אמא שלי אף פעם לא בגדה. אף פעם לא היה צד שלישי בנישואיהם. אבל היא הייתה אדם קשה לחיים – כל הזמן התלוננה על הכול.

אמא שלי אף פעם לא בגדה באבא שלי.
לא היה אף אחד שלישי בנישואיהם.
אבל היא הייתה אדם קשה מאוד לחיות איתו.
תמיד התלוננה על כל דבר שום דבר לא היה מספיק טוב בשבילה.
אם אבא שלי היה חוזר הביתה עייף מהעבודה, היא כעסה עליו שלא עוזר לה.
ואם כן עזר, אמרה לו שהוא עושה הכל לא נכון.
אם היה קונה מצרכים, אמרה שאלה לא הדברים שרצתה.
ואם לא בגד בה, הייתה רומזת לו שהוא “לא מתנהג כמו גבר אמיתי”.
אני זוכרת את הערבים השקטים, המתח סביב שולחן האוכל, הדלתות שנטרקות בחוזקה.
אבא שלי ניסה להחזיק מעמד הרבה זמן.
ראיתי אותו מחליף עבודות כדי להרוויח יותר שקלים, מפסיק לצאת עם חברים, חוזר הביתה ישירות אחרי העבודה.
אבל אמא תמיד מצאה סיבה להתלונן.
בדקה את הבגדים שלו, שאלה עם מי דיבר, באיזו שעה יצא מהעבודה, למה איחר בחמש דקות.
לא היה אלימות פיזית, לא היו ריבים גדולים, אבל הייתה אווירה כבדה, מתישה ומעייפת.
לחיות שם היה אומר ללכת על קצות האצבעות כדי שלא לעורר התקף חדש.
הלילה שבו אבא שלי עזב לא היה בגלל אישה אחרת.
זה קרה אחרי ריב ארוך במיוחד.
הייתי בחדר שלי ושמעתי אותו אומר: “אני לא יכול יותר.
אני עייף מלהרגיש שאני אף פעם לא מספיק.” אמא שלי ענתה לו שאם הוא עוזב, אז הוא פחדן.
הוא לא צעק.
פשוט אסף את הדברים שלו ויצא.
רצתי לחלון וראיתי אותו הולך לאט, לא מסתכל אחורה.
אמא שלי סיפרה לכולם את הגרסה שלה.
היא אמרה שאבא שלי נטש אותה, השאיר אותה לבד, שאין לו אופי להיות בעל.
ואני האמנתי לה.
שנים הייתי כועסת עליו.
בקושי ביקרתי אותו ודיברתי איתו בקרירות.
הוא אף פעם לא דיבר רע על אמא שלי.
לא ניסה להצדיק את עצמו.
פשוט אמר לי שהוא אוהב אותי ושהוא מכבד את הרגשות שלי.
עם הזמן התחלתי להבחין שאמא שלי מתנהגת באותה דרך גם איתי.
שום דבר שאני עושה לא מספיק אם לומדת, זה לא מספיק טוב, אם עובדת, זו לא העבודה הנכונה, ואם נחה אני עצלנית.
ואז הבנתי משהו שכאב לי להודות בו: אבא שלי עזב בגלל תשישות רגשית, לא בגלל בגידה.
לאחרונה דיברתי איתו בגלוי.
שאלתי אותו ישירות למה עזב.
הוא אמר לי: “כי איבדתי את עצמי.
התחלתי לחשוב שאני באמת לא שווה כלום.” בכיתי הרבה באותו יום.
כי הבנתי שחשבתי עליו רע שנים בלי לדעת את כל האמת.
ההורים שלי עדיין חיים בנפרד.
אמא נשארה אותה אישה ממורמרת, לא מרוצה, במריבות מתמידות עם כולם.
אבא חי לבד, בשקט, בלי דרמות.
ואני מסתובבת עם תחושה מוזרה של אשמה והקלה אשמה שלא הבנתי אותו מוקדם יותר, והקלה בידיעה שאני לא כל הדברים הרעים שאמא שלי אומרת עליי.