חמותי מעולם לא הרימה עליי את הקול. לא היה לה צורך בכך. היא ידעה כיצד לחתוך אותי במילים שקטות, עם חיוך כאילו היא מחבקת אותי. בגלל זה, כשערב אחד היא הביטה בי מעבר לשולחן ואמרה: “מחר נלך לעורך דין”, לא הרגשתי רק פחד.
הרגשתי כאילו מישהו החליט למחוק אותי מהחיים שלי.
לפני מספר שנים, כשנישאתי, הייתי מהנשים שמאמינות שאם הן נותנות טוב, הן יקבלו טוב. הייתי שלווה, חרוצה, מסודרת. הבית שלנו לא היה גדול, אבל היה אמיתי המפתחות תמיד היו באותו מקום, על השיש במטבח, ליד הקערה עם הפירות. בערב הייתי מכינה לעצמי תה, מקשיבה לרעש של המקרר, ושמחה בשקט. השקט הזה היה העושר שלי.
אבל חמותי לא אהבה שקט. היא אהבה שליטה. אהבה לדעת איפה כולם, מה חושבים, מה יש למי. בהתחלה הגישה את זה כ”טיפול”.
“את כמו בת בשבילי,” הייתה אומרת ומסדרת לי את הצווארון.
אחר כך התחילה ב”סתם עצות”.
“אל תשאירי את התיק על הכיסא, זה לא טוב.”
“אל תקני את המותג הזה, הוא לא איכותי.”
“אל תדברי איתו כך, גברים לא אוהבים נשים עם דעה.”
חייכתי. בלעתי. המשכתי קדימה. אמרתי לעצמי: “היא אחרת. היא לא רעה, פשוט… כזו.”
אם זה היה רק זה, הייתי מסתדרת.
אבל אחר כך הגיע עניין הירושה.
לא הכסף, לא הדירה, לא הנכס. התחושה שמישהו התחיל לראות בי אדם זמני. כמו חפץ במסדרון שאפשר להזיז אם הוא מפריע.
בעלי ירש דירה מאביו. ישנה, אך יפה. מלאה בזיכרונות ורהיטים כבדים. שיפצנו אותה יחד. תרמתי לא רק כסף נתתי את הלב שלי. צבעתי את הקירות לבד, ניקיתי את התנור הישן, סחבתי ארגזים, בכיתי מעייפות במקלחת ואז צחקתי כשהוא נכנס וחיבק אותי.
האמנתי שאנחנו בונים משהו משלנו.
חמותי חשבה אחרת.
שבת אחת מופיעה פתאום, בלי אזהרה. כמו תמיד. צלצלה פעמיים, אחר כך לחצה על הפעמון כאילו שמגיע לה.
כשפתחתי, עברה לידי בלי להסתכל באמת.
“בוקר טוב,” אמרתי.
“איפה הוא?” שאלה.
“עדיין ישן.”
“הוא יתעורר,” קבעה וישבה במטבח.
הכנתי קפה. שתקתי. היא בחנה את הארונות, השולחן, הווילונות. כאילו בודקת אם יש משהו “שלה”, ששמתי אני.
בלי להרים מבט אמרה:
“צריך לסדר את המסמכים.”
הלב שלי התכווץ.
“איזה מסמכים?”
שתתה מהקפה לאט.
“הדירה. שלא תיהיה בעיה.”
“איזו בעיה?” חזרתי.
אז הסתכלה עליי. מחייכת. רכה.
“את צעירה. אף אחד לא יודע מה יהיה מחר. אם תיפרדו… הוא יישאר בלי כלום.”
המילה “אם” נאמרה כמו “כש”.
באותו רגע הרגשתי השפלה. לא עלבון, אלא מיקום. כאילו שייכתי לקטגוריה של “כלה זמנית”.
“אף אחד לא יישאר בלי כלום,” אמרתי בשקט. “אנחנו משפחה.”
היא צחקה לא באושר.
“משפחה זה דם. השאר… זה חוזה.”
בדיוק אז בעלי נכנס, עדיין מנומנם, עם חולצה קצרה.
“אמא? מה את עושה פה כל כך מוקדם?”
“מדברים על דברים חשובים,” אמרה. “שב.”
ה”שב” הזה לא היה הזמנה. זו הייתה פקודה.
הוא התיישב.
חמותי שלפה תיק מהתיק שלה מוכנה מראש. עם דפים, העתקים, הערות.
הסתכלתי על התיק וחשתי כדור קר בקרבי.
“הנה,” אמרה. “צריך לוודא שהדירה תישאר במשפחה. להעביר, או לרשום. יש דרכים.”
בעלי ניסה להתלוצץ:
“אמא, מה זה הסרטים האלה?”
היא לא צחקה.
“זה לא סרטים. החיים הם כאלה. מחר היא יכולה ללכת ולקחת לך חצי.”
לראשונה שמעתי אותה מדברת עליי בגוף שלישי, כשאני עומדת מולה.
כאילו אינני נוכחת.
“אני לא כזו,” אמרתי. קולי היה שלו, בפנים רתחתי.
הסתכלה עליי כאילו אני מצחיקה אותה.
“כולכן כאלה. עד שהזמן מגיע.”
בעלי התערב:
“די! היא לא אויבת.”
“לא אויבת עד שתהיה,” ענתה. “אני חושבת עליך.”
ואז פנתה אליי:
“את לא נעלבת, נכון? זה לטובתכם.”
באותו רגע הבנתי היא לא רק מתערבת. היא דוחקת אותי. היא מציבה אותי בפינה, שבה או שאשתוק ואסכים, או שאגיד “לא” ואהיה ה’רעה’.
לא רציתי להיות הרעה. אבל עוד פחות רציתי להיות שטיח.
