לאמא שלי, שרה, יש כבר שבעים ושלוש שנים. אחרי שהתאלמנה, ההחלטה להביא אותה אלינו הביתה מרמת גן לתל אביב הרגישה ברורה ומתבקשת. היא כבר לא יכלה להסתדר לבד, במיוחד אחרי שנפלה בחורף האחרון ושברה את ידה. במונית, ריח בושם הבושם שלה התערבב עם ריח חלות טריות שאפתה – “בשביל הדרך”, כך אמרה – והיא חיבקה את תיק היד שלה עם החתול שלה, צבי, על הברכיים. היא לחשה: “תודה לך, בני. אשתדל לא להפריע.”
אני, יותם, בן ארבעים ושתיים. אשתי, יעל, בת שלושים ושמונה. יש לנו שני ילדים מירב בת אחת עשרה וטל בן שבע. כל השנים ניסיתי להיות הבן הדואג: טלפונים יומיים, ביקורים קבועים, אך ייסורי המצפון על כך שאמא לבד ליוו אותי. כשהגיע המשבר, לא היססתי אמא עוברת אלינו.
יעל היתה סקפטית אך קיבלה, וילדים שמחו: סבתא! עוגיות! סיפורים לפני השינה! הייתי בטוח שנתמודד, כי “אנחנו משפחה”.
שני חודשים אחרי, אני יושב במטבח בשש וחצי בבוקר, מאזין לרעש הסירים ומבין שטעיתי.
שבוע ראשון ירח דבש של אשליות
אמא קיבלה את החדר הכי גדול, קנינו לה מזרן אורתופדי חדש, שמנו את הכורסא ליד החלון. היא ליטפה את הקירות והנהנה: “כמה טוב להיות ביחד!”
הימים הראשונים היו רגועים. היא הסתגרה בחדרה, ראתה חדשות, ונפגשה איתנו בארוחת הערב. היתה תחושת חום ביתי מיוחד שלושה דורות יחד.
אך ביום החמישי התעוררתי בשש מרעש מיקסר. ירדתי למטבח אמא בחלוק, מקציפה בלילה לפנקייקים.
“מה כל כך מוקדם, אמא?” פיהקתי.
“כבר שנים שאני קמה בשש, יותם. אי אפשר להישאר במיטה עד שמונה כמו שאתם. הכנתי משהו טעים לילדים.”
רציתי לומר שהילדים קמים בשבע וחצי ואוכלים דגני בוקר, אבל שתקתי. “שתשמח”, חשבתי.
שבוע שני כשהכוונה טובה הופכת מחניקה
הפנקייקים לא היו הבעיה הבעיה היתה שאמא לא יודעת לחיות בשקט. בשש בבוקר כבר פועלת הברז, כל הסירים נגררים, הכיסאות נעים, הארונות נפתחים ונסגרים. עד שבע כל הבית ער.
ניסיתי להציע ברכות:
“אמא, אולי תקומי קצת מאוחר?”
“אני הולכת על קצות האצבעות, יותם!”.
על קצות האצבעות, עם סירים.
והיא מבשלת בלי הפסקה בלי לבדוק אם אנחנו צריכים. חוזרים מהעבודה על השיש קדרה של מרק עוף, קציצות, תפוחי אדמה מטוגנים, סלטים, קומפוט. אוכל לכל צבא, לא רק למשפחה.
יעל ניסתה:
“שרה, תודה, אנחנו בדיאטה אוכלים קל, הילדים בירקות ועוף.”
אמא נעלבה:
“דיאטה? ילדים צריכים בשר! מה הירקות האלו שלך? מירב רזה כמו סיכה, טל כולו חיוור.”
ושוב, סירים, מרקים, פשטידות, עוגות. המקרר מתפוצץ. יעל שותקת, אבל אני רואה אותה נאנחת בכל פעם שהיא זורקת תבשיל חמוץ.
שבוע שלישי כשהערות הופכות בלתי נסבלות
אבל האוכל הוא רק ההתחלה. הסיוט האמיתי התחיל כשאמא התחילה להעיר על כל דבר שיעל עושה.
יעל שוטפת רצפה “ככה לא מחזיקים סמרטוט! תני לי להראות.”
יעל מבשלת פסטה “למה שוטפת במים? אני אראה איך נכון!”
יעל תולה כביסה “אסור כך, זה יימתח. בואי, אני אראה.”
