אמא שלי גססה לאט, בקושי ובחוסר חן… רק העיניים… ככל שהבלתי נמנע התקרב, הן הלכו והשחירו. ממש לפני הסוף… הן היו כהות-קטיפתיות, חודרות ויודעות-כל… או שאולי זו פשוט העור הלבן שבפניה שבלט יותר ויותר?.. באחד מסופי הקיץ החזרתי אותה מהצימר ובגלל שהשעה הייתה מאוחרת, נשארתי לישון אצלה. באמצע הלילה, בדרך לשירותים, היא נפלה ושברה את צוואר הירך — מה שהתברר רק אחר-כך. אצל מבוגרים, זה כמעט גזר דין מוות. ומכאן, הכול התקדם מהר: אמבולנס — טראומה — ניתוח וכעבור עשרה ימים בבית החולים. כשהיינו בדרך לבית החולים, משום מה נזכרתי איך ביליתי אצל הגננת שלי רחל מגן הילדים בלילה שבו קברו את אבא, שנהרג על אופנועו הישן בכביש לילה. אמא הייתה בת עשרים ושמונה, אני בן שלוש, והיא לא רצתה לפגוע בי עם הבשורה הקשה, ולכן העבירה אותי מהבית והסבירה שאבא נסע לנסיעת עבודה… אף פעם לא נישאה שוב, כי חששה שגבר חדש לא יהיה לי אבא אמיתי. כששוחררה מהבית חולים, נאלצתי לעזוב את העבודה כדי לטפל בה: מטפלת לא יכולנו להרשות לעצמנו, הרי בדיוק קנינו דירה לבן הקטן. עברתי לגור קבוע בדירת החדר של אמא, כשהייתי מחליף לה חיתולים שלוש עד שש פעמים ביום, שוטף ומאכיל אותה. היא לא התלוננה, הכל קיבלה בשקט. רק גנחה כמו ילדה כשהפכתי אותה בחוסר זהירות, ואז לחשה: “הכול טוב, בני, באמת הכול טוב…” לא ידעתי עד כמה אני רגיש ומפונק. בלילות, כשרבצתי על הספה ליד מיטתה, בכיתי בשקט מיואש. אולי זה היה יוצא “יפה” אם הייתי אומר שאלה היו דמעות רחמים כלפיה; זה נכון, אבל בעיקר ריחמתי על עצמי. לא היה על מי לסמוך: שני הבנים עבדו והיו עסוקים במשפחותיהם, ואשתי… אשתי אמרה: “היא הרי אמא שלך, בשבילי היא רק אישה זרה…” באותו רגע נזכרתי, איך בפעם הראשונה הבאתי את טליה שלי הביתה להכיר את אמא. אמא קיבלה אותה בחום כל הערב, וכשחזרתי הביתה לבד ושאלתי בעיניים, היא משכה בכתפיה במבט מסתייג ואמרה: “לא יודעת, משהו שם לא מסתדר… אבל זה לא מחייב אותך לשום דבר, אתה מתחתן איתה – לא אני”. כל החיים, היחסים בין אמא לאשתי היו נהדרים. ועכשיו, כמו פעם מזמן, נותרנו שוב רק שנינו, אני ואמא, וכל ערב, אחרי שהיינו נכנסים למיטה ומכבים את האור, שוחחנו עוד שעות. אמא סיפרה לי על סבתא וסבא, על איך הגרמנים פלשו לכפר שלה והיא ואחותה התחבאו מאחורי הגדר וריגלו אחרי הזרים השבעים שניגנו במפוחיות וצחקו. סיפרה לי גם על אבא, שאפילו לא בטוח שזכרתי… צל עמום של זיכרון: גבר גדול עם זיפים ודור ריח טבק שמרימים אותי, מנשקים אותי שוב ושוב, וקוראים: “בני, בני, בני…” ואז מצבה של אמא הידרדר עוד ועוד, והלילות הארוכים שלנו יחד הלכו ופסקו. כל הזמן האשמתי את עצמי על שאני מאכיל אותה לא טוב, והתחלתי להזמין אוכל מהמסעדה — הכל חם וארוז יפה. כששאלתי אם טעים לה, נענעה בראשה בעייפות, “ממש נהיית שף אמיתי…” וכמעט לא אכלה. בלילה האחרון שלה בבית, משום מה נזכרה איך כשהייתי בכיתה ג’ הגיעו לעיר לראשונה עטים כדוריים, ואביה של דנה פומרנץ הביא לה עט כזה. כל כך רציתי כזה ש… בסוף הביתה הגעתי עם העט, מתרגש להראות לאמא. אחרי שגילתה מאיפה הוא, חטפה אותי, והלכנו יחד להחזיר את “האוצר” לבעליו. אני כמעט שלא זוכר, אבל אמא התחילה לבקש ממני סליחה שהכתה אותי, הסבירה שפחדה שאגדל להיות גנב. העברתי את ידי על לחיה והרגשתי בושה גדולה, למרות שמעולם לא הפכתי לגנב. לקראת בוקר, כשכבר היה לה רע מאוד, הגיעו הפראמדיקים ואמא, לרגע, התעוררה, אחזה בידי ולחשה: “אלוהים, איך תסתדר פה… בלעדיי… אתה עוד ילד… תמים כל כך…” אמא לא הספיקה לחגוג שמונים ותשע. יום אחרי מותה – מלאו לי שישים וארבע…

