אמא שלי ואני רבנו לאחרונה ריב גדול מאוד. בתוך חלום משונה, החיים שלנו מתערבבים זה בזה, ואני גרה בדירתנו הקטנה בירושלים, דירה שאמא שלי מנסה לגרום לי לעזוב כבר שנים. שום דבר לא עוזר לה אני רשומה שם כחוק, ותוך כדי איזו תחושה מרחפת של תל אביבי סתמי, לא מצליחה לספור את כל הטענות ששמעתי ממנה. כל הזמן רציתי יחסים טובים עם הקרובים אליי ביותר, אבל בין המילים מסתחררת סערה של אי-הבנה.
אולי גם אתם תהיו משוכנעים שזה ממש לא נורמלי לגור עם אמא בגיל שלושים; גם אני מסכימה, אבל כשהתחתנתי עם בעלי יהונתן, הזה היה הפתרון יחיד שלנו. ואז נולדו הילדים שלנו איתמר ואלעזר ולא היה זמן לחשוב על מעבר. הכול המסתבך כאילו בירושלים דירות צפות על עננים, כסף עלים מתפזר בין הקרונות; המשכורת שלי דלה, ויהונתן עובד מהבית, לפעמים יש לו הזמנות ולפעמים לא שבועות שלמים של שקט כלכלי מוזר חולפים, והוא מרוויח רק כשבא לו.
בכל שיחה, פתאום מתגלה שקל מחתרתי נוסף לקרן כמעט לא מצליחים לשלם על ההלוואה לרכב שרכשנו בתיאום לוגי מופשט. אמא לא מרוצה מהעניין הזה, וצל עבה תלוי על הבית. לכן עדיין הדרותינו יחד. בתוך החלום, לשתף את העלויות של חשמל, מים ומכולת זה מרגיש כמו תמרור מצילנות. חוץ מזה, תמיד אוכל להשאיר את הבנים עם אמא יתרון נדיר בעולמות מוזרים. אבל בשנתיים האחרונות אמא הכריזה שהיא לא נרגעת. היא רומזת כל הזמן שנקנה דירה ונעבור.
הייתי שמחה, אבל מאיפה בכלל יגיע כסף כזה? בהתחלה הייתה עדינה, הסברתי בשקט שאין לנו אפשרות כרגע, אבל אנחנו חוסכים לאט-לאט. עם הזמן זה הופך לבלתי נסבל ומתלקחות מריבות מלולאות, מסתחררות כענן ביום קיץ חם. יהונתן, בעלי, לא רוצה להתערב. הוא מפחד ליצור בעיות עם חמתי, ואני מבינה לפעמים אני מתגעגעת לתמיכתו, אבל בתוך החלום לא ברור מה יוכל לעשות. הפתרון הכי טוב לקנות דירה לא נמצא בכלל באופק עד שנפרע את הלוואת הרכב.
אני יודעת שאמא רוצה שקט ושלווה בזקנה שלה, אולי איזו שלווה יפואית בים, אבל זה לא סיבה לגרש אותנו. הרי, שוב ושוב שמעתי שמאמא מתכוונת להשאיר לי את הדירה, אז למה לשוטט בחלום כל הזמן? למה לדמיין את עצמנו נודדים ברחובות תל אביב בחיפוש אחר מקום?
והנה, לאחרונה, קרה אירוע מוזר ריב ענקי, ומאז אין בינינו דיבור. בתוך חלום מסובך, דודה שלי, רונה, נפטרה והורישה לאמא חדר בדירה קטנה בחיפה. חשבתי שזה נפלא שאמא יכולה לעבור לדירה קטנה ולהשיג את מה שהיא רוצה כבר שנים. אבל לא אמא אמרה שלא תעזוב את הבית וגם לא תיתן לנו את הדירה החדשה. בתנועות ידיים מוזרות היא אמרה שאנחנו צריכים להסתדר לבד בחלום הזה.
האם זה הגיוני? איך אפשר להמשיך לתקשר כשאנחנו מרחפים בשקט, בין חדרים, בין שיחות קפואות? בתוך חלום ירושלמי מתמשך, אני פותחת עיניים והכל נשאר באותו מקום, בלי פתרון, בלי פשרה, רק שתיקה שמרחפת מעל המיטות.
