אמא שלי הייתה גוססת לאט, בכבדות, ובדרך שלא הייתה יפה… רק העיניים… ככל שהסוף התקרב, כך הן השחירו. ממש בליל הסיום… הן הפכו עמוקות כקטיפה, חכמות באופן שקשה להסביר, הרגישו כאילו רואות כל דבר… או אולי זו פשוט הייתה העור שלה שהפך לבן יותר ויותר?…
בסוף הקיץ, החזרתי אותה מהבית הכפרי שבשרון, ובגלל שכבר היה מאוחר, נשארתי לישון אצלה. באמצע הלילה, בדרכה לשירותים, היא נפלה. אחר כך גילינו שהיא שברה את צוואר הירך. בשביל מבוגרים, זה כמעט כמו גזר דין מוות.
הכול התקדם מהר: אמבולנס חדר מיון ניתוח ועשרה ימים באיכילוב.
כשנסענו לבית החולים, משום מה עלה לי זיכרון ישן: לילה בילדותי, כשישנתי אצל המטפלת שלי מהגן, דבורה שטרן, בזמן שקברו את אבא הוא נהרג כשרכב על הטוסטוס הישן ונכנס במשאית. אמא הייתה בת עשרים ושמונה, אני רק בן שלוש. היא לא רצתה לשבור אותי בבשורת המוות, אז שלחה אותי לבית דבורה וסיפרה שאבא נשלח בשליחות לעבודה… היא לא נישאה שוב, פחדה שמישהו אחר לא יהיה לי כאבא אמיתי.
כששוחררה מהאשפוז, נאלצתי לעזוב את העבודה כדי לטפל בה מטפלת צמודה לא יכולנו להרשות לעצמנו, בדיוק קנינו דירה לבן הצעיר.
עברתי לגור בדירת החדר הצנועה שלה, מחליף חיתולים שלוש עד שש פעמים ביום, רוחץ ומאכיל. אמא לא התלוננה על כלום. היא סבלה בשקט, רק פלטה אוי ילדותי כשהפכתי אותה לא זהיר מספיק, ולחשה: הכול טוב, בן שלי… אל תדאג…
לא ידעתי על עצמי עד כמה אני חלש, מגיב בגועל. בלילה, כששכבתי על הספה ליד מיטתה, הייתי בוכה בשקט מייאוש. אולי היה יפה לומר שזה היה מחמלה כלפיה וזה נכון, אבל ברחמים שלי על עצמי היה משהו עמוק יותר.
אי אפשר היה לסמוך על עזרה שני הבנים היו עסוקים במשפחותיהם והעבודה, ואשתי… היא אמרה מספר פעמים: היא אמא שלך, לי בסוף היא אישה זרה.
אז נזכרתי אצל פעם ראשונה שהבאתי את נויה, אשתי, להכיר את אמא. אמא קיבלה אותה בלב פתוח. אחרי שהלכה, קיוויתי לשמוע פידבק, והיא רק משכה בכתפיים וסיפרה: משהו לא יושב לי, אבל אתה מתחתן איתה, לא אני. והאמת, כל השנים הסתדרו טוב.
ובכל זאת, עכשיו שוב שמרנו אני ואמא על בדידות של שניים, והערבים היו ארוכים מדברים אחרי שכיבינו את האור, מספרת לי על סבתא ודוד, על הגרמנים שבאו למושב שלהם. היא והאחות התחבאו מאחורי הגדר, מסתכלות על הזרים שבעים וצוחקים בהמון…
העלתה סיפורים על אבא, שבקושי אני זוכר נשארה איזו צל בגיל צעיר. דמות גדולה, זיפים דוקרים, ריח חריף של סיגריות, מרימה אותי בזרועות ואומרת שוב ושוב: בן שלי, בן…
אמא הלכה ודעכה, והשיחות הליליות פחתו. כל הזמן היה נדמה לי שאני מאכיל אותה לא טוב, לא טעים. אז התחלתי להזמין לה אוכל מבית קפה שכונתי, אוכל חם, ארוז יפה. כששאלתי אם טעים לה, הייתה מנענעת בראש בעייפות ואומרת: אתה נהיית לי שף. אבל בקושי טעמה.
בלילה האחרון שלה בבית, משום מה פתאום העלתה זיכרון מהפעם הראשונה שמצאו עט כדורי בארץ. הייתי בכיתה ג׳, שמעתי עליהם ואהבתי כל פרט חדש. אלא שלגילה אבא של מיכל לוין הביא עט מיוחדת. התפעלתי ממנה, התגאיתי בפני אמא, ואז סיפרתי מאיפה הבאתי אותה. אמא הרביצה לי, באמת כאב עם חגורה, בלי רחמים. אחר כך לקחה אותי, את העט, ויחד צעדנו לבית לוין להחזיר את ה’אוצר’ לבעליו.
אני כמעט לא זוכר את זה, אבל אמא באותו לילה פתאום התחילה לבקש סליחה שבכתה עליי, ניסתה להצדיק עצמה; היא פחדה שאעשה לי הרגל רע, שאהפוך לגנב.
ליטפתי את הלחי שלה, ופתאום נשרף לי הלב מבושה, אף על פי שלא הפכתי למה שהיא פחדה.
כשהמצב הידרדר לפנות בוקר, והגיעה מד״א, היא לפתע התעוררה, תפסה לי את היד ולחשה: אלוהים, איך תשאר פה… בלעדיי… צעיר אתה עוד… תמים…
אמא לא הספיקה ליום הולדתה השמונים ותשעה, חסרו פחות מחודשיים. יום אחרי פטירתה, אני, אבישי, חגגתי שישים וארבע.