הכלה קפאה במקומה כשראתה מי הופיע בחתונה שלה – “זה אתה!” קראה הכלה בהפתעה, מתקשה להאמין למראה עיניה. אולם האירועים היה כאילו ארמון – נברשות עצומות האירו שולחנות מלאי מעדנים, המוזיקה עדינה, והאורחים – אנשי עסקים חשובים, עשירים ובעלי השפעה – דיברו על עסקאות, חופשות אקזוטיות והשקעות. הכל היה מושלם. מריה לבשה שמלה לבנה כמו הבטחה שמתגשמת. היא התחתנה עם בנו של משפחת עסקים מוכרת וכולם אמרו שחייה האמיתיים רק מתחילים עכשיו. היא חייכה, הודתה, ברכה… אבל בליבה נשאר תמיד אותו ריק, חסר שלא ידעה איך לקרוא לו. אחרי ריקוד הכלולות, כשמחאו כפיים, דלתות האולם נפתחו בפתאומיות ורוח קרה עברה. בכניסה עמד נער כבן 16, רזה, בלבוש מרופט ומאובק, נעליים גדולות מדי, מביט מבוהל סביבו ואוחז בידיו בחוזקה כאילו מפחד להיעיר חלום שלא שלו. “רק רציתי לברך את הכלה ולאחל לה מזל טוב…” אמר בשקט. לרגע השתררה דממה. ואז לחשושים: “מי הילד הזה?” “איך הוא נכנס לכאן?” “בטח בא לקבץ נדבות…” כמה אורחים התקרבו. גבר בחליפה אחז בזרועו: “אין לך מה לחפש פה, ילד!” “תצא החוצה! זה לא מקום לקבצנים!” הנער נסוג צעד לאחור, מפוחד, “אני לא מבקש כלום… רק רוצה לראות את הכלה…” אבל איש לא הקשיב לו. חלק לעגו, אחרים התרחקו בבושה. מישהו צעק: “תעיפו אותו מפה, הוא הורס לנו את השמחה!” מריה שמה לב למהומה מהצד, לבה החל לפעום בחוזקה. תחושת מחנק עלתה בגרונה, זיכרון ישן בדרך לפרוץ. היא התנתקה מהאורחים וניגשה אל הדלת. כשראתה אותו – קפאה. עיניו הגדולות, הדומעות – אותן עיניים מהילדות. אותן עיניים שבכו בלילות הקרים של בית היתומים. “אנדריי…” לחשה בקושי. כולם השתתקו. מריה רצה אליו, התעלמה מהקולות והמבטים, חיבקה אותו והנער פרץ בבכי כתינוק. זה היה אחיה הקטן. יחד גדלו בבית יתומים, חלקו רעב, פחד, תקווה. אותה אימצו משפחה עשירה באותו יום שלא תשכח לעולם. הוא נשאר שם. כי הייתה לו בעיה בלב. כי אף אחד לא רצה “ילד מקולקל”. “חיפשתי אותך שנים…” אמר בבכי. שמעתי שאת מתחתנת… ורק רציתי לראות אותך מאושרת. מריה בכתה. כבר לא הייתה כלה מושלמת – רק אחות שמצאה מחדש את החתיכה החסרה בלבה. פנתה אל האורחים ואמרה בקול רועד: “אתם קוראים לו קבצן. אני קוראת לו– משפחה.” האולם השתתק. באותו ערב מריה הבינה שהעושר האמיתי הוא לא כסף, אורחים נכבדים או מראית עין – אלא אנשים שאוהבים בכל מצב. ולראשונה, הריק בליבה התמלא. מריה אחזה בידו ולא הרפתה, כאילו אם תשחרר, השנים האבודות יתפוגגו שוב. בעלה ניגש אליהם. לא אמר מילה בהתחלה, הביט בנער וראה את בגדיו המרופטים, לחייו השקועות, ידיו הרועדות, ואז ביצע מחווה פשוטה – הניח את מעילו על כתפי הנער. ״בוא לשולחן,״ אמר בשקט. ״אתה האורח שלנו.״ האולם, שלפני רגע רחש בשיפוטיות, שתק. פינו לו מקום, משכו כיסא. הביאו צלחת חדשה. לראשונה באותו ערב, הנער כבר לא היה בעיה – אלא בן אדם. התיישב ליד הכלה, אכל לאט ובצניעות, כאילו פוחד שייקחו ממנו את הצלחת. מריה הביטה בו דומעת. קרעה לו חתיכות לחם, כמו בילדותם. “טעים…” לחש. “לא אכלתי כך כבר שנים.” מריה נשכה שפתיים שלא להתפרץ שוב בבכי. כל הערב לא עזב אותה. עמד לצדה בתמונות, בריקודים, בסעודה. החזיק ידה כאילו היה עוגן. ולראשונה, כבר לא הרגישה שיש בה חסר. בסוף הערב, נעמדו מריה ובעלה על רגליהם. “מהיום,״ אמרה, ״אתה כבר לא לבד. אנחנו המשפחה שלך. נעזור במה שתצטרך.” הנער פרץ בבכי – לא מרעב או קור. אלא כי אחרי שנים, מישהו אמר לו: “יש לך מקום.” חלק מהאורחים בכו, אחרים הורידו עיניים בבושה. באותו ערב, באולם מלא כסף וכוח, ההון האמיתי היה ילד שמצא שוב את אחותו. ומריה הבינה, סוף סוף: לפעמים אלוהים לא מאחר. הוא מגיע בדיוק כשהלב מוכן שוב לאהוב.

Miryam aproape s-a transformat în statuie când a văzut

00

החבר שלי אומר לי שהוא אוהב אותי, אבל אף פעם לא בוחר בי: שלוש שנים בסיפור סודי של הבטחות, תקוות ושקרים – האם הגיע הזמן לבחור בעצמי?

החבר שלי אומר לי שהוא אוהב אותי, אבל אף פעם לא בחר בי באמת.

