אמא שלי מעולם לא בגדה. לא היה אדם שלישי בנישואיה. אבל היא הייתה אדם שקשה היה לחיות איתו – תמיד התלוננה על הכל.

יומן אישי תל אביב, יום רביעי
כל השנים חשבתי שאמא שלי לא בגדה באבא שלי אף פעם.
לא היה צד שלישי בנישואיהם.
אבל לחיות איתה לא היה קל.
היא כל הזמן הייתה מתלוננת: כל דבר לא היה מספיק טוב, שום מאמץ לא נחשב בעיניה.
אם אבא שלי חזר עייף מהעבודה, היא הייתה מעירה לו שהוא לא עוזר בבית.
ואם עזר, תמיד היה לה מה להגיד שזה לא נכון או לא מספיק.
הוא היה חוזר משוק הכרמל עם קניות והיא הייתה ממורמרת שלא קנה מה שביקשה.
שום דבר אף פעם לא הספיק.
אם הוא היה נאמן, היא הייתה רומזת לו שהוא לא מתנהג כמו גבר אמיתי.
אני זוכרת את הערבים הדוממים, את השתיקה סביב השולחן, את הדלתות שנטרקו בחוזקה.
אבא שלי ניסה להחזיק הרבה זמן.
ראיתי איך החליף עבודות כדי להרוויח יותר, איך צמצם פגישות עם חברים, איך היה חוזר ישר הביתה.
אבל אמא תמיד מצאה סיבה לכעוס עליו.
היא הייתה בודקת לו את הבגדים, שואלת עם מי דיבר, מתי יצא, למה איחר אפילו חמש דקות.
לא היו צעקות או אלימות, אבל הייתה אווירה כבדה, מתישה, כאילו כל הזמן צריך ללכת על ביצים כדי לא לעורר משהו חדש.
הלילה שבו אבא שלי עזב לא היה בגלל מישהי אחרת.
זה קרה אחרי ויכוח ממושך.
הייתי בחדר שלי ושמעתי אותו אומר: אני לא יכול יותר.
נמאס לי להרגיש שאני אף פעם לא מספיק. אמא שלי ענתה לו שאם הוא הולך, סימן שהוא פחדן.
הוא לא צרח, לא רב רק ארז בשקט את הדברים ויצא.
רצתי לחלון וראיתי אותו הולך לאט, לא מסתכל אחורה, בדרך לשדרות רוטשילד.
אמא אחר כך סיפרה את הגרסה שלה.
אמרה לכולם שהוא עזב אותה לבד, שוויתר, שאין לו אופי להיות בעל.
אני האמנתי לה.
שנים הייתי כועסת על אבא שלי ברגשות קשים, בקושי ביקרתי אותו, ודיברתי איתו בקרירות.
הוא, אף פעם לא דיבר רע על אמא.
לא התגונן, לא התלונן רק אמר לי שהוא אוהב אותי ושמבין את הרגשות שלי.
עם הזמן התחיל להיות לי ברור שאמא חוזרת על אותו דפוס גם איתי.
שום דבר שאני עושה לא מספיק.
אם אני לומדת זה לא ברמה שצריך.
אם אני עובדת זו לא עבודה מספיק טובה.
ואם אני נחה אני עצלנית.
ואז פתאום קלטתי משהו כואב: אבא לא עזב בגלל בגידה, אלא פשוט כי כבר לא נשאר לו כוח נפשי.
לפני כמה שבועות דיברתי איתו בגלוי.
שאלתי למה עזב.
הוא הסתכל לי בעיניים ואמר: פשוט איבדתי את עצמי.
התחלתי להאמין שאני באמת לא שווה. בכיתי שעות באותו יום.
כי קלטתי שכל השנים שפטתי אותו מבלי לדעת את האמת.
ההורים שלי עדיין פרודים.
אמא שלי נשארה כפי שהייתה מרירה, לא מרוצה, מסוכסכת עם כולם.
אבא חי לבד בדירה קטנה, בשקט, בלי דרמות.
ואני אני מסתובבת עם תחושת אשמה, שלא הבנתי אותו קודם.
אבל גם מרגישה הקלה, כי היום אני מבינה: אני לא כל מה שאמא שלי אומרת עלי, ואני לא צריכה להאמין לכל הדברים הקשים שהיא אומרת לי.