אמא שלי אף פעם לא בגדה. אף פעם לא היה אדם שלישי בנישואיה. אבל היא הייתה אדם קשה לחיים — תמיד התלוננה על הכל.

תקשיבי, אמא שלי אף פעם לא בגדה באבא שלי, באמת.
לא היה איזה צד שלישי בזוגיות שלהם.
אבל האמת, היא בן אדם לא פשוט לחיות איתו.
תמיד יש לה תלונה על משהו שום דבר לא מספיק טוב בשבילה.
אם אבא שלי חוזר הביתה עייף מהעבודה, היא נוזפת בו שהוא לא עוזר.
ואם הוא כן עוזר, אז היא מסבירה לו למה הוא עושה את זה לא נכון.
אם הוא קונה מצרכים לבית, היא אומרת שזה לא מה שהיא רצתה.
ואם הוא לא בוגד בה, היא דווקא מרמזת שהוא לא מתנהג כמו “גבר אמיתי”.
אני זוכרת את הערבים השקטים, את המתח סביב שולחן האוכל, את הדלתות שנטרקו באגרסיביות.
אבא שלי ניסה להחזיק הרבה זמן.
ראיתי איך הוא מחליף עבודות כדי להרוויח יותר, איך הוא הפסיק להיפגש עם חברים, ואיך הגיע ישר הביתה.
אבל אמא תמיד מצאה משהו להעיר עליו.
היא בדקה לו את הבגדים, שאלה מי התקשר אליו, באיזו שעה יצא, למה התעכב חמש דקות.
לא היה אלימות פיזית, לא היו ריבים גדולים, אבל הייתה תחושה כבדה ומתישה בבית.
לחיות שם היה כמו ללכת על ביצים, שלא בטעות תגרום לאיזה פיצוץ.
הערב שאבא שלי עזב לא היה בגלל אישה אחרת.
זה היה אחרי ויכוח ארוך.
הייתי בחדר שלי ושמעתי אותו אומר, “אני כבר לא יכול.
נמאס לי להרגיש שאני לעולם לא מספיק.” אמא ענתה לו שאם הוא עוזב, אז הוא פחדן.
הוא לא צעק פשוט ארז קצת דברים ויצא.
רצתי לחלון וראיתי אותו הולך באיטיות ולא מסתכל אחורה.
אחרי זה, אמא סיפרה את הגרסה שלה לכולם.
שהיא בכלל ננטשה, שהוא השאיר אותה לבד, שאין לו אופי להיות בעל.
ואני האמנתי לה.
שנים הייתי כועסת על אבא.
בקושי הייתי הולכת אליו, ואם כן הייתי מדברת איתו בקור.
הוא אף פעם לא דיבר רע על אמא שלי, לא ניסה להצדיק את עצמו.
רק אמר לי שהוא אוהב אותי ושהוא מכבד את הרגשות שלי.
עם הזמן התחלתי לשים לב שגם איתי אמא מתנהגת בדיוק אותו הדבר.
שום דבר שאני עושה לא מספיק טוב.
אם אני לומדת זה לא מספיק.
אם אני עובדת זו לא העבודה הנכונה.
אם אני נחה אני עצלנית.
ואז הבנתי משהו קשה: אבא עזב, לא בגלל בגידה אלא כי פשוט נשבר לו מהעייפות הנפשית.
לאחרונה דיברתי איתו בצורה גלויה.
שאלתי אותו בפירוש למה עזב.
הוא אמר לי, “כי איבדתי את עצמי.
התחלתי להאמין שאני באמת לא שווה.” בכיתי מלא באותו יום.
כי הבנתי ששפטתי אותו בלי לדעת את כל האמת.
היום ההורים שלי עדיין פרודים.
אמא שלי נשארה אותה אמא תמיד לא מרוצה, מרירה, מסוכסכת עם כולם.
אבא שלי חי לבד, בשקט, בלי דרמות.
ואני אני מסתובבת עם תחושה מעורבת של אשמה ורווחה.
אשמה שלא הבנתי אותו מוקדם יותר, ורווחה שגיליתי אני לא כל הדברים הרעים שאמא שלי אומרת עליי.