00

אמא שלי גססה הרבה זמן, בכבדות ובצורה לא יפה… רק העיניים… ככל שהתקרב הבלתי נמנע, הן נעשו שחורות יותר. ממש בסוף… היו הן קטיפתיות, אטומות, חכמות באופן שלא ניתן לתאר, ורואות כל… או שאולי זו פשוט העור בפניה שהלבין והלבין?.. באיזשהו שלב בסוף הקיץ הבאתי אותה מהצימר, וכיוון שכבר היה מאוחר, נשארתי לישון אצלה. באמצע הלילה, בדרך לשירותים, היא נפלה ושברה, כמו שהתברר אחר־כך, את צוואר הירך – גזר־דין אצל מבוגרים. מכאן הכול התרחש מהר: אמבולנס — טראומה — ניתוח ועשרה ימים בבית החולים. כשהגענו לבית החולים, משום מה נזכרתי בליל השבעה של אבא, שנדרס על אופנועו בכביש שחור בלילה, והעברתי את הלילה אצל הגננת שלי מהגן, כי אמא, שהייתה אז בת עשרים ושמונה ואני בן שלוש, לא רצתה שאדע את האמת ושלחה אותי אליה. היא אמרה לי שאבא נסע לעבוד… מאז לא נישאה שוב, כי פחדה שגבר אחר לא יהיה לי אבא אמיתי. כששוחררה מאשפוז, נאלצתי להתפטר כדי לטפל בה: מטפלת לא יכולנו להרשות לעצמנו, כי קנינו דירה לבן הצעיר. עברתי לגור עם אמא בדירתה הקטנה, מחליף לה טיטולים שלוש עד שש פעמים ביום, רוחץ ומאכיל. היא לא התלוננה. סבלה בשקט. רק גנחה כילדה כשסובבתי אותה לא בעדינות, ואז לחשה: “הכול בסדר, בן שלי…”. לא ידעתי עד כמה אני נגעל וחלש. בלילות בוכה בשקט לידה מרוב ייאוש. זה היה נחמד לומר שזה דמעות רחמים אליה — אבל האמת שמרחם על עצמי עוד יותר. אין ממי לבקש עזרה: שני הבנים עסוקים בעבודה עם משפחותיהם, ואשתי… היא אמרה: “בכל זאת, היא אמא שלך, בשבילי זו סתם אישה זרה…” פתאום נזכרתי איך הבאתי את טניה להכיר את אמא, והיא קיבלה אותה בחום. כששאלתי אותה אחר־כך, משכה בכתפיים ואמרה: “לא יודעת, משהו לא מסתדר לי… אבל אתה תתחתן איתה, לא אני”. כל החיים הסתדרה עם אשתי נהדר. ועכשיו, כמו אז מזמן, שוב נשארנו רק שנינו, ובלילות ישבנו יחד בחושך ודיברנו למיטה. על סבא וסבתא, על כניסת הגרמנים לכפר, על איך הסתתרו מאחורי הגדר והביטו בחיילים זרים מנגנים במפוחיות וצוחקים. סיפרה לי על אבא, שלא באמת זכרתי — צל חמקמק בזיכרון. גבוה, דוקר בזיפים ומסריח מטבק, לוקח אותי בידיים, מנשק וממלמל: “הבן שלי, בן…” אבל מצבה המשיך להחמיר, ושיחות הלילה שלנו דעכו. האשמתי את עצמי על כך שאני מאכיל אותה לא טעים, והתחלתי להזמין אוכל ממסעדות. כשהייתי שואל אם טעים, הייתה הנהנת בחיוורון: “בישול אמיתי הפכת להיות”, וכמעט לא נוגעת באוכל. בלילה האחרון שלה בבית, נזכרה פתאום כיצד הגיעו העטים הנובעים הראשונים לעירנו, כשהייתי בכיתה ג’, ופעם ראשונה שהייתה לי עט כזו בזכות אביה של לנה פונומריוב. הצגתי לה אותה בהתרגשות, וכששמעה איך קיבלתי, הרביצה לי בחגורה. אחר-כך הלכה איתי ועם העט להחזיר אותה ללנה. אני בקושי זכרתי — ואמא ביקשה סליחה, הסבירה שפחדה שאהפוך לגנב. ליטפתי אותה, מתבייש בפניה למרות שמעולם לא הייתי גנב. עם שחר, כשהידרדר מצבה ופינו אותה באמבולנס, קמה פתאום, אחזה בידי ולחשה: “אלוהים… איך תישאר פה בלעדיי… אתה עוד כל־ כך צעיר… תמים…” אמא הלכה פחות מחודשיים לפני שמלאו לה שמונים ותשע. יום אחרי מותה מלאו לי שישים וארבע…

