אמא מיותרת
איתי, שב רגע! אנחנו חייבים לדבר דחוף! אשתו התיישבה לשולחן, עיניה היו חדות ונחושות.
הבעל הצטרף אליה. יעל ניגבה בעדינות את הדמעות בעזרת ממחטה.
אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם אמא שלי. היא בקושי הולכת כבר. בחורף הזה היא פשוט לא תשרוד לבד בדירת הגג הישנה שלה, שגם ככה מתפוררת.
ומה את מציעה?
אני אומרת לך, אני לא יודעת.
יעל, כרגיל את רוצה שאקח אחריות, אבל זו אמא שלך וזה התפקיד שלך להחליט.
איתי, אין לנו אפשרות להביא אותה אלינו. דירת שני החדרים שלנו כבר צפופה עם שני הבנים, שניהם כבר גדולים. איפה נשים אצלנו את אמא? – היה אפשר לחוש שיעל כבר קיבלה החלטה לגבי אמא שלה ועתה מנסה להעביר אותה לבעלה בדרך רכה יותר. יש בירושלים בית אבות פרטי.
יעל, את באמת רוצה לשלוח את אמא שלך לבית אבות?
אין לנו ברירה, שמעתי שאפילו בסדר שם.
אבל, כמו שאמרת, זה פרטי, בעלה חייך בעצבנות. כמה זה עולה?
שבעים וחמשה שקלים ליום. אם משלמים מראש לכל החודש, אז אלפיים ומאתיים שקלים. דואגים לה לכל מה שהיא צריכה, גם רפואי. זה לא מעט בשבילנו, אבל נסתדר איכשהו.
יעל, זה מרגיש לי ממש לא בסדר. אמא תמיד הביאה לנו ריבות, חמוצים, לילדים תמיד מתנות. עשתה הכול באהבה, ופשוט ככה נשאיר אותה שם?
איתי, אתה חושב שהלב שלי לא נשבר? אין לנו ברירה פשוט.
אוף נאנח הבעל. אין שום אפשרות אחרת?
חשבתי למכור את הדירה שלה. היא הרי העבירה אותה אליי כבר. אבל מי יקנה אותה עכשיו? החורף בפתח והיא כמעט מתמוטטת
דיברת עם אמא בכלל?
לא הספקתי. בשבת ניסע אליה, נסדר בגינה ונשוחח איתה.
אני והבנים נטפל בגינה. את תדברי איתה על בית האבות בלעדיי.
איתי, שתהיה שם רק עד האביב. באביב נמצא לה פתרון אחר אם יהיה לה קשה שם.
לא, יעל, אני מרגיש שאם נשלח אותה לבית אבות, זה יהיה לתמיד. זה פשוט לא מרגיש הוגן.
***
כבר שבוע ששרה, אמא של יעל, בבית האבות. ברור לה שליעל לא הייתה ברירה. באמת קשה לה ללכת, בטח לגור לבד. עברה כבר את גיל השבעים.
אבל זאת לא הזקנה שחלמה עליה. רצתה להיות מוקפת בילדיה, במשפחתה. מי בכלל צריכה אותה עכשיו כשהיא כבר תלוית עזרה?
נכנסה האחות:
שרה, הנכדים שלך כאן.
פניה של שרה אורו כשהבנים נכנסו. אפילו יונתן הקטן כבר גבוה ממנה, ודניאל כבר כמעט גבר.
סבתא, מה שלומך פה?
טוב, באמת, מאכילים טוב, יש כאן אחיות נחמדות. מיד קמה, רצה לסדר משהו. תתיישבו, הנה, לשולחן!
אנחנו לא יכולים להישאר הרבה. הבאנו לך מצרכים ובגדים חמים.
תודה! שאלה מיד ומה עם בית הספר?
בסדר ענו שניהם יחד.
תלמדו טוב. דניאל, השנה האחרונה שלך, כבר החלטת מה תעשה?
אלך לאוניברסיטה.
וההורים? שלחו אתכם ואתם באתם לבד.
אבא הלך לדירה שלך.
תגידו לו שיחפור את הגזר, כבר קר בחוץ, דאגה שרה, וגם את הכרוב שיחתוך, ראשים כבר גדולים.
נתקשר אליו!
יונתן שלף את הנייד וחייג:
אבא, סבתא אומרת שתחפור את הגזר ותקטוף את הכרוב כבר.
בסדר, נשמע קולו של אבא.
תן לי. סבתא לקחה את הטלפון מהנכד והתחילה להורות לגיס. איתי, את הגזר תחפור, תן לו להתייבש שלושה ימים לפני שתכניס אותו למרתף. את הכרוב תחתוך עם הגבעול ודחוף לתוך החול במרתף, את הגזר תשאיר הגדול שם, את הקטנים תיקח אליכם.
הבנתי, הבנתי. אל תדאגי, אמא.
איתי, תאתר את מיצי שלי ותקפיד להאכיל אותה, היא נשארה לבד, הענייה.
אמצא אותה.
קח! החזירה את הטלפון לנכד.
סבתא, אנחנו זזים, בסדר? קם דניאל הבכור.
רגע! שלפה סבתא ארנק. הנה, קחו לכם מאה כל אחד. תקנו לכם משהו.
ולך?
קחו, כאן לא צריך כסף.
תודה, סבתא
הם יצאו, ושרה התקרבה לחלון, מתבוננת אחריהם מזווית עיניה.
***
איתי חנה את היונדאