יום שלישי, 12 באפריל 2025
היום חזרתי במחשבות למקרה שקרה לפני כמה חודשים, ואני מרגיש צורך לכתוב על כך כדי להבין את השפעתו.
הכירתי את אורי במכולת שליד ביתו, שם עבדתי בחלק מהזמן הפנוי שלי. בגיל תשע-עשרה רציתי להיות עצמאי מבחינה כלכלית, לחסוך כמה שקלים, ולכן לקחתי משמרות נוספות. ההורים שלי גאים בי: אני לומד באוניברסיטה ועובד במקביל, כך שאוכל לרכוש ציוד חדש או לשלם על טיול קצר לים המלח. גם אורי חיבב את העבודה במשרה חלקית, למרות שהוא עדיין מתמקד בלימודים ולא עובד במלוא זמן.
הקשר שלנו התחיל לאט ובסבלנות. אורי הביא לי פרחי קקטוס מהגינה של אביו, ואני הקדשתי לו שוקולדים, ולעיתים נשארנו עד לשעות הקטנות של הלילה במכולת, מנצלים את השקט כשאין לקוחות.
הסיפור שלנו נמשך כשבועיים עד שהיום שבו אמא של אורי דבורה השפילה אותי לפני כל הקונים. אחרי האירוע החלטתי שלא רוצה עוד לצאת עם בנה, ואף חרגתי מהלב שלי.
במשמרת ערב היא עם אורי נכנסה למכולת. היא לא שמתה שהבן מזיז גבה ושהחלפנו מבט חייכני. כשעצרה בקופה, הקופה נתקעה והקהל התחיל להתלונן. היא קראה בקול רם: “קניתי כאן מיליון פעמים, ואתה רק מחזיק אותי!” ובכך רמזה שאני מנסה להונות אותה ולגרום לה לשלם בלי קבלה.
רואה, אורי? צריך ללמוד הרבה, שלא תצטרך לעמוד כאן ולזמר ש”הקופה תקועה”!
הרגשתי מבוכה עמוקה, כי היא הייתה אמ אמ של חברי, ובזמן שהקופה הייתה תקועה היו עוד כמה אנשים בתור, שהכרתי מהפעם הקודמת וודאי שישוחחו עלי מאחורי הגב.
אורי התחנן ממני לסלוח לאמו, שהייתה במצב רוח רע, אך לא יכולתי. נפרדתי ממנו והפסקתי לעבוד במכולת. למזלי מצאתי עבודה בחו”ל, שדווקא בתנאי שכר נמוך יותר, אך מאפשרת שעות רבות יותר ולא מחייבת להתמודד עם אנשים כמו דבורה.
לסיכום, כל עבודה חשובה ולסטודנט אין הרבה ברירה. זה מרגש לראות הורים שמחזיקים את ילדיהם במרכז, אך זה אינו אומר שהחיים לא יכולים להביא לאדם עם תואר אקדמי משרה של קופאי.
הלקח שלמדתי: יש לשמור על כבוד עצמי ולזכור שלפעמים הדרך הטובה ביותר היא להתרחק מאנשים שמזיקים לתודעה שלנו.