גסיסתה של אמא נמשכה זמן רב, הייתה קשה ומכאיבה, והלב

00

– רימית אותי! – קרא ניקולאי, עומד באמצע הסלון, אדום מכעס. – איך רימיתי? – ידעַת! ידעת שאת לא יכולה להביא ילדים ובכל זאת התחתנת איתי! – את תהיי הכלה הכי יפה, – אמא סידרה לי את ההינומה ואני חייכתי אל הדמות שלי במראה. שמלה לבנה, תחרה בשרוולים, ניקולאי בחליפה אלגנטית. כל מה שחלמתי מגיל חמש-עשרה: אהבה גדולה, חתונה, ילדים. המון ילדים. ניקולאי רצה בן, אני רציתי בת, והסכמנו על שלושה – שלאף אחד לא יהיה עצוב. – תוך שנה כבר אטפל בנכדים, – אמא אמרה ודמעות זולגות. האמנתי לכל מילה. חודשי הנישואין הראשונים עברו בערפל של אושר – ניקולאי חזר מהעבודה, אני קיבלתי אותו בארוחת ערב, נרדמנו מחובקים. כל בוקר בדקתי נרגשת את היומן. איחור? נדמה לי. חודש נוסף. עוד אחד. שוב. לקראת החורף ניקולאי כבר לא שאל “נו?” בקול מלא תקווה. עכשיו שתק, רק הביט כשיצאתי מהמקלחת. – אולי נלך לרופא? – הצעתי בפברואר, כשכמעט שנה עברה. – מזמן היה צריך, – מלמל ולא הרים עיניים מהטלפון. הקליניקה הריחה מכלור וחוסר תקווה. ישבתי בתור עם נשים עייפות ואיבדתי את עצמי במגזין על אמהות מאושרת. לי הכול בסדר, סתם לא התמזל עדיין. בדיקות, אולטרסאונד, שוב בדיקות. כל ההליכים התמזגו יחד לזרם אין-סופי של מיטות קרות ופנים אדישות. – הסיכוי להריון טבעי – כחמישה אחוזים, – אמרה הרופאה. הנהנתי, רשמתי שאלות, בכיתי בלב. הטיפולים התחילו במרץ, ואיתם באו השינויים. – שוב את בוכה? – שאל ניקולאי מהדלת, בקול יותר מרוגז מאכפתי. – זה ההורמונים. – חודש שלישי? אולי די להעמיד פנים? נמאס! רציתי להסביר שככה זה בטיפול, שצריך זמן, הרופאים הבטיחו תוצאה אולי תוך חצי שנה-שנה. אבל הוא כבר יצא, טרק את הדלת. הפריה ראשונה נקבעה לסתיו. שבועיים בקושי קמתי מהמיטה. פחדתי להפריע לנס. – שלילי, – אמרה האחות בטלפון. התיישבתי על הרצפה ונשארתי שם עד שחזר ניקולאי. – כמה עלה כל זה? – שאל במקום לשאול “איך את?”. – לא ספרתי. – אני כן. כמעט מיליון. ולמה בסוף? לא היה לי תשובה… ניסיון שני. ניקולאי הגיע אחרי חצות, מריח מבושם לא מוכר. לא שאלתי. לא רציתי לדעת. שוב תוצאה שלילית. – אולי נוותר כבר? – ישב מולי במטבח, סובב ספל ריק. – עד מתי? – הרופאים אומרים שהפעם השלישית הכי מוצלחת לפעמים. – הרופאים אומרים מה שמשלמים להם! השלישית עברתי כמעט לבד. ניקולאי “התעכב בעבודה” כל ערב. חברות הפסיקו להתקשר – נמאס להן לנחם. אמא בכתה בטלפון, למה כל הצרות דווקא אליי. כשהאחות אמרה “לצערי” בפעם השלישית – אפילו לא בכיתי. הדמעות נגמרו איפשהו בין הסיבוב השני לסערת הריבים על הכסף. – רימית אותי! ניקולאי עמד באמצע הסלון, אדום כולו. – איך רימיתי? – ידעת! ידעת שאת עקרה ובכל זאת התחתנת איתי! – לא ידעתי! קיבלתי את האבחון אחרי שנה של נישואין, היית איתי אצל הרופא כש… – די לשקר לי! – התקדם אליי, נסוגתי לאחור. – הכל היה מתוכנן! מצאת פראייר להתחתן איתך ואז – הפתעה! בלי ילדים! – ניקולאי, בבקשה… – מספיק! – חטף אגרטל וזרק לקיר. – אני מגיע למשפחה רגילה! עם ילדים! לא זה! הצביע עליי כאילו אני טעות. ריבים נהפכו לשגרה. חוזר זועף, שותק כל הערב, ואז מתפוצץ על כל שטות – השלט לא במקום, המרק מלוח, אני נושמת חזק. – אנחנו מתגרשים, – בישר יום אחד. – מה? לא! ניקולאי, אפשר לאמץ, קראתי ש… – לא רוצה ילד שלא שלי! רוצה ילד משלי! ואישה שמסוגלת להוליד אותו! – תן לי עוד צ’אנס! אני אוהבת אותך. – אני כבר לא אוהב. אמר בשקט, מביט לי בעיניים. והכי כואב, שזה לא היה צעקה. – אני אורז – אמר ביום שישי בערב. ישבתי בשקט עם פוך וראיתי אותו מכניס חולצות למזוודה. גם בשתיקה לא ויתר להתגרות. – הולך בגללך. כי את עקרה. – אמצא אישה נורמלית. שתקתי… הדלת