יומן, יום חמישי
לא השקעתי בזה יותר מדי מחשבה כשהחמות לעתיד שלי, אילנה, לא הפסיקה להציק לי לגבי שמלת הכלה שלי. תמיד הופיעה איזו הודעה ממנה: “כבר מצאת שמלה?” או “תוודאי שבחרת משהו יפה, עדי! את לא רוצה להיראות כמו מפית.” אבל בכל פעם שהזמנתי אותה לבוא לבחור איתי, היא תמיד התחמקה.
“סליחה, יש לי מיגרנה הפעם”, או “אני פשוט עמוסה לגמרי השבוע.” אפילו אמא שלי הרימה גבה: “משונה, כל כך הרבה התעניינות במשהו שהיא אפילו לא טורחת לבוא להציץ.”
אני גייסתי חיוך, ורציתי להישאב להתרגשות שבמציאת השמלה המושלמת. לא הייתי מוותרתבסופו של דבר, השמלה המדהימה הזאת הייתה אמורה ללוות אותי ביום הכי מיוחד שלי. ופתאום ראיתי אותה: שמלת כלה בגזרת A, בצבע שנהב, עם תחרה עדינה ומחשוף לב. ברגע שלבשתי אותה, ידעתי שמצאתי. אמא שלי אפילו דמעה: “זאת, עדי, זאת השמלה שלך.”
היא עלתה 10,800 ש”חיותר ממה שתיכננתי, אבל לפעמים בשביל שלמות צריך להשקיע. חזרתי הביתה, כולי בעננים, ושלחתי לאילנה הודעה שמצאתי את השמלה שחלמתי עליה. כעבור דקות היא דרשה שאביא אליה את השמלה. כשסירבתי, היא נעלבה אבל לא התעקשה מעבר לכך.
שבועיים לאחר מכן, ביליתי יום שלם עם אמא שלי, מתכננות את עיצובי החופה, וכשחזרתי לדירה, משהו היה שקט מדי. הנעליים של תומר, בן זוגי, לא חיכו ליד הדלת. “תומר?” קראתי אין תשובה. רציתי להחליף בגדים, ופתאום שמתי לב: התיק עם שמלת הכלה נעלם מהמקום הנסתר שבו השארתי אותה. ישר הבנתי.
ידיי רעדו מכעס כשהתקשרתי אליו. “אתה לקחת את השמלה לאמא שלך, נכון?” שאלתי בשקט שכולו רעם. בסופו של דבר הוא הודה “היא רק רצתה לראות אותה, לא היית בבית…”
התפרצתי. “תחזיר אותה. עכשיו!”
כעבור חצי שעה הוא הגיע, עיניו מושפלות. פתחתי את התיק כמו סכין בלב: התחרה קרועה, הריצ’רץ’ עקום, הבד מתוח כמו סדין ישן. “מה עשית?” לחשתי. “לא יודע, אולי פשוט השמלה הייתה תפורה לא טוב…” ניסה למרוח, אבל הבנתי אילנה ניסתה למדוד על עצמה את השמלה שלי!
התקשרתי אליה מיד, ותומר כרע לצידי מבויש. “הרסַת לי את השמלה! אני רוצה החזר של 10,800 ש”ח. זאת לא שמלה מקסיקני בזול; זאת שמלת הכלה שלי.” אילנה פשוט גיחכה, לא התרגשה: “זה רק רוכסן, אני אתקן אותו, יהיה כמו חדש.”
“זה לא רק רוכסן,” התעקשתי, “השמלה נהרסה לגמרי.”
אף אחד לא גיבה אותי. תומר היה בשתיקתו, אילנה בזלזולה. בכיתי שעות, מחובקת לבד שנהרס.
יומיים אחרי, דפקה בדלת רותם, אחותו של תומר. הגיע הזמן לגאולה הקטנה שלי. רותם סיפרה שהיא נאלצה לצפות באילנה נכנסת בכוח את שמלתי, והציגה לי בסמרטפון שלה כמה תמונות כמוצג ראיה: אילנה מתקפלת לתוך השמלה שלי, הבד נמתח עד קצה גבול היכולת, הריצ’רץ’ צורח.
“עם זה,” אמרה רותם, “היא תיאלץ לפצות אותך.”
לקחתי נשימה עמוקה ושלחתי לאילנה הודעה: “במידה ולא תשלמי לי על הנזק, התיעוד הזה יישלח למשפחה כולה.” היא לא האמינה: “את לא באמת תעשי את זה! תחשבי איזה בושות.”
בלילה העליתי פוסט לפייסבוק, כולל התמונות. סיפרתי בשברון לב איך שמלת החלומות שלי נהרסה ע”י מי שלא הכירה בגבולות. בבוקר אילנה פרצה פנימה, סוערת, “תורידי את זה מיד! יודעת מה כולם חושבים עליי?!” אמרתי לה בשקט: “מי שלא שומרת על גבולות ולא לוקחת אחריות צריכה לשאת בתוצאות.”
תומר, ברגע ששקט זה נגמר, עוד ניסה לגונן, אבל ידעתי: זה אינו הגבר שיסתער בשבילי מול העולם. הורדתי את טבעת האירוסין מהאצבע והנחתי אותה ביניהם “אין חתונה. מגיע לי מישהו שיילחם עבורי, ולא חמות שמוחקת כל גבול.” שקט מוחלט. סימנתי להם לצאת.
כשדלת נסגרה מאחוריהם, לראשונה זה חודשים הרגשתי שלם. למדתי שאסור לוותר על עצמי גם כשזה כואב. גם ביום שחור לא מוותרים על הכבוד והגבולות.
