“אמא, האור דלק שוב כל הלילה!” קרא אלון, נכנס למטבח בעצבנות.
“אוי, נרדמתי, בני… צפיתי בסדרה ואז נרדמתי,” חייכה האם באשמה.
“בגילך צריך לישון בלילה, לא לשבת מול הטלוויזיה!”
אמו חייכה בשקט, לא ענתה. אחזה בחוזקה בחלוק שלה, מנסה להסתיר את הרעד מהקור.
אלון גר באותה עיר, אך ביקר לעיתים רחוקות. רק כש”היה לו זמן”.
“הבאתי לך פירות ואת התרופות ללחץ הדם,” אמר בחיפזון.
“תודה, בני. יברכך השם,” השיבה בעדינות.
רצתה לגעת בפניו, אך הוא נרתעמיהר.
“חייב לרוץ, יש פגישה בעבודה. אתקשר מתישהו השבוע.”
“בסדר, בני. שמור על עצמך,” לחשה.
כשהדלת נסגרה, האם המשיכה להביט דרך החלון, עוקבת אחריו נעלם בפינת הרחוב.
הניחה יד על ליבה ולחשה:
“שמור על עצמך… כי לי לא נשאר הרבה.”
למחרת בבוקר, הדוור הניח משהו בתיבת הדואר הישנה.
מיכל הלכה באיטיות לשער, הוציאה מעטף מצהיב בכתב יד מוכר.
עליו היה כתוב:
“לבני אלון, כשכבר לא אהיה.”
היא התיישבה לשולחן והחלה לכתוב, ידה רוטטת קלות:
“בני היקר,
אם קראת את המילים האלהסימן שלא הספקתי לומר כל מה שהרגשתי.
דע: אמהות לא מתות. הן פשוט מתחבאות בלב ילדיהן, כדי שלא יכאב להן.”
הניחה את העט, מבטה נח על תמונה ישנהאלון הקטן עם ברכיים פצועות.
“זוכר, בני, כשנפלת מהעץ ואמרת שלעולם לא תטפס שוב?
ואני לימדתי אותך לקום.
כך אני רוצה שתדע לקום עכשיולא בגוף, אלא בנפש.”
בכתה בשקט, קפלה את המכתב והכניסה למעטפה. כתבה:
“להניח ליד השער ביום שאעזוב.”
שלושה שבועות אחר כך, הטלפון צלצל.
“מר אלון, זאת האחות מהמרפאה… אמך נפטרה הלילה.”
הוא שתק. רק עצם את עיניו.
כשהגיע לביתה, ריח לבנדר ושקט מילאו את החלל.
על השולחן עמד הספל האהוב עליה, עם סימן שפתון.
בתיבת הדוריםמעטף עם שמו.
בפנים, כתב ידה:
“אל תבכה, בני. דמעות לא מחזירות את שאבד.
בארון השארתי את הסוודר הכחול שלך. כיבסתי אותו פעמים רבותהוא מריח כמו ילדות.”
אלון לא הצליח להתאפק.
כל מילה כאבה כמו זיכרון שאי אפשר לתקן.
“אל תאשים את עצמך. ידעתייש לך חיים משלך.
אבל אמהות חיות אפילו משברי תשומת לב מילדיהן.
התקשרת לעיתים רחוקות, אך כל שיחה הייתה חג בשבילי.
איני רוצה שתסבול. רק שתזכור:
תמיד הייתי גאה בך.”
בסוף היה כתוב:
“כשיהיה לך חורף בלבשים יד על החזה.
תרגיש חום. זאת אניעדיין פועמת בך.”
הוא נפל על ברכיו, אוחז במכתב אל לבו.
“אמא… למה לא באתי יותר?” מלמל.
הבית ענה בדממה.
הוא נרדם על הרצפה.
כשהתעורר, קרני השמש חדרו דרך הווילונות הישנים.
נגע בחפציםספלים, תמונות, הכיסא הישן שלה.
במקרר מצא פתק:
“אלון, הכנתי לך קובה והכנסתי למקפיא. ידעתי שתשכח לאכול שוב.”
שוב בכה.
ימים עברו, אך השלווה לא הגיעה.
הלך לעבודה, חי, אך מחשבותיו נותרו שםבבית עם הווילונות הצהובים.
באחת השבתות, חזר.
פתח את החלון, ושריקת ציפורים נכנסה פנימה.
הדוור הגיע לחצר:
“בוקר טוב, מר אלון. תנחומיי.”
“תודה…”
“אמך השאירה מכתב נוסף. אמרה למסור כשתחזור לכאן.”
לקח את המעטף, פתח וקרא:
“בני,
אם חזרתסימן שהתגעגעת.
השארתי את הבית הזה לא כירושה, אלא כזיכרון חי.
שים פרחים על החלון. הרתח תה.
ואל תשאיר את האור רק לעצמךהשאיר גם לי. אולי אראה אותו משם.”
חייך דרך הדמעות.
“אמא… האור ידלוק כל ערב, אני מבטיח.”
יצא לחצר, הרים מבט לשמים.
דימה לראות בעננים את דמותהבחלוק לבן עם פרחים.
“לימדת אותי לחיות, אמא… עכשיו למדי אותיאיך לחיות בלעדייך.”
חלפו שנים.
הבית נותר חם, חי.
אלון ביקר לעיתים קרובותהשקה פרחים, תיקן את הגדר, הרתיח קומקוםכאילו לשניים.
פעם אחת הביא את בנו בן החמש.
“כאן גרה סבתא שלך,” אמר.
“איפה היא עכשיו, אבא?”
“שם, למעלה. אבל היא שומעת אותנו.”
הילד הביט לשמים והניף בפס יד:
“סבתא! אני אוהב אותך!”
אלון חייך דרך דמעות.
ונדמה היה שהרוח לוחשת בקול חם:
“ואני אוהבת אתכם. שניכם.”
כי אף אמא לא נעלמת באמת.
היא חיה בצחוקך, בקומך, באיך שאנ