ניקיון אבק “מה פתאום יבש? צריך מים וחומץ!”
הדרך של אמא לעזור תמיד כללה תיקונים, ויעל התחילה להסתובב בבית כמו בשדה מוקשים, חוששת מהקריאה הבאה.
ערב אחד ראיתי את יעל בוכה בשקט.
“מה קרה?”
“אני לא מסוגלת יותר, יותם. היא מסבירה לי איך לחתוך לחם! בעלי עשרים שנה, שתי ילדים, לא נולדתי אתמול!”
ניסיתי לדבר עם אמא:
“אמא, אל תלמדי את יעל כל הזמן. יש לה את הדרך שלה.”
אמא נעלבה:
“אני רק רוצה לעזור! אם לא רוצים את הטוב שלי, למה הבאתם אותי?”
הלכה לחדר עם עיניים אדומות. הייתי קרוע בין שתי נשים הכי חשובות לי.
שבוע רביעי כשאין פינה פרטית
הדבר הכי קשה לא היה האוכל או ההערות, אלא אובדן המקום בבית.
פתאום הסלון, המטבח, אפילו המסדרון אמא תמיד נמצאת, מוכנה “לעזור”, “להיות חלק”, “לבלות עם המשפחה”. לי וליעל לא היה רגע של פרטיות.
הילדים הפסיקו לרוץ “שקט, בתים קרובים שומעים הכל!”, מוסיקה אי אפשר להגביר “למה הרעש הזה?”, חברות ליעל לא יכלו לבוא “אני אספר לכן מה היה פעם בגבעתיים”.
בלילה, כשיוצאים הילדים לישון, אמא רואה סדרה בקולי קולות בסלון, ואנחנו יושבים במטבח, לוחשים.
אפילו בחדר השינה לא נשארה פרטיות קירות דקים, אמא מתעוררת לכל רחש. יעל נלחצת מרעש הדלת: “היא עוד פעם יוצאת אני כבר לא יכולה!”
נהיינו שותפים לדירה. חודשיים בלי קרבה זוגית, בלי שיח אמיתי, בלי חיבוק מקרב.
נקודת הרתיחה רגע האמת
אתמול חזרתי עייף, חשבתי לשכב רגע. אני מוצא את אמא עומדת מעל יעל, מסבירה לה איך צריך לסדר בגדי הילדים. יעל עומדת לבנה, שותקת. אמא מרימה חולצה אחרי חולצה “ככה זה נמעך! תראי, אסביר שוב!”
ואני התפוצצתי לראשונה:
“אמא, די כבר! מספיק לתקן את יעל! זה הבית שלה, הדברים שלה, הילדים שלה! היא יודעת מה לעשות!”
אמא החווירה:
“אני מפריעה לכם? למה לקחתם אותי אם אני רק נטל?”
נכנסה לחדר ובכתה. יעל הסתכלה ברצפה, הילדים הציצו בדלת מפוחדים. הרגשתי נורא אך גם הקלה. סוף סוף האמת נאמרה.
מה למדתי בחודשיים האלו
בבוקר, ישבתי בסיגריה במרפסת וחשבתי. אמא אישה טובה, רוצה רק לעזור. אבל היא לא יודעת להיות “אורחת”. היא תמיד היתה גברת הבית, מחליטה, עושה, מתקנת. בגילה לשנות קשה, להפוך לשקטה עוד יותר. בשבילה, לגור אצל הבן להיות שוב מנהלת, יודעת הכי טוב.
הבנתי אהבה ודאגה להורים לא חייבות מגורים משותפים. אפשר לאהוב, לעזור, לבקר, לתמוך ולשוחח כל יום, גם כשכל אחד ישן במיטתו. שלושה דורות מתחת לגג אחד זה לא רק שמחה זו לרוב השתתפות פשרות, הקרבה, שתיקה ומתחים סמויים.
בעוד שבוע אמא חוזרת לדירתה בגבעתיים. אשפץ שם, אדאג למטפלת שלוש פעמים בשבוע, אגיע לבקר, אתקשר כל ערב. אבל נחיה בנפרד. לפעמים שמירה על מרחק זה לא לשבור את הקשר, אלא להציל אותו.
החיים מלמדים אותנו בשביל לאהוב באמת צריך לפעמים לדעת גם לשחרר ולשמור גבול בריא. כל אחד צריך את המקום הפרטי שלו רק כך נשמרת המשפחה.