נטרקה. הדירה שקעה בשקט. רק אז פרצו הדמעות – לראשונה זה חודשים בכיתי עד שנחנקתי. השבועות הראשונים אחרי הגירושין התמזגו לכתם אפור. קמתי, שתיתי תה, שכבתי. לפעמים שכחתי לאכול. לפעמים שכחתי איזה יום היום. חברות באו, הביאו אוכל, ניקו. אני הנהנתי והסכמתי להכול. ואז שוב עם הפוך למיטה, מביטה בתקרה. אבל הזמן עבר. יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע. עד שבוקר אחד קמתי ואמרתי: די. קמתי, התקלחתי, זרקתי את כל התרופות מהמקרר, נרשמתי לחדר כושר. בעבודה ביקשתי פרויקט גדול ל-3 חודשים, אתגרי, שלא יישאר לי זמן למחשבות. בסוף שבוע יצאתי לטיולים, אחר כך – מסעות קצרים בארץ. תל אביב, ירושלים, חיפה. החיים לא נעצרו. את דמיטרי פגשתי בחנות ספרים – משכנו שנינו יד לעותק אחרון של סטיבן קינג. – בבקשה גבירתי, – חייך, זז אחורה. – מה אם אוותר לך ונתפוס קפה? – הופתעתי שאני אומרת. הוא צחק, והצחוק שלו חימם אותי מבפנים. בקפה סיפר על דשה – בת שבע, שהוא מגדל לבד חמש שנים, מאז שאשתו נפטרה. על הקושי בהתחלה, על כצמת הראשון שצפה בהוראות ביוטיוב. – אתה אבא נהדר, – אמרתי. – אני משתדל. לא רציתי לשקר לו. בפגישה שלישית, כשהבנו שזה רציני, שפשוט לא מקרי, גוללתי הכל. – אני לא יכולה להביא ילדים. אבחון רשמי, שלוש הפריות כושלות, בן-זוג עזב. אם זה חשוב – עדיף שתדע עכשיו. שתק הרבה זמן. – יש לי את דשה, – אמר בסוף. – אני צריך אותך. גם אם לא יהיו לנו ילדים משותפים. – אבל… – תצליחי, – הוא קטע אותי. – במה? – להיות אמא. תוכלי, אם תרצי. גם לאמא שלי אמרו שהיא לא תוכל, והנה אני מולך. ניסים קורים לפעמים. דשה קיבלה אותי להפתעתי בקלות. בפעם הראשונה רק שתקה, ענתה קצרות, אבל כששאלתי על הספר האהוב שלה – חייכה ודיברה חצי שעה על הארי פוטר. בפגישה שנייה כבר תפסה לי את היד. בשלישית ביקשה שאעשה לה “צמות של אלזה”. – היא אוהבת אותך, – קבע דמיטרי. – אף אחת לא התקבלה אצלה מהר ככה. שנתיים טסו. עברתי לגור איתם, למדתי להכין פנקייקים בשבת, הכרתי בעל פה את כל הסדרות לילדים – ומצאתי בתוכי את הכוח לאהוב. באמת. בלי פחד, בלי לחכות לפגיעה. בליל השנה החדשה, בדיוק בחצות, חשבתי “אני רוצה ילד”. פחדתי מהמחשבה – למה לקרוע שוב את הפצעים? – אבל כבר שיגרתי את הבקשה שלי ליקום. חודש אחרי – איחור. – לא ייתכן, – הסתכלתי על שתי פסיות בבדיקת הריון, – בטח תקול. בדיקה שנייה – שוב שתי פסיות. שלישית! רביעית! חמישית! – דמיטרי… אני… לא יודעת איך… הוא הבין לפני שגמרתי לדבר. חיבק והתרוממנו, נישק לי את הראש, את האף, את הפה. – ידעתי! אמרתי – את תצליחי! הרופאים הביטו בי משתוממים. פתחו מחדש את התיק, קראו עוד פעם בדיקות, שלחו לבדיקה. – זה לא ייתכן, – אמר הרופא, – עם האבחון שלך… לא ראיתי דבר כזה עשרים שנה. – אבל אני בהריון? – בשבוע שמיני! כל ההורמונים מצוינים. צחקתי. ארבעה חודשים אחרי פגשתי בסופר חבר של ניקולאי. – שמעת על ניקולאי? – שאל, מביט על הבטן שלי. – מה? – התחתן שלוש פעמים, ועדיין בלי ילדים. לא עם השנייה, לא עם השלישית. הרופאים אומרים – הבעיה אצלו. תארי לך! והוא הטיל הכול עלייך. לא ידעתי מה להגיד. בפנים – כלום. לא שמחה, לא כעס. פשוט כלום במקום שפעם היה בו אהבה… …הבן שלי נולד באוגוסט, בוקר שטוף שמש. דשה ישבה במסדרון עם דמיטרי, הכי מתוחה. – אפשר להחזיק אותו? – שאלה. – בזהירות, – הבאתי לה את החבילה הקטנה, – תמכי לו בראש. דשה הביטה באחיה, ואז הרימה אליי עיניים. – אמא, הוא תמיד כזה אדום? אמא… בכיתי, דמיטרי סגר אותנו בחיבוק, דשה הביטה בפליאה על כולנו. ופתאום הבנתי משהו חשוב – לפעמים צריך את האדם הנכון לידך, כדי להאמין שבלתי אפשרי – אפשרי. ומה אתם חושבים? ספרו בתגובות, ותנו לייק אם אהבתם!

