אמא שלי בת שבעים ושלוש. הבאתי אותה אלינו, לדירה שלנו בגבעתיים עם שלושה חדרים, וכעבור חודשיים קלטתי זה היה טעות. ההשכמה בשש בבוקר, רעש סירים, את לא יודעת איך מחזיקים סכין נכון.
ברכב, בדרך מהדירה הישנה שלה בבת ים, התמזגו ניחוחות הבושם שלה עם ריח חלה שאפתה לדרך. אמא התיישבה מאחור, מחבקת שקית ובה החתול יהושע, ולחשה: תודה, בני. אשתדל לא להפריע.
אני בן ארבעים ושתיים, לנעמה אשתי שלושים ושמונה, שני ילדים גיל עשר ושבע. אבא נפטר לפני שלוש שנים, אמא הלכה ודעכה בבדידות. דיברתי איתה כל יום, ביקרתי בשבתות רגשות אשם לא עזבו, היא שם לבד, אני עם משפחתי כאן. כשהחליקה בחורף בכניסה לבניין, שברה יד, החלטתי: מספיק, היא באה לגור איתנו.
נעמה הגיבה בזהירות, אבל לא התנגדה. הילדים קפצו משמחה סבתא, עוגות, סיפורים לפני השינה. הייתי בטוח נסתדר, משפחה, לא?
ועכשיו, חודשיים אחרי, אני יושב במטבח, שש וחצי בבוקר, מקשיב לאמא מכה בסירים, מהרהר: כמה טעיתי.
השבוע הראשון ירח דבש של אשליות
אמא נכנסה לדירה והחלה מיד לארגן פינה. קיבלנו לה את החדר הגדול, מזרן אורטופדי חדש, כורסה ישנה שלה ליד החלון. הסתובבה בדירה, ליטפה את הקירות, חייכה: איזה טוב להיות אצלכם.
בהתחלה באמת ניסתה לא להפריע, הסתגרה בחדרה, ראתה ערוץ 11, הצטרפה לארוחת ערב. חווינו חמימות משונה הנה, משפחה אמיתית תחת קורת גג אחת.
ביום החמישי התעוררתי לרעש מיקסר בשש בבוקר. ירדתי, ראיתי את אמא בפיגמה מקציפה בלינצסים.
אמא, למה מוקדם? לחשתי.
תמיד אני קמה בשש, הרגל מהקיבוץ. לא מסוגלת לישון עד שמונה כמו שאתם. הכנתי בלינצסים, הילדים אוהבים.
רציתי להגיד שהם קמים בשבע ורבע ואוכלים דגני בוקר, אבל שתקתי. ניחא שתכין, אם זה עושה לה טוב.
השבוע השני כוונות טובות, חנק מתון
הבעיה לא הייתה בבלינצסים. הבעיה אמא לא יודעת להיות בשקט. קמה בשש, זורקת מים, מרעישה בכלי מטבח, מזיזה כיסאות, פותחת סוגרת ארונות. בשבע הדירה כבר ערה כולה.
ניסיתי בעדינות:
אולי תקומי טיפה יותר מאוחר?
בני, אני הולכת על קצות האצבעות, באמת!
על קצות האצבעות. עם סירים.
והיא מבשלת כל הזמן. בלי לשאול. חוזרים הביתה סיר מרק עדשים, תבנית שניצלים, ריבת תותים, קוסקוס, סלט. בכמות שאי אפשר לעמוד בה.
נעמה ניסתה להסביר:
אורנה, תודה, אבל אנחנו רגילים לארוחה קלה ירקות, עוף. הילדים לא אוכלים מטוגן.
אמא נעלבה.
איזו דיאטה? הילדים גודלים! מה זה כל המלפפונים האלה? עידו חיוור כמו לחם, תמר רזה כמו קש.
והמחזור מתחיל: עוד מרקים, עוד קציצות, עוד חלות. המקרר מתפוצץ. נעמה שותקת, אך רואים לה בפנים כשהיא זורקת סיר מרק חמוץ.
השבוע השלישי הערות שמוציאות מהדעת
האוכל זו חצי בעיה. הסיוט מתחיל כשהיא מעירה על כל דבר שנעמה עושה.
נעמה שוטפת רצפה אמא מתייצבת:
לא ככה סוחטים סמרטוט, יישארו מים!
