חמותי הציעה לנו לעבור לדירה שלה ברור שיש פה קאץ’
תודה רבה על ההצעה, זה באמת מאוד נדיב מצדך. אבל נוותר.
פניה של שולה, חמותי, התארכו כמו במצעדים בבית אבות.
ולמה, אם אפשר לשאול? פלטה שולה. גאווה?
לא בגלל גאווה. פשוט, הסתדרנו כבר. לשנות לילדים בית ספר באמצע השנה מי צריך את הכאב ראש הזה? התרגלנו לשכונה, עשינו שיפוץ לא מזמן, הכול חדש.
ואצלך, יעל עצרה לרגע, חיפשה מילות נימוס, אבל הלכה על ישר ולעניין, אצלך בדירה כל הפריטים מלאים ערך סנטימנטלי.
הילדים קטנים, ישר שוברים משהו או מלכלכים… למה אנחנו צריכים לגרום לעצמנו התקפי לב?
יעל חזרה מעבודה, וניר ציפה לה בכניסה, כמו כלב שמחכה לעוף. היא חלצה נעליים, נכנסה ישר לחדר השינה לעבור לבגדי בית, ומשם המשיכה למטבח, כשניר משתרך אחריה בשקט בלתי אופייני.
יעל נשברה ראשונה:
שוב תתחיל עם זה? אמרתי: לא!
ניר פלט אנחה של קיץ תל אביבי.
אמא שוב התקשרה היום, אמרה שהלחץ דם שלה קופץ. קשה לה שם, סבא וסבתא כבר לא מתפקדים, מתנהגים כמו ילדים בני שלוש. היא לא עומדת בזה לבד.
ומה עכשיו? יעל לוגמת מים קרים, בולעת את העצבים. היא הרי בעצמה בחרה לחיות במושב.
משכירה את הדירה, קופה מטבעות, נהנית מאוויר צח. היא היתה, לפחות, מרוצה.
פעם, הייתה מרוצה. עכשיו היא מתלוננת על בדידות, שקשה לה. ובקיצור… ניר אוסף אוויר היא הציעה שנעבור אליה. לדירת שלושה חדרים.
יעל פותחת עיניים כאילו ראתה בום־טראח מהסרטים, וחותכת בקול:
לא.
למה ככה ישר ‘לא’? אפילו לא שמעת את כל התוכנית! ניר כמעט מרקד עם הידיים. תראי: שכונה מושלמת, למשרד שלך רבע שעה, למשרד שלי עשרים דקות.
בית הספר הכי חזק בתל אביב מעבר לכביש, גן הילדים מתחת לבית. נחסוך שעתיים בכבישים!
את הדירה שלנו נשכיר, המשכנתא תחזיר את עצמה, אולי אפילו יישאר כסף לפינוקים.
ניר, אתה שומע את עצמך? יעל עומדת קרוב־קרוב. אנחנו פה כבר שנתיים וחצי.
אני בחרתי לכל שקע ועציץ מקום! לילדים יש חברים בבניין ממול.
פעם ראשונה יש לנו באמת בית משלנו! בַּיֵת!
אז מה משנה איפה הבית, אם אנחנו רואים אותו רק כדי לישון? שעתיים פקקים כל יום! מתעקש ניר. בדירה של אמא תקרה בגובה שלוש מטר, קירות עבים, אי אפשר לשמוע כלום מהשכנים.
וריח של טיח ישן שהסבא של פעם עשה אותו, יעל קוטעת בחתך חד. שכחת איך שם המסדרון מריח כמו בית משוגעים? וזה לא הבית שלנו. זה הבית של שולה.
אמא אמרה שלא תתערב, ניר אומר במהירות. היא תישאר במושב, רק תשמח שמישהו ישמור על הדירה.
יעל מגחכת חצי־מריר־חצי־עייף.
ניר, יש לך זיכרון יותר קצר מדג זהב? תזכור איך קנינו את הדירה הזאת.
ניר מוריד מבט, ברור שזוכר. שבע שנים התרוצצו בין דירות שכורות, כל שקל נחשב.
