אמא שלא צריך אותה

אביתר, תתיישב רגע! חייבים לדבר באופן דחוף! אשתי התיישבה לשולחן, בפניה השתקפה נחישות.
התיישבתי לידה. הדס ניגבה דמעה מעיניה בממחטה:
אני ממש לא יודעת מה לעשות עם אמא שלי. היא כבר בקושי הולכת. בחורף הקרוב לא תשרוד לבד בדירה הישנה שלה, גם ככה היא עומדת להתפורר.
ומה את מציעה?
כבר אמרתי אני לא יודעת.
הדס, את כרגיל מקווה שאני אמצא פתרון, אבל זו אמא שלך, את צריכה להחליט.
אביתר, אין לנו אפשרות לקחת אותה אלינו. יש לנו דירת שני חדרים ושני בנים, כבר די גדולים. איפה נשים את אמא אצלנו? היה ברור שהבת הגיעה להכרה מסוימת לגבי אמא שלה ועכשיו מנסה להעביר אותה לבעלה בצורה הכי קלה. יש בירושלים בית אבות פרטי.
הדס, את רוצה לשים את אמא שלך בבית אבות?
אין לנו ברירה. אומרים שזה מקום בסדר.
אבל, כמו שאמרת, זה פרטי, אביתר חייך בספקנות. כמה זה עולה?
מאתיים שקל ליום. אם משלמים חודש מראש, זה ששת אלפים לחודש. היא תקבל שם טיפול והשגחה רפואית. זה לא סכום קטן בשבילנו, אבל נסתדר.
הדס, כל זה מרגיש לא בסדר. אמא שלך תמיד עשתה הכול מהלב, באה עם ריבה, חמוצים, מתנות לנכדים… איך אנחנו מחזירים לה כך?
אביתר, אתה חושב שלבי לא נשבר? פשוט אין ברירה.
אוף! נאנחתי. אין עוד אפשרויות?
חשבתי למכור את הדירה שלה. הרי אמא כבר כתבה אותה על שמי. אבל מי יקנה את החורבה הזאת עכשיו? החורף בפתח.
דיברת עם אמא שלך?
עדיין לא. בשבת ניסע, נסדר לה את הגינה, נדבר איתה.
אני אסדר את הגינה עם הבנים, הנדתי בראש. אבל את השיחה על בית האבות תנהלי לבד.
אביתר, היא תהיה שם עד האביב. אם לא תסתדר, נמצא לה מקום אחר.
לא יודע, הדס. יש לי תחושה שאם נכניס אותה לשם, זה יהיה לתמיד. זה פשוט לא מרגיש לי נכון.
***
שבוע כבר שרבקה שוהה בבית האבות. היא מבינה שלבתה לא הייתה ברירה. באמת קשה לה כבר ללכת, ומי יכול לצפות ממנה לנהל הכל בגיל שמונים.
אבל אף פעם לא דמיינה כך את זקנתה. חלמה להיות מוקפת בבני המשפחה, אבל למי היא כבר נחוצה כשכבר חולה.
נכנסה אחות:
רבקה, הנכדים שלך הגיעו.
חיוך גדול האיר את פניה של סבתא כשראתה אותם. אפילו הצעיר, יונתן, כבר גבוה ממנה, ואליאב גבוה בהרבה.
שלום, סבתא! איך פה?
בסדר, מאכילים אותנו טוב. האחיות והמטפלות דואגות. וכרגיל התחילה לדאוג. שבו, שבו ליד השולחן!
לא נישאר הרבה. הבאנו לך קצת אוכל בגדים חמים.
תודה! היא שאלה מיד, מה שלום הלימודים?
בסדר, ענו יחד כמעט.
תלמדו טוב! אליאב, זה שנת בגרויות. החלטת מה תעשה?
אלמד בטכניון.
וההורים? שלחו אתכם לבד?
אבא הלך לסדר אצלך בדירה.