נעמה מבשלת פסטה:
אל תשפכי מים קרים, כל הוויטמינים בורחים. בואי, אראה איך באמת.
נעמה תולה כביסה:
מה פתאום ככה? תאריכי. אני אראה.
נעמה מנגבת אבק:
יבש? זה לא עושה כלום. מעט חומץ והכל נוצץ!
כל פעולה זוכה בהסבר, דוגמא אישית, עצות. אמא לא מנסה לפגוע באמת חושבת שהיא עוזרת, מעבירה ניסיון. נעמה התחילה ללכת עם עיניים לאחור, כל הזמן דרוכה מתי תצוץ אמא עם עצה חדשה.
ערב אחד מצאתי את נעמה מול המיטה, דומעת. התחבקנו:
נמאס לי, יונתן ייבבה אני אישה גדולה, אימא לשניים, ואני לא יודעת לחתוך לחם? כל עצה שלה סכין בלב!
ניסיתי לדבר:
אמא, די להאיר כל דבר. זו הדירה של נעמה, תני לה לנהל.
אמא נעלבה:
מה אמרתי רע? אני רוצה בטובתכם. אתם לא צריכים אותי.
והסתגרה בחדר עם עיניים אדומות. נקרעתי בין שתיים שהכי חשובות לי.
השבוע הרביעי הפרטיות שלנו התפוגגה
הגרוע ביותר לא האוכל, לא ההערות. הבית הפך קטן, מחניק.
אמא נמצאת בכל פינה מטבח, סלון, מסדרון. לא שוהה בחדר, רוצה לעזור, להיות איתנו. כל שיחה עם נעמה הופסקה: על מה אתם לוחשים?
הילדים הפסיקו להשתולל שקט! השכנים שומעים!. מוזיקה אי אפשר להרים צריך לצעוק? חברות של נעמה לחצי שעה? אמא מיד נכנסת, מנדנדת סיפורים מההסתדרות.
בערב, אחרי שהילדים ישנים, אמא שמה ערוץ סדרות חזק. אנחנו יושבים במטבח בלחישה, סופרים שעה עד הבוקר.
קירבה? נעלמה.
אנחנו שותפים בדירת שיכון. חודשיים בלי חיבוק, בלי שיחה זוגית, בלי רגע שקט יחד. המתנה בשלב: אולי תרצו תה? נשמעת פתאום מעבר לדלת.
הסוף הפיצוץ ששינה הכל
אתמול חזרתי מהעבודה. רק רציתי לנוח. אמא עמדה מעל נעמה: לא ככה מקפלים בגדי ילדים! אמרתי לך מאה פעם!
נשברתי. הרמתי קול:
אמא, חלאס! זו הדירה של נעמה! היא יודעת לקפל חולצות! מספיק כבר!
היא החוירה, רטטה:
מפריעה. הייתם אומרים, לא הייתם צריכים לקחת אותי בכלל.
הלכה לחדר, בכתה. נעמה עמדה, מבטה באדמה. הילדים הציץ מהמסדרון. הרגשתי זוועה.
אבל גם הקלה. סוף סוף מישהו אמר את האמת.
מה למדתי בחודשיים
בבוקר ישבתי במרפסת, עם קפה, חושב. אמא אישה טובה. אוהבת, דואגת, רוצה בטובתנו. אבל לא יודעת לחיות אצל מישהו אחר בלי לשבור את הגבולות.
כבר עשרות שנים היא מלכה בבית שלה, מחליטה, מדריכה, פותרת. בגיל שבעים ושלוש, היא לא יכולה פתאום להיות אורחת. להיות אצל הבן מבחינתה להיות האישה הראשית.
אהבה להורים לא דורשת לגור יחד. אפשר לאהוב, לטפח, לעזור, לבוא כל יום אבל לגור בנפרד. שלושה דורות זו לא תמיד שמחה, לרוב זה ויתורים, שתיקה, כאב שקט.
בעוד שבוע אמא תחזור לדירתה. אשפץ, אארגן לה מטפלת שלוש פעמים בשבוע. אבוא כל ערב, אתקשר תמיד. אך ביחד, נגור לא. לפעמים, קצת מרחק הוא הדרך היחידה לשמור על הקשר.
ואתם? מסוגלים לגור עם הורים קשישים? זו הקרבה או בריאות נפשית לשמור מרחק? מתי כוונות טובות הופכות לסיוט?