כשהגיעו למקדמה, פתח ניר בשיחת שכנוע עם אמא. התוכנית היתה אולטימטיבית: לעשות חילוף, לחלק את הדירה הגדולה שלה בעיר ולתת להם משהו טוב.
שולה כל הזמן אמרה “ברור, מגיע לכם לגדול, לטפח, לבחור.”
הם כבר בחרו דירות, תכננו, חלמו. ואז, ביום שצריך היה ללכת לעו”ד, שולה התקשרה.
זוכרת מה היא אמרה? יעל לא שוכחת, “חשבתי… האזור שלי יוקרתי, כל השכנים פה משכילים, איך אוריד רמה ואעבור לשכונה של קבלנים? לא רוצה!”
אז הלכנו לבנק, לקחנו משכנתא בריבית מטורפת, וקנינו את זה דירה חמישה קילומטר ממרכז תל אביב. לבד. בלי המרפסת היוקרתית של שולה.
אז היא טעתה, נבהלה מהשינויים, ענייני גיל, ניר ניסה להתגונן. עכשיו היא מרגישה אחרת. היא רוצה את הנכדים קרוב.
קרוב אל הנכדים? היא רואה אותם פעם בחודש, וחצי שעה אחרי זה אומרת שכואב לה הראש מהצעקות.
אל המטבח מתפרץ רועי בן השש, מאחוריו מדדה תמר בת הארבע.
אמא, אבא, אנחנו רעבים! רועי צועק. ותמר שברה לי את המטוס! בניתי שלוש שעות, והיא פוצצה את זה!
בכלל לא! תמר צווחת זה היה כבר שבור!
יעל מוציאה אנחה:
יאללה, ידיים לשטוף. אבא הכין פסטה?
פסטה וביצה, ניר עונה, עם פרצוף של חביתה ישנה.
הילדים בינתיים עושים פסטיבל כיסאות, ויעל מחלקת אוכל.
אחר כך חזרו לנושא רק בלילה, כשהלכו לישון.
***
בשבת הם נגררו למושב שולה התקשרה בחולשה דרמטית, סיפרה שסבא סיים תרופות, ולה “יש לחץ בחזה”.
הדרך לקחה שעה וחצי. שולה, בגיל 63, נראית מצוין: פן, מניקור, צעיף משי צבעוני קשור באלגנטיות.
נו, סוף-סוף, היא מרימה לחי לנשיקה. יעלוש, השמנת או שזה החולצה?
שלום גם לך, שולה. החולצה משוחררת, יעל בולעת את הדקירה.
הם נכנסים. בסלון יושבים ההורים של שולה גמלאים רדומים מול חדשות.
יעל אומרת שלום, הם בקושי ממלמלים, לא מסיטים מבט מהטלוויזיה.
תרצו תה? שולה שואלת במעבר למטבח. יש עוגיות, קצת יבשות… הרי רגליים כואבות ואני לא הולכת לסופר.
הבאנו עוגה, מודיע ניר ומניח קופסה על השולחן. אמא, בואי נדבר על הדירה…
שולה פתאום מתעוררת לגמרי.
כן, נירי, אני כבר לא יכולה. פה יש טבע ואוויר וגם הורים מבוגרים.
אבל בחורף? שעמום מוות. הדירה שלי בת”א עומדת סתם! הזרים הורסים הכול! הלב שלי נחנק.
אמא, הדיירים אנשים טובים, משפחה, מקשה ניר.
בטח, שולה מגחכת. בפעם האחרונה שבאתי, הווילון היה עקום, והיה ריח לא שלי.
למה שתסבלו בפריפריה? בואו לגור פה בדירה. מקום לכולם.
יעל מסתכלת לניר, מחייכת עם עיניים.
שולה, ואת איפה תחיי? יעל יורה ישר.
שולה מרימה גבה מופתעת.
כאן במושב, בטח. עם ההורים. לפעמים אבוא לעיר לבדיקות או סידורים בכל זאת, כל הרופאים שלי במרפאה בעיר.
לפעמים, זה כמה פעמים בשנה? לוחצת יעל.
אולי פעם פעמיים בשבוע. או שבוע שלם, אם מזג האוויר גרוע. יש לי את החדר שלי שם, שינה שלי.
אל תשימו שם את הילדים, שישנו בסלון. החדר שלי נשאר, ליתר ביטחון.
יעל נדלקת, אפשר ממש להרגיש עישון מכיוון האוזניים.
רגע, את מציעה שנעבור לדירה שלך ונחסום לנו חדר? ושנחיה עם הילדים רק בשניים?
למה לחסום? שולה מתפלאת. תשתמשו, רק לדאוג אל לגעת בדברים שלי. ובויטרינה! יש שם קריסטלים. אל תיגעו בספרים!
ניר זז באי־נוחות.
אמא, אם נעבור, צריכים לארגן חדר ילדים, מיטות…
למה מיטות? יש ספה של הסבא שלך, מיטה נהדרת! חבל על הכסף!
יעל קמה.
ניר, בוא דחוף החוצה.
היא יוצאת אל המרפסת בלי לחכות, ניר רץ אחריה עם פרצוף אשם.
שמעת? לוחשת יעל. “אל תיגעו בספה”, “החדר שלי”, “אגיע לשבוע”. מבין מה זה אומר?
יעל, היא סתם חוששת משינויים…
לא, ניר! זה אומר שנשמור לה על הדירה בחינם! אפילו להזיז ארון אסור לנו!
היא תיכנס, מתי שבא לה, עם מפתח, תלמד אותי איזה וילון מתאים לסלון, איך מבשלים קוסקוס ואיך מסדרים מיטה.
אבל העבודה קרובה… ממלמל ניר.
מצדי להיות שעתיים בפקק, העיקר לדעת שבסוף היום זו הפינה שלי, השליטה שלי.
ניר שותק, מביט על נעליו. ברור שירד לו האסימון.
ועוד משהו, יעל משלבת ידיים. תזכור מה עשתה לנו אז עם החילוף: העדיפה שכנים חשובים עלינו.
עכשיו סתם משעמם לה, אז אנחנו צריכים לבדר אותה ולספוג הערות?
בדיוק אז, הדלת נפתחת ושולה עומדת שם.
על מה אתם לוחשים?
יעל מסתובבת.
לא נטריד אותך. לא נעבור.
שטויות, שולה מזלזלת, ניר, מה אתה מתייצב לצד אשתך ככה?
ניר מיישיר מבט:
אמא, יעל צודקת. לא נעבור. יש לנו בית.
שולה מהדקת שפתיים, מבינה שהיא הפסידה, אבל אין שום סיכוי שתודה.
סתם פספסתם דירה לתפארת. רק חבל על השעות שלכם בפקקים! שלא תבואו להתלונן אחר כך.
לא נתלונן, מבטיח ניר. נלך, אמא. את צריכה משהו מהרוקחת?
לא צריכה מכם כלום, היא מסתובבת demonstratively ונעלמת בנפנוף דלת.
הנסיעה הביתה הייתה שקטה. הפקקים כבר נרגעו, אבל הדגל האדום של הגוגל מפס עוד ניצנץ בשכונה שלהם.
את כועסת? שואל ניר בעצירה.
ניר מחייך.
לא. פשוט דמיינתי את רועי קופץ על “הספה של סבא”, ושולה מתעלפת. צדקת. רעיון גרוע.
אני לא נגד לעזור, ניר, יעל אומרת ונוגעת בברכו. נביא קניות, תרופות, נסדר מטפלת כשתצטרך. אבל לגור? נפרד.
קצת ריחוק עושה ניסים ליחסים.
בטח עם אמא שלי, הוא מגחך.
***
האמת, שולה נעלבה ממש פתח לב קטן. היא כבר הספיקה לגרש את הדיירים, כי היתה בטוחה שבני הזוג יעברו.
חודש כמעט הציקה לניר בשיחות.
אבל ניר עמד בגבורה מתברר שקל יותר לומר “לא” לאמא, כשצריך באמת לשמור על הבית שלך.