כדאי שיזכור להוציא את הגזר מהגינה, מתחיל להתקרר, דאגה סבתא. ואת הכרוב כדאי לקטוף, כבר גדל יפה.
אני מתקשר אליו!
יונתן הוציא את הפלאפון וחייג:
אבא, סבתא אומרת להוציא גזר ולקטוף את הכרוב.
בסדר, נשמע קולו של אבא.
תן! סבתא לקחה את הטלפון מהנכד והחלה לתת הנחיות. אביתר, אחרי שתוציא את הגזר, תן לו להתייבש כמה ימים בחוץ ואז תכניס למרתף. את הכרוב תחתוך עם קלחי השורש פנימה, שישב בתוך החול; את הגזר הגדול תכניס, את הקטן תשאיר לכם. ואל תשכח את מיצי, החתולה תביא לה אוכל, היא לבד עכשיו.
ברור, ברור. אל תדאגי, אמא.
קח, החזירה את הטלפון לנכד.
סבתא, אנחנו הולכים. טוב?
רגע! שלפה הארנק. קחו כל אחד אלף שקל, תקנו מה שבא לכם.
אבל לך…
קחו, קחו! פה לא צריך כסף.
תודה, סבתא!
הם יצאו, ורבקה ניגשה לחלון והביטה בנכדיה מתרחקים ברחוב.
***
עברתי עם האוטו שלי, מאזדה ישנה, לצד החלון של הדירה שלנו. לידי חנה רכב של השכן, עמית. כשראה אצלי את שקיות הגזר והכרוב, שאל:
מהחצר?
בערך, מהדירה של חמותי.
גם אנחנו חושבים לקנות דירה קטנה בפרברים, המקום נהיה צפוף והילדים כבר עזבו.
תקשיב, עמית, אמרתי מהורהר. יש לך דירה ענקית, ארבעה חדרים, לא?
כן, בקומה שנייה.
מה דעתך להחליף אותה על שלנו שני חדרים, גם בקומה שנייה, ובנוסף ניתן את הדירה הישנה של חמותי בירושלים עם הגינה. היא כבר לא מסוגלת לטפל.
מעניין, עמית גירד בראשו. שווה בדיקה.
תשאל את אשתך, ותבואו בערב.
סבבה, אבדוק.
***
חזרתי, רחצתי, אכלתי ונשכבתי לנמנם. הדס הלכה למטבח להכין ארוחת ערב הבנים יגיעו, הצעיר מהאגרוף והבכור… הבכור כנראה התאהב.
“סוף סוף, בן 17. רק שלא יעשה שטויות. וגם את הצעיר קשה להחזיר הביתה כל היום ברחוב…”
נשמעה נקישה בדלת. הדס מחתה ידיים ורצה לפתוח. עמית ואשתו, יפעת, בכניסה:
הדס, באנו לבקר!
תיכנסו! יפעת, מה קרה?
לא סיפרו לך?
מה?
הגברים שלנו רוצים להחליף דירות.
מה? הדס התעשתה והזמינה אותם פנימה, בואו, שבו!
היא נכנסה לסלון, הניעה אותי משנתי העמוקה:
אביתר, תקום! יש אורחים.
קמתי ורצתי להתרענן במקלחת:
מיד חוזר!
יפעת בחנה בקפידה את הדירה.
מישהו יוכל להסביר לי מה קורה כאן?
הדס, הגברים חושבים להחליף בין הדירות אנו נעבור לדירה שלכם ותקבלו את שלנו, בנוסף לדירה הישנה של אמא, הסתכלה שוב מסביב. היא מאוד נעימה כאן.
חזרתי לסלון והדס מיד נגשה אלי:
מה קורה פה, בדיוק?
אם נסתדר, נעבור לדירה שלהם ארבעה חדרים נכנס את אמא אלינו.
