אמא שלי גירשה אותי מהדירה שלנו בגלל שבעלה החדש היה יקר לליבה יותר ממני!
גרתי עם אבא שלי עד גיל חמש, וזו הייתה התקופה הכי שמחה בילדותי. אחרי שהוא נפטר, אמא שלי הפסיקה כמעט להתייחס אליי, וכל מה שעניין אותה היה הדאגה לעצמה. בגיל שמונה כבר היה לה בעל חדש, והוא ניסה לשלוט בכל צעד ושעל שלי ושל אמא שלי, והחיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה.
חיינו לפי הלו”ז שלו הוא היה זה שהחליט מי עושה מה בבית, ואיכשהו, תמיד מצאתי את עצמי עושה הכל, בזמן שהוא ישב וטען שהוא עייף מהעבודה. אמא הכריחה אותי למלא את כל רצונותיו, כי פחדה שיכעס עליה ויתחילו ריבים.
כשהגעתי לגיל ההתבגרות כבר לא יכולתי יותר. הייתי חוזר הביתה מבית הספר, והדבר הראשון שהייתי צריך לעשות זה לבשל, לנקות את הבית, לשטוף את האוטו שלו, ולעשות כל משימה שנזרקה לראש שלו באותו רגע ואילו “הזוג המאוהב” יושב רגל על רגל מול הטלוויזיה. ואחרי כל זה, כמובן, הייתי זוכה לספונג’ה וגם למריחה בפרצוף על כמה שאני לא מעריך את כל מה שהם עושים עבורי.
חוץ מאוכל וקורת גג, שגם את אלו “זכיתי” לקבל אחרי עבודות בית בלתי נגמרות, לא נתנו לי כלום. אם רציתי חוג, שיעור פרטי, או אפילו ללכת לחדר כושר, פשוט צחקו עליי ואמרו שאני צריך קודם ללמוד לעבוד ולהרוויח כסף ורק אז לבזבז אותו. בגדים? רק לעיתים רחוקות, ותמיד הזכירו לי על זה במשך שבועות.
ושוב, בגיל שמונה עשרה, רק תכננתי את הצעד הבא שלי אחרי סיום התיכון. אמא שלי אמרה לי שזה הזמן לחפש לעצמי דירה, שזה לא מתאים לי ללכת לאוניברסיטה אלא לעבוד בדחיפות, כי אני כבר לא יכול להמשיך לגור אצלם.
אנחנו מגיעים מעיירה קטנה בצפון, לא קל למצוא שם עבודה והאמת היא שלא רציתי לעבוד כל היום, עדיין קיוויתי שאמא שלי תתעשת כשתראה שאני מסוגל ללמוד בעצמי. אבל היא רק לחצה יותר. אז בשלושת החודשים האחרונים של הלימודים, במקום ללמוד לבגרויות, עבדתי כמלצר בשעות מאוחרות, משתכר שכר מינימום בשקלים, בקושי מקבל טיפ מפה לשם, הצלחתי בקושי לשלם שכר דירה לשנייםשלושה חודשים ולא ידעתי ממה אתקיים. נכשלתי לא מעט בבגרויות כי הייתי חסר בלימודים החשובים, ואפילו לא התקבלתי לאוניברסיטה ציבורית בטח לא היו לי משאבים לשלם על מכללה פרטית.
עזבתי את העבודה בקיץ והתחלתי לחפש משהו אחר, כי כל יום אמא ואבא החורג שלי שאלו אותי מתי אני סוף-סוף עוזב, ובסוף פשוט ארזו לי את הדברים והעיפו אותי מהדירה…
ניסיתי לעבוד בחנות לכימיקלים ביתיים, אבל תוך כמה ימים הרעלתי את עצמי. כשרציתי לחזור לעבודה, הודיעו לי שמצאו מישהי אחרת. הזמן המשיך לרוץ ניסיתי עוד כמה משרות, אבל אף אחת לא נתנה לי אפשרות להתפרנס בכבוד.
באמצע הקיץ, ביום ההולדת שלי, הדודה שלי באה לבקר. לא סיפרתי לאף אחד מה עובר עליי, אבל כשהתיישבנו לשיחה פרטית, פתאום לא יכולתי להחזיק את עצמי ופשוט התפרצתי בבכי וסיפרתי לה הכל. באותו יום היא עזרה לי לארוז את הדברים ולקחה אותי אליה הביתה. הגשמתי את הרצון של הורי התרחקתי מהם, והיה לי קל יותר לנשום.
הדודה עזרה לי למצוא עבודה טובה בעיר הגדולה, עבדתי בחנות ספרים והצלחתי במקביל להשלים בגרויות, וכשסיימתי את השנה, התקבלתי בכוחות עצמי לאוניברסיטה ציבורית. היא לא עזבה אותי לרגע, תמכה בי גם כשההורים עוד עיקמו את האף והזכירו לי כמה אני רעה וכפויי טובה.
הזמן עבר, סיימתי תואר ומצאתי עבודה טובה. היום אני מודה לדודה שלי מהלב שהיא לא השאירה אותי לבד בתקופה הקשה, ואני תומך בה, לוקח אותה איתי לחופשות יקרות, ודואג לה כמו שהיא דאגה לי.
