שהעתיד של ההזמנה הוא אהבה, כבוד ושום מקום למי שמנסה לשבור אותו.