את רימית אותי! רועי עמד במרכז הסלון, כולו אדום מזעם

02

Aguanta un poco más – Mamá, esto es para el próximo semestre de Ana. María dejó el sobre sobre el hule desgastado de la mesa de la cocina. Cien mil euros. Los había contado tres veces: en casa, en el autobús, antes de subir a casa. Siempre salía la misma cantidad, exactamente la que hacía falta. Elena apartó el ganchillo y miró a su hija por encima de las gafas. —María, hija, tienes mala cara. ¿Te preparo una infusión? —No hace falta, mamá. Solo está de paso, tengo que llegar a la segunda jornada. La cocina olía a patatas cocidas y a algo medicinal – tal vez crema para las articulaciones, tal vez las gotas que María compraba a su madre cada mes. Ciento veinte euros el frasco, para tres semanas. Más las pastillas para la tensión, más las revisiones cada tres meses. —Ana estaba ilusionadísima cuando supo lo de las prácticas en el banco —dijo Elena, cogiendo el sobre como si fuera de cristal—. Dice que ahí hay futuro. María no contestó. —Dile que es el último dinero para estudios. El último semestre. Cinco años llevaba María tirando del carro. Cada mes —sobre para su madre, transferencia para su hermana. Cada mes —calculadora en mano y restar eternamente: menos alquiler, menos medicinas, menos comida para mamá, menos la matrícula de Ana. ¿Qué quedaba? Una habitación alquilada en un piso compartido, un abrigo de seis inviernos y sueños olvidados de un piso propio. María un día soñó con irse a Barcelona. Simplemente, un fin de semana. Pasear por el Born, visitar el Prado. Hasta empezó a ahorrar —pero a mamá le dio el primer susto serio y todo el dinero se fue a médicos. —Deberías descansar, hija —Elena le pasó la mano por el antebrazo—. Tienes mala cara. —Descansaré. Pronto. Pronto significaba cuando Ana encontrase trabajo. Cuando su madre estuviese estable. Cuando pudiera respirar y pensar en ella misma. Levaba repitiéndose ese “pronto” cinco años. El título de economista Ana lo consiguió en junio. Y con matrícula de honor —María fue al acto, pidiendo permiso en el trabajo. Vio a su hermana subir al escenario con aquel vestido nuevo que le había regalado y pensó: ya está. Todo cambia a partir de ahora. Ana empezaría a trabajar, a ganar dinero, y por fin podría dejar de contar cada céntimo. Pasaron cuatro meses. —María, es que no lo entiendes —Ana estaba en el sofá, las piernas encogidas y calcetines peludos—. Para trabajar por cuatro duros no he estudiado cinco años. —Cincuenta mil no son cuatro duros. —Para ti, quizá. María apretó los dientes. En el trabajo ganaba cuarenta y dos mil. En la segunda jornada, otros veinte si había suerte y algún encargo extra. Sesenta y dos mil euros de los que, con suerte, quince iban para ella. —Ana, tienes veintidós años. Hay que empezar por algún sitio. —Sí, pero no en una oficina cutre por mil euros. Elena trasteaba en la cocina, haciendo ver que no oía. Siempre igual, cuando sus hijas discutían. Se iba, se escondía y luego, antes de que María se marchara, le susurraba: “No te enfades con Ana, todavía es joven, no entiende”. No entiende. Veintidós años, y no entiende. —No soy eterna, Ana. —No empieces con dramas. No te pido dinero, solo busco algo digno. No pide. Técnicamente, no pide. La que pide es mamá. “María, a Ana le hace falta para un curso de inglés, quiere mejorar.” “María, a Ana se le ha roto el móvil y necesita enviar currículum.” “María, Ana quería abrigo nuevo. En nada estamos en invierno.” María transfería, compraba, pagaba. Callaba. Porque siempre había sido así: tiraba ella del carro y las demás lo daban por hecho. —Me voy —ella se levantó—. Entra tarde y hoy me toca otro turno. —¡Espera, que te preparo unas empanadillas para llevar! —gritó su madre desde la cocina. Empanadillas de repollo. María cogió la bolsa y salió al portal frío, que olía a humedad y gatos. Diez minutos andando rápido hasta la parada, luego una hora de autobús. Después ocho horas de pie. Y cuatro más al ordenador si llegaba a tiempo para el trabajo extra. Y Ana, en el sofá, mirando ofertas y esperando que el universo le regalase un puesto ideal, con dos mil euros al mes y teletrabajo incluido. La primera bronca seria llegó en noviembre. —¿Pero has hecho algo? —gritó María al ver a su hermana en la misma posición de la semana pasada—. ¿Has enviado algún currículum? —He enviado tres. —¿¡Tres en un mes!? Ana puso los ojos en blanco y se escondió en el móvil. —No sabes cómo está el mercado, hay muchísima competencia. Hay que elegir bien. —¿Elegir bien es cobrar por estar tumbada en el sofá? Elena asomó desde la cocina, frotándose las manos en el trapo. —Chicas, ¿os sirvo una infusión? He hecho bizcocho… —No, mamá —María se apretó las sienes, tercer día ya de dolor de cabeza—. Dime, ¿por qué tengo que estar yo con dos trabajos y ella con ninguno? —María, Ana es joven, encontrará lo suyo… —¿Cuándo? ¿En un año, dos? ¡Con su edad yo ya trabajaba! Ana se levantó de golpe. —¡Perdona si no quiero ser como tú! ¡Como una mula agotada que solo sabe trabajar! Silencio. María cogió el bolso y se marchó. En el bus miró por la ventanilla oscura: “Mula agotada”. Así la veían. Elena llamó al día siguiente pidiendo no tomárselo a mal. —No lo decía en serio, Ana está agobiada. Solo aguanta un poco más, seguro que encuentra algo. “Aguanta”. La palabra favorita de mamá. Aguanta hasta que papá mejore. Aguanta hasta que Ana sea mayor. Aguanta hasta que todo pase. María llevaba aguantando toda la vida. Las broncas se volvieron rutina. Cada visita a su madre acababa igual: María intentaba hacer entrar en razón a Ana, Ana contestaba, Elena mediaba llorando. Luego María se iba, Elena llamaba pidiendo perdón, y vuelta a empezar. —Tienes que entenderlo, es tu hermana —decía mamá. —Y ella tiene que entender que no soy un cajero automático. —María, hija… En enero, Ana llamó ella misma. Su voz vibraba de nerviosismo. —¡María! ¡Me caso! —¿Cómo? ¿Con quién? —Se llama Diego. Llevamos tres semanas juntos. Es… ¡es perfecto! Tres semanas. Tres semanas y boda. María quiso decir que era una locura, que deberían conocerse más. Pero calló. Quizá, pensó, fuese lo mejor. Casada, el marido que la mantuviese, y poder, por fin, respirar. La esperanza estalló la noche de la cena familiar. —¡Lo tengo todo planeado! —Ana brillaba—. Un restaurante para cien, música en directo, el vestido en una boutique cerca de la Gran Vía… María dejó el tenedor despacio. —¿Y todo esto cuánto cuesta? —Bueno… —Ana sonrió—. Unos cinco mil. Quizá seis. ¡Pero es la boda de mi vida! —¿Y quién paga? —María, tú lo entiendes, ¿verdad? Los padres de Diego no pueden, tienen hipoteca. Mamá casi ni cobra pensión. Tú tendrás que pedir un crédito. María miró a su hermana. Luego a su madre. Elena bajó la vista. —¿Esto va en serio? —María, hija, es una boda —respondió mamá con ese tono dulce de toda la vida—. Una vez en la vida. No vas a escatimar… —¿Esperáis que pida un crédito de cinco mil para la boda de una persona que ni ha buscado trabajo? —¡Eres mi hermana! —Ana dio un golpe en la mesa—. ¡Es tu deber! —¿Deber? María se levantó. Todo le parecía por fin claro, y el silencio era acogedor. —Cinco años. Cinco años he pagado vuestros estudios, las medicinas de mamá, la comida, la ropa, el alquiler. Trabajo dos jornadas. Sin piso propio, sin coche, sin vacaciones. Tengo veintiocho años y hace más de un año que no me compro nada para mí. —María, hija… —intentó Elena. —¡Basta! ¡Se acabó! He mantenido a las dos durante años y ahora vengo a oír lo que me corresponde. ¡Desde hoy vivo para mí! Salió, cogiendo la chaqueta al vuelo. Fuera hacía frío, pero ella no lo notó. Por dentro sentía un calor dulce: acababa de soltar un fardo de piedras que llevaba toda la vida a la espalda. El móvil sonaba sin parar. María bloqueó ambos números. …Pasaron seis meses. María se mudó a un estudio pequeño, por fin suyo. En verano, viajó a Barcelona: cuatro días de Born y Ramblas, museo, noches blancas. Se compró un vestido nuevo. Y otro. Y unos zapatos. Se enteró de la familia por casualidad —una amiga del colegio trabajaba cerca de su madre. —Oye, ¿es cierto que se ha cancelado la boda de tu hermana? María se congeló con el café en la mano. —¿Cómo? —Eso dicen, que el novio se fue. Que se enteró de que no había dinero y lo dejó. María bebió un sorbo de café. Amargo y, por alguna razón, muy delicioso. —No sé. Ya no hablamos. Por la noche, desde la ventana de su piso nuevo, pensó que no sentía ni pizca de rencor. Solo una calma honda, la satisfacción tranquila de quien por fin ha dejado de ser “la mula de carga”…

12 de marzo Mamá, esto es para el próximo semestre de Lucía.