הדס שקעה במחשבה, חיוך קל הסתמן על פניה:
טוב, יאללה, בואו נשתה קפה ונלך לראות את הדירה שלכם.
קפה? צחקתי, מקרה כזה מצדיק משהו חזק יותר!
***
אותו לילה קשה היה להירדם. הדס לא פסקה לדבר: איך נארגן את הדירה החדשה. בעיקר היא דיברה, ואני כבר נרדמתי תוך כדי.
כבר נרדם? דחפה אותי.
הדס, אל תגידי כלום לאמא שלך, שתישן בשקט. כשתתארגן הדירה, נעביר אותה אלינו.
***
בבוקר סתווי גשום רבקה ישבה לצד החלון בחדרה הקטן בבית האבות, מביטה באפור שבחוץ ובלבה עננה נכבדה:
“שלושה שבועות אני פה. נראה שהילדים שכחו אותי. כנראה אני כבר לא חשובה להם. נכדים באו פעם אחת, וגם הם לא מתקשרים. הדס התקשרה פעמיים: בפעם הראשונה אמרה שמכרה או החליפה את הדירה שלי, נשמעה מאוד שמחה. לפחות תשלם בשבילי, ששת אלפים שקל לחודש זה לא מעט. אין לי כבר לאן לחזור. בפעם השנייה עסוקים, אולי יבואו בקרוב. כרגיל, לצעירים יש מי יודע כמה סידורים. היום שבת, אולי יגיעו. למה לא קניתי פלאפון? וגם עם זה לא הייתי מסתדרת.”
כך ישבה וחשבה עוד שעה-שעתיים. פתאום נעצרה ליד השער מכונית מוכרת של החתן:
“באמת באו, לא שכחו! אבל למה אביתר לבד? בלי שקיות… אולי קרה משהו?”
רבקה לא הסירה מבטה מהדלת. הנה היא נפתחת. אביתר נכנס, מחייך:
שלום, אמא!
שלום, אביתר? מה קרה?
תארזי. הפעם חיוך על פניו. חוזרים הביתה.
הביתה? לביקור?
לא, לתמיד. קחי את כל הדברים שלך.
למה לא מסביר ישר?
הנכדים ביקשו להפתיע אמרו: לסבתא מגיעה הפתעה אמיתית.
רבקה החלה לארוז ביד רועדת מהתרגשות. באותו רגע חזרה שותפתה לחדר מהפיזיותרפיה:
רבקה, את לאן ככה?
דינה, החתן שלי בא לקחת אותי, אמרה בקול רועד משמחה. אומר: הפעם זה לתמיד!
איזה מזל יש לך! אותי השאירו פה עד הסוף, כנראה.
דינה, גם אותך עוד יקחו. לילדים קשה איתנו, אבל בסוף אין כמו משפחה.
***
ישבה רבקה במכונית וראתה את נוף ירושלים נעלם לה מאחור, ובראשה מחשבות מעיקות:
“למה החזירו אותי? צפוף אצלם, רק שני חדרים. איפה ישימו אותי? אפריע להם. בטח ימאס להם ואחזור לבית האבות.”
הגענו לבניין, החניתי איפה שתמיד. עזרתי לה לצאת והלכנו… לכניסה אחרת. היא הביטה בי במבט נבוך.
בואי, בואי.
עלינו לקומה שנייה ונגשנו לדירה חדשה. הדלת נפתחה והנכדים קפצו:
סבתא, תיכנסי! עכשיו זה הבית שלנו הכריז הצעיר.
נכנסה. מולה עמדה הדס, חיבקה אותה:
אמא, מהיום את איתנו. בואי לראות את החדר שלך!
החדר אמנם קטן, אבל נעים, עם ארון ומיטה חדשה. היא לא האמינה שיהיה לה בית חמים עם המשפחה.
ופתאום, התחככה ברגלה חתולה מוכרת והתחילה לילל בשקט:
מיצי! קראה רבקה, דמעות של אושר זולגות מעיניה.