היום, כשאני זוכרת את התקופה ההיא, עולה לי במחשבה כמה היה מסובך לי לסמוך על אימי, רחל, בטיפול בנכדתי, נועה. לכל החברים שלי אימהות מצליחות לשלב בין קריירה למשפחה בלי מאמץ, אבל עבורי, האתגר היה כמעט בלתי אפשרי. רחל הייתה תדמית של “זה הילד שלך, אני כבר גדלתי את שלי”.
נועה, בת חמש, הלכה לגן הילדים באיזור דרום העיר, בנו של בית הספר תיכון לבקרות משלי. לפני שניים חזרתי מעת הלידה לעבודה אני מורה בכיתות היסוד, ולכן קשה לי לקחת ימי חופש תדירים. במצבים כאלה, רציתי שתהיה רחל לצידי.
במיוחד בחורף, כשאין לי בית קיץ לצאת אליו, הייתה לי הרבה זמן פנוי. רחל שהתה בבית כל היום, רק מצפייה בטלוויזיה ובשיחות טלפון עם חברותיה, ולא היה לה תחביב אחר. בשבוע שעבר הלכנו למרפאת העיניים ושריינו שהנועה צריכה טיפול של עשרה ימים. קיבלנו אותה משעת צהריים מהגן והייתי צריכה לנסוע איתה לבקר, שהרי כל המקומות הגן, המרפאה והבית של רחל נמצאים במרחק הליכה קצרה באיזור רמת גן.
הייתי בטוחה שהיום נועה לומדת היטב ושרחל יודעת זאת, היא לא מתלוננת, לא גורמת רעש, לא עושה בעיות, ואוכלת מה שמוגש לה. למרות זאת, הייתה לה תחושת אי נוחות קבועה. באחת הפעמים נאלצתי לפנות אליה לעזרה, כשגם אני וגם בעלי היינו צריכים ללכת לעבודה.
הייתי רוצה שרחל תבוא ותסייע לנו למספר ימים, אך היא לא יכלה. למזלי, היה לנו קרוב משפחה סבתא שלי, שמרי, גרה ליד הבית וככל הנראה אין לה פעילות רבה בימים אלה, ולכן הייתה יכולה לדאוג לתינוקת בעת עבודתנו. זה היה חסכוני, שכן היא חיה בקרבתנו ולא היינו צריכים לשלם הוצאות מחוץ לבית.
מאז שפרשתה, אני תורמת לה כל חודש משלם את שכר הדירה במלואו פעמיים בחודש ומספקת לה מזון. כשאנחנו הולכים לקניות, רחל מצטרפת אלינו ותשלם בעצמה. בחגים מצווה עלי לקנות לה מתנות יקרות ויפות. היא נוטה להתייחס לכל זאת כאל דבר מובן מאליו, כאילו זה חובתי בתור בתה לדאוג לכל צרכיה. עבורי, זה לא כך; הילד שלי הוא האמת שלי, ולא משימה שאצטרך למלא רק בשביל סיפוק ציפיות חיצוניות.
האם נכון להניח שסבתות חייבות לעזור לבנותיהן? זהו נושא שמדאיג אותי עד היום, כי למרות שהשקעה של רחל באינה נדרשת, היא ממשיכה לתת ואני מרגישה שלא מוערכת. זה כואב מאוד, אבל הזיכרון הזה מזכיר לי כמה חשוב ללמוד גבולות ולכבד את הצרכים של כל אחד, כולל של הדור המבוגר.