00

אמא שלי גססה לאט, בכאב ובחוסר חן… רק העיניים… ככל שהמוות התקרב, הן הלכו והשחירו. ממש בערב שלפני… הן הפכו קטיפתיות, עמוקות, חכמות עד אין קץ, כמו רואות-הכל… או שאולי זה פשוט עור הפנים שלה שהלבין עוד ועוד?.. בסוף הקיץ הבאתי אותה מהקיבוץ, וכיוון שכבר היה מאוחר, נשארתי לישון אצלה. בלילה, בדרך לשירותים, היא נפלה ושברה, כפי שהתברר אחר כך, את צוואר הירך — גזר דין כמעט סופי לאנשים בגילה. הכול קרה די מהר: אמבולנס — טראומה — ניתוח, ועשרה ימים בבית החולים. בדרך לבית החולים משום מה נזכרתי איך בילדותי ישנתי אצל המטפלת שלי מהגן, חנה פרנקל, אי שם כשקברו את אבא, שנדרס על אופנועו בנתיבי הלילה. אמא הייתה בת 28, אני בן שלוש, והיא לא רצתה שאדע מה שקרה — לכן ביום ההלוויה שלחה אותי מחוץ לבית וסיפרה שאבא בנסיעת עבודה… מאז לא נישאה שוב, כי פחדה שמישהו אחר לעולם לא יהיה בשבילי אבא אמיתי. כשהשתחררה מבית החולים, הייתי צריך לעזוב את העבודה כדי לטפל בה — מטפלת פרטית לא יכולנו להרשות לעצמנו, הרי בדיוק קנינו דירה לבן הצעיר. עברתי לגור בדירת החדר של אמא, מחליף לה חיתולים שלוש עד שש פעמים ביום, רוחץ ומאכיל אותה. היא לא התלוננה. כלום. רק מילמלה בקול תמים כשסובבתי אותה לא בעדינות, ולחשה: “הכל בסדר, בני, אל תדאג…” לא ידעתי עד כמה אני רגיש-יתר וחלש. בלילות, שוכב לידה על הספה, בכיתי בדממה מייאוש. היה יפה אולי, לו אמרתי שאלו היו דמעות רחמים כלפיה, וזה חלקית נכון, אבל יותר מכל ריחמתי על עצמי. לא היה ממי לקבל עזרה: שני הבנים עסוקים בעבודה ובבתים שלהם, ואשתי… אשתי אמרה: “היא אולי אמך, אבל בשבילי היא אישה זרה…” באותו רגע נזכרתי משום מה בפעם הראשונה שהבאתי את טניה שלי להכיר לאמא. היא הייתה כל הערב מקסימה. אבל בסוף, אחרי שליוויתי את טניה, חזרתי ושאלתי את אמא למחשבותיה; היא משכה בכתפיים ואמרה: “לא יודעת, משהו חסר… אבל זו ההחלטה שלך, בני, לא שלי”. כל החיים היחסים ביניהן היו מצוינים. עכשיו, כשפעם ראשונה מזה שנים היינו שוב שנינו לבד, שוחחנו שעות ארוכות לפני השינה בחושך. היא סיפרה לי על סבתא וסבא, איך הנאצים נכנסו לכפר שלהם והיא והאחות הגדולה הסתתרו מאחורי הגדר, מתבוננות בזרים שבעיניהן תמיד נראו שבעי-לב ושמחים מדי. היא סיפרה לי גם על אבא, שאני כמעט לא זוכר… ואולי בעצם כלל לא. רק צל דהוי בזיכרון — גבר רחב, פנים דקרניות מרוב זיפים, ניחוח טבק חריף, אוחז בי, מנשק, ממלמל: “בני, ילד שלי!”… ומיום ליום אמא נחלשה, ושיחות הלילה שלנו הלכו והתמעטו. חשבתי שאולי אני מאכיל אותה לא טוב, ולכן הזמנתי לה אוכל ממסעדה — שיביאו לה חם וארוז לתפארת. כששאלתי אם טעים לה, נענעה בראשה בעייפות — “הפכת לשף אמיתי, בן שלי”, אמרה בתסכול, וטעמיה ממנה כמעט לא טעמה. בלילה האחרון שלה בבית היא משום מה נזכרה בפעם הראשונה שאהוד פתח פה בעיר חנות כלי כתיבה, ואני הייתי אז בכיתה ג’, ורק שמעתי על עטי פיילוט כחולים. אבל לאביה של ליאורה הייתה כבר אחת — מדהימה! באותו ערב הראיתי אותה לאמא בהתלהבות בבית. כששמעה איך הגיעה לידי, היא הכתה אותי. ממש. בחגורה. אחר כך לקחה אותי ואת העט, ושלושתנו — אמא, אני והעט — הלכנו להחזיר אותו לפונומרוב, הבעלים האמיתי. בקושי זכרתי זאת, אבל בלילה היא התחננה בפני שאסלח לה שהכתה אותי — היא רק פחדה שאתגלגל להיות גנב. ליטפתי את לחיה ושרפתי מבושה, למרות שלא נהייתי גנב. כשלקראת בוקר מצבה הדרדר, והאמבולנס הגיע לקחתה, התעוררה לרגע, אחזה בידי ולחשה: “אלי, איך תסתדר פה בלעדי… אתה עדיין כזה צעיר… תמים…” אמא לא הספיקה להגיע לגיל 89. יום אחרי מותה, מלאו לי 64…

