יומן,
הייתי בן 16 כשחברה שלי, מיכל, נותרה בהריון ממני. היינו יחד כבר שנה, אהבתי אותה מאוד. מיכל הייתה תלמידה איתי בכיתה, והיינו די טובים בלימודים. כשגילינו שהיא בהריון, שנינו נבהלנו מאוד, והחלטנו לא לספר להורים. בסופו של דבר הם גילו לבד, והתגובה שלהם הייתה קשה אמא שלה ממש כעסה.
המשפחה של מיכל הייתה מאוד מוערכת בשכונה שלנו ברמת גן; היא הייתה בת יחידה, תלמידה מצטיינת, ומקומה בכל המסגרות הטובות היה כמעט בטוח. גם המשפחה שלי חלמה שאכנס בעתיד לאוניברסיטה העברית או לטכניון, ושיהיה לנו עתיד מזהיר, עבודה טובה, חיים מסודרים. תינוק בגיל כזה היה הורס את כל החלומות.
בסוף, ההורים החליטו בשבילנו. אמא של מיכל לקחה אותה לעשות הפלה. זה עדיין היה אפשרי והיא שכנעה אותה שזה הדבר הנכון. הכול עבר יחסית חלק, לפחות מבחינה רפואית.
אחרי התקופה הקשה, שנינו השתדלנו לחזור לשגרה שלנו. המשכנו להיפגש, סיימנו בגרויות, קיבלנו ציונים גבוהים ונרשמנו לאוניברסיטה. שנה אחרי הלימודים התחתנו, והיחסים בינינו התייצבו. ההורים כבר לא התערבו יותר בחיינו. יום אחד, כשמיכל שוב נותרה בהריון, כולנו שמחנו מאוד.
אבל בשישי לחודש השישי, התחילה דימום חריף. הילד הקטן שנולד שקל בעצם רק קילו וחצי, ומחוץ לרחם לא שרד יותר מכמה שעות. בכהכרוך בסיבוכים הרפואיים, הרופאים לא הצליחו לעצור את הדימום ונאלצו לכרות את הרחם של מיכל. כך נשללה ממנה כל אפשרות להיות אמא בעתיד.
אמא של מיכל ישבה לידה בבית החולים ובכתה; סיפרה כמה היא מצטערת שאילצה אותה לעבור הפלה שנים קודם. אבל התנצלות לא מוחקת את מה שקרה. כנראה יש דברים שהעבר לא מאפשר לתקן.
אני יושב וכותב את זה בלילה. קשה להסביר את גודל הכאב שלנו הבית מלא בשקט. אינני יודע אם נצליח להתגבר, ואם נצליח לשמור על חיי הנישואין שלנו כשהחלום שלנו להיות הורים התרסק. במשפחות בארץ, ילדים הם מרכז הבית וכל שמחת החיים.
הלקח שלי? לפעמים החלטות שחושבים שנכונות באותו רגע, משאירות צלקות לכל החיים. צריך לנסות להקשיב לילדים ולשאול מה באמת הם רוצים, ולא תמיד להכריע עבורם כי יש חוויות שבלעדיהן, הלב פשוט לא יכול להחלים.
