החתונה שלי, שנקבעה להתקיים בעוד כמה ימים, מעלה בי עד היום לא מעט זיכרונות כואבים. אמא שלי, ברכה, אז הקשתה עליי בדרישותיה הבלתי סבירות. היא עמדה על כך שאזמין את אבי, אלעד, מבלי שאשתו החדשה, אותה היא מתעבת, תוזמן לאירוע. הורי גרושים כבר הרבה שנים; אבא המשיך הלאה ונישא בשנית, אבל אמא לא חדלה מלשאת בליבה טינה כלפיו.
טריגר הפרידה היתה רונית, אשתו החדשה של אבא. נדמה היה לי שאז, כשהכל עוד היה טרי, רונית חשה שאבי מתעכב בגירושים רק בגללי, והחליטה לגשת ישירות אל אמא ולומר: הוא לא אוהב אותך, הוא נשאר רק בגלל הבת שלך. אל תבזי את עצמך, תני לו ללכת אליי. אמא, בעקשנות ובכאב, גירשה את אבא מהבית.
תקופה ארוכה נאסרה עליי ע”י אמא ליצור קשר עם אבא, אבל הלב לא נתן לי להיפרד ממנו ומהמשפחה החדשה שהקים. לאבא ורונית נולד בן קטן, ולכן נהגתי לבקר אותם ולשחק עם אחי הקטן, יואב. היום יואב כבר בן עשר, והאהבה אליו לא פחתה.
כשסיפרתי לאבא על חתונתי הקרובה, הוא התרגש מאוד והביע רצון להעניק לי מתנה נדיבה דירה משלי בשכונה שבחרתי, כדי להבטיח לי ולבן זוגי התחלה טובה ונוחה. מחווה זו מילאה אותי באושר, אבל אמא העיבה עליו.
היא סירבה בתוקף לאפשר לאבא ולרונית להגיע לאירוע, קראה לה רונית הרסת משפחות. והצהירה שאם רונית תגיע, היא עצמה לא תבוא לחתונה של בתה. כששמעה שאבא מתכוון לקנות לי דירה, האשימה אותי בבגידה. וכך מצאתי את עצמי נקרעת בין אהבת אבא לתמיכתו, לבין הרצון לגרום נחת לאמא.
בכיתי ימים שלמים. בן זוגי, רואי, ניסה להפעיל הגיון מול אמא והסביר לה בעדינות שמעשיה אינם הוגנים. לצערי, כך נוספו לרוע המזל גם מתחים ביניהם, ואמא החלה לפתח רגשות קשים כלפי רואי עצמו. אינני מבינה עד היום כיצד הצליחה אמא להתעקש כל כך ולהכאיב. ברור לי שאולי אבא פגע בה בעבר, אך נדמה לי שסליחה והשלמה הן הדרך היחידה להתקדם בחיים. הלוואי והייתי מצליחה לרפא אז את כל הלבבות, כדי שכולנו היינו יכולים לחגוג יחד בשמחה שלמה.