“לא יהיה עורך דין,” אמרתי בשקט.
שתיקה.
חמותי קפאה לרגע, אחר כך חייכה.
“איך לא?”
“פשוט לא,” חזרתי.
בעלי הביט בי מופתע לא רגיל שאני מדברת כך, בתקיפות.
חמותי הניחה את הכוס.
“זה לא החלטה שלך.”
“עכשיו כן,” אמרתי. “כי אלה החיים שלי.”
היא נשענה אחורה, נשפה הפגנתית.
“טוב. אם ככה… כנראה יש לך תכניות אחרות.”
“יש לי תוכנית לא לתת שיבזו אותי בבית שלי,” עניתי.
ואז אמרה משפט שלעולם לא אשכח:
“את באת לכאן בידיים ריקות.”
לא צריךתי הכחשה נוספת. היא אף פעם לא קיבלה אותי. רק סבלה אותי, עד שהרגישה בטוחה לדחוק בי.
הנחתי את ידי על השיש, קרוב למפתחות. הסתכלתי עליה. אמרתי:
“ואת באה לכאן עם דרישות מלאות.”
בעלי קם פתאום.
“אמא! מספיק!”
“לא,” אמרה. “לא מספיק. היא צריכה לדעת את המקום שלה.”
ברגע הזה הכאב שלי הפך לבהירות. החלטתי לפעול בחכמה.
לא צעקתי. לא בכיתי. לא נתתי לה את הדרמה שרצתה.
רק אמרתי:
“טוב. אם רוצים לדבר על מסמכים נדבר.”
היא התמלאה בהתלהבות. עיניה הבריקו, כאילו ניצחה.
“הנה, ככה מתנהגים,” אמרה. “היגיון.”
הנהנתי.
“רק שזה לא המסמכים שלך. שלי.”
נכנסתי לחדר השינה. פתחתי את המגירה שבה שמורה התיק שלי עם העבודה שלי, החסכונות, החוזים. הוצאתי אותו והנחתי על השולחן.
“מה זה?” שאלה חמותי.
“ראיות,” אמרתי. “כמה השקעתי בבית הזה. תיקונים, מכשירים, תשלומים. הכל.”
בעלי הביט בי כאילו לראשונה רואה את כל התמונה.
“למה…?” לחש.
“כי,” עניתי, “אם מתייחסים אליי כאל איום אגן על עצמי כאדם שיודע את זכויותיו.”
חמותי צחקה בגסות.
“את תלכי לבית משפט?”
“לא,” אמרתי. “אני אגן עצמי.”
ואז עשיתי משהו שאיש לא ציפה.
הוצאתי מסמך שהכנתי מראש.
“מה זה?” שאל בעלי.
“חוזה,” אמרתי. “על היחסים במשפחה לא אהבה. גבולות. אם יש חשבונות ופחדים, יהיו גם כללים.”
חמותי חיוורה.
“את חסרת בושה!”
הבטתי בה בשלווה:
“חוסר בושה זה לבזות אישה בביתה ולתכנן מאחוריה.”
בעלי התיישב לאט, כאילו רגליו נחלשו.
“כבר הכנת את זה מראש…”
“כן,” עניתי. “כי כבר הרגשתי לאן זה הולך.”
חמותי קמה.
“כלומר את לא אוהבת אותו!”
“אני אוהבת אותו,” אמרתי. “בגלל זה לא אתן שתהפכי אותו לבעל ללא עמוד שדרה.”
זו הייתה השיא לא צעקה, לא סטירה, אלא אמת רגועה.
חמותי פנתה אליו.
“תשאיר אותה מדברת אליך כך?”
הוא השתתק לזמן רב. רק המקרר רחש והשען במטבח ספר שניות.
ואז אמר משהו שחרוט לי בנשמה:
“אמא, סליחה. אבל היא צודקת. הגזמת.”
היא הביטה בו כאילו חטפה סטירה.
“אתה… בוחר אותה?”
“לא,” אמר. “אני בוחר אותנו. בלי שתנהלי אותנו.”
השליכה את התיק לתיק שלה, הלכה לדלת ולפני שנעלמה, לחשה:
“אתה עוד תתחרט.”
כשהדלת נסגרה, השקט שב לבית. שקט אמיתי.
בעלי עמד במסדרון והביט במנעול, כאילו רוצה להחזיר את הזמן.
לא חיבקתי אותו מיד. לא מיהרתי “לסדר” משהו. כי נשים תמיד מסדרות, אחר כך דורכים עלינו שוב.
אמרתי רק:
“אם מישהו רוצה להוציא אותי מהחיים שלך, שינסה לעבור תחילה דרכי. ואני לא עומדת לזוז יותר.”
אחרי שבוע ניסתה חמותי שוב שלחה רמיזות, קרובי משפחה, טלפונים. אבל הפעם זה לא עבד. כי הוא כבר אמר “די”. ואני כבר הבנתי מהי גבול.
הרגעים היו כשתקופה ארוכה אחר כך, הוא בעצמו הניח את המפתחות על השולחן ואמר:
“זה הבית שלנו. ואף אחד לא יבוא לספור אותך פה כאילו את חפץ.”
אז הבנתי שלפעמים הנקמה הכי גדולה היא לא עונש.
זו היכולת להישאר במקום שלך, בכבוד ולגרום לאחרים להכיר בזה.
**
איך אתם הייתם מגיבים הייתם נשארים בנישואים אם חמותכם מתייחסת אליכם כזמניות ומתחילה להסדיר מסמכים מאחורי הגב שלכם?**
החיים מלמדים אותנו שלפעמים, דווקא כששומרים על הכבוד העצמי, בונים בית אמיתי. חברים, גבולות זו לא חולשה, אלא עמוד השדרה של כל משפחה.
