גסיסתה של אמא נמשכה זמן רב, הייתה קשה ומכאיבה, והלב שלי התרסק בכל יום מחדש. אבל מה שהכי חרוט בזיכרוני אלו העיניים שלהככל שהמוות הלך והתקרב, הן רק הלכו והשחירו. בלילה האחרון ממש, הן הפכו לקטיפה עמוקה, כהה וחכמה בצורה שקשה להסביר, כאילו הבינה הכל וראתה הכל… אולי זה גם העור שנעשה רק לבן יותר ויותר?
בסוף הקיץ הסעתי אותה מהדירה במבשרת ציון, וכיוון שכבר היה מאוחרהחלטתי להישאר איתה לילה אחד. באמצע הלילה, כשהלכה לשירותים, נפלה ושברה את צוואר הירך. עם מבוגרים בגילה, זה בדרך כלל גזר דין. הבית חולים הדסה, חדר מיון, אשפוז, ניתוחוהכל התרחש במהירות מייאשת.
בדרך אל בית החולים, משום מה נזכרתי איך ביליתי לילה אצל הגננת שלי, שרונה, בזמן שקברו את אבא שלי. הוא נהרג במפתיע בכביש לכיוון קריית גת, בתאונת אופנוע. לאמא אז היו 28, ולי שלוש, והיא רצתה לחוס עלי מהבשורה, אז שלחה אותי לשרונה וסיפרה שאבא נסע לנסיעת עבודה. ומאז היא לא נישאה שובהייתה אומרת שלא תוכל להכניס מישהו שיתפוס את מקום אבא עבורי.
כשהחזירו אותה הביתה אחרי האשפוז, נאלצתי לעזוב את העבודה כדי לטפל בה. מטפלת פרטית הייתה מעבר ליכולת הכספית שלנו, במיוחד כי לא מזמן עזרנו לבן הקטן לרכוש דירה בירושלים.
עברתי להתגורר עימה בדירה הקטנה שלה, החלפתי לה חיתולים חמש, שש פעמים ביום, רחצתי והאכלתי אותה. היא לא התלוננה. הכל הייתה סובלת, רק גונחת חרש אם הייתי מסובב אותה לאט מדי, ואז לוחשת, בקול כמו של ילדה קטנה: “הכל טוב, בן, הכל בסדר…”
לא ידעתי עד אז שאני כל כך חלש ומפונק. לפעמים בלילות, כששכבתי על הספה לידה, בכיתי חרש מתסכול. אולי יפה היה לומר שבכיתי על מצבה, אבל האמת, בכיתי גם על עצמי.
לא יכולתי לבקש סיוע. שנינו הבנים היו טרודים בעבודה ובמשפחה, ואשתי… אשתי אמרה בפשטות: “תשמע, בסוף זו רק אמא שלך. בשבילי היא בעצם מישהי זרה.”
באותו רגע, משום מה, נזכרתי בפעם הראשונה בה הבאתי את דנה, חברתי דאז, לבית כדי לפגוש את אמא. כל הערב הייתה אמא מקסימה וחמה, אבל אחרי שדנה הלכה והביט בי השואל, רק משכה בכתפיה ואמרה, “משהו פה לא יושב לי, בן, אבל זו רק ההרגשה שלי. תבחר כנשמתך.”
במשך כל השנים, היחסים בין דנה לאמא היו פשוט מצוינים.
ועכשיו, כמו אז, חזרנו להיות רק שנינו. בלילות, אחרי שכיבינו את האור והיא כבר שוכבת בשקט, היינו מדברים שעות. סיפרה לי על הסבים שלי, על הכיבוש, על איך היא ואחותה הסתתרו מאחוריי שורת קקטוסים כשנכנסו החיילים הגרמנים למושב שלהם, על איך דיברו וצחקו ביניהם בשפה שאני לא הבנתי.
סיפרה לי גם על אבאהדמות המעורפלת בזיכרון שלי. גבר רחב עם זיפים עוקצניים, שיבוא מהעבודה, יחזיק אותי ויחזור ויגיד: “הבן שלי, הבן שלי…”
הזמן עבר ומצבה של אמא הלך והחמיר, והלילות הארוכים שלנו התקצרו. הרגשתי נורא, מרגיש אשם על כך שאולי אינני משקיע מספיק בתזונה שלה. התחלתי להזמין לה אוכל ממסעדות יוקרה ברחוב עזה. כשהייתי שואל אותה אם טעים לה, הייתה מנידה את ראשה בעדינות ואומרת: “נהיית לי שף אמיתי.” אבל כמעט לא נגעה באוכל.
בלילה האחרון שלה בבית, פתאום נזכרה בימים בהם הגיעו לעיר עטים כדוריים, ואני למדתי בכיתה ג’. שמעה עליהם רק סיפוריםאבל אבא של אילנה רפפורט הצליח להשיג אחד. הייתי כל כך נרגש שהראיתי את העט לאמא. כשהבינה מאיפה העט, היא כעסה עלי מאודהענישה אותי, בחומרה, ויחד החזירה אותי ואת העט לאילנה, כדי להחזיר את הגזל.
כמעט לא זכרתי את זה, אבל באותו לילה אמא ביקשה ממני סליחה, אמרה שפשוט פחדה שאהפוך חלילה לגנב.
ישבתי ולטפתי אותה על הלחי, ומכל הלב התביישתי, למרות שמעולם לא הפכתי להיות כזה.
לקראת הבוקר, כשהמצב הידרדר במהירות ופינינו אותה למד”א, הרגישה אותי לצידה, אחזה את היד שלי ולחשה: “אלוהים, איך תסתדר פה בלעדי… אתה כל כך צעיר… ותמים…”
אמא שלי לא הספיקה לחגוג תשעים. יום אחרי שנפטרה, מלאו לי שישים וארבע.
היום אני מביןאמא אהבה עד הסוף, גם כשכבר לא יכלה לומר מילה. אהבה, זו המתנה היקרה מכל, ולפעמים רק כשמאבדיםמבינים.