אמא שלי גססה זמן רב, קשה ומכאיב, וגם לא יפה רק עיניה

04

כשהטרקטוריסטים סיימו לעבוד בשדה והתכוננו לחזור הביתה, חיכתה להם ביציאה הפתעה שהשאירה אותם פשוט עם פה פעור… היום כבר התקרב לערב. טרקטור אחרי טרקטור רחשו בדרכם החוצה מהשדה הרחב, שנדף ממנו כל היום ריח של קש ודיזל. הבחורים, עייפים אך מרוצים, דיברו במכשירי הקשר, זרקו בדיחה או שתיים, וכבר דמיינו עצמם יושבים על המרפסת — עם תה חזק או אולי משהו חזק יותר. השמש שקעה לקראת האופק, והאירה את השדות הצהובים באור רך וזהוב. האחרון היה הטרקטור של סבא יואב — לוחם ותיק מהכפר, פניו חרושי קמטים כמו אדמה חרֵבה לאחר בצורת. הוא החליט להעיף מבט אחרון — רק כדי לוודא שלא שכח שום דבר. ואז הוא ראה אותה. בשולי השדה, ליד סלע עתיק שמתחתיו פעם רעו הפרות, היה משהו קטן — ממש זעיר, רועד מקור ומעייפות. סבא יואב צמצם עיניים, התקרב בזהירות — והלב שלו התכווץ: עגל קטן, בודד, עיניים ענקיות ומפוחדות, מייבב חרישית. כנראה שאמא שלו נעלמה, והוא נשאר לבדו בשדה כאילו נשכח מהעולם. הטרקטוריסטים שכבר התקרבו ליציאה שמו לב גם הם. בהתחלה שתקו, מופתעים מהתגלית. ואז אחד מהם, צעיר מנומש, אמר בשקט: — חייבים לקחת אותו… אי אפשר להשאיר אותו פה. סבא יואב כבר ירד מהטרקטור והתקרב לעגל. הקטן ניתר אחורה, אבל כשחש את חום ידו של הזקן, התקרב לאט. הפרווה הייתה רטובה מטל, ורגליו רעדו כמו פעמונים קטנים. — טוב, חבר — אמר סבא יואב והתכופף — בוא נמצא לך בית חם. הטרקטוריסטים עזרו לו להעלות את העגל לעגלה. בדרך הביתה העגל נשכב בשקט, כאילו הבין מיד: עכשיו אף אחד כבר לא יטוש אותו. בכפר, כולם התקבצו לראות את האורח המפתיע. מישהו הביא בד עבה וחם, אחר הביא דלי חלב. סבא יואב אמר: — נקרא לו “שחרון”. שיברך אותנו כל בוקר עם הזריחה. וכך הגיע העגל ביציבות ובחום לחיקם של בני האדם, והטרקטוריסטים, שבעי עבודה, הרגישו לפתע שמחה משונה: לפעמים, נס קטן מופיע ממש כשלא מצפים לו. שחרון הפך לעגל חזק ושמח, וסבא יואב היה אומר: — לפעמים, הישועה מגיעה לבד, כשאתה הכי לא מצפה… והשדה נשאר לעד המקום שבו לב קטן מצא לראשונה בית.

כשסיימנו את יום העבודה בשדות והטרקטוריסטים התכוננו

01

כשהטרקטוריסטים סיימו את העבודה בשדה והתכוננו לחזור לביתם, הפתעה בלתי צפויה חיכתה להם ביציאה והשאירה את כולם בפה פעור… היום כבר נטה לערב. אחד אחד זרמו הטרקטורים החוצה, והמקומיים – עייפים אך מרוצים – שוחחו במכשירי הקשר, התבדחו ודמיינו את עצמם יושבים על המרפסת עם תה, או כנראה משהו יותר חזק. השמש שקעה לאיטה והציפה את השדות בזהב רך. האחרון שנותר היה הטרקטור של סבא יעקב – אחד מזקני המושב, פניו חרושות קמטים. הוא החליט להעיף מבט אחרון, רק כדי לוודא שלא שכח דבר. ואז הוא ראה את זה. בשולי השדה, ליד אבן עתיקה, ישב דבר קטנטן ורועד מקור ועייפות. סבא יעקב התקרב – ולבו התכווץ: עגל קטן, עיניים פעורות ופוחד, מגשש לבדו. כנראה אמו נעלמה, והוא נשאר לבדו, כמעט נשכח. הטרקטוריסטים שכבר היו בדרך החוצה הבחינו גם הם. בהתחלה השתתקו מהמראה הלא צפוי. ואז אמר אחד הצעירים – “אי אפשר להשאיר אותו כאן… חייבים לקחת אותו”. סבא יעקב ירד מהטרקטור והתקרב לעגל בזהירות. הקטן נסוג תחילה, אבל ביד החמה של הסבא קיבל ביטחון והתקרב, פרוותו רטובה מטל ורגליו רועדות כמו פעמונים קטנים. “נו, חבר”, חייך אליו סבא יעקב, “בוא נחפש לך בית”. הטרקטוריסטים עזרו להכניסו לנגרר. בדרכם חזרה למושב, נרגע העגל כאילו הרגיש שמעתה לא יינטש עוד. כשחזרו כולם, כל אנשי המושב באו לראות את האורח המפתיע – מישהו הביא שמיכה חמה, אחר דלי חלב. סבא יעקב חייך ואמר: “נקרא לו שחרון – שיברך אותנו כל בוקר עם האור”. כך מצא העגל את החום והדאגה, והטרקטוריסטים העייפים גילו שמספיק נס קטן אחד כדי למלא את הלב באור. שחרון גדל לעגל שמח ובריא, וסבא יעקב אמר: “לפעמים ישועה מופיעה בדיוק כשכבר לא מצפים לה…” וכך הפך השדה למקום שבו לב קטן מצא לו בית בישראל.

היום כבר נטה לערב. אחד אחד הטרקטורים רשרשו ועזבו את

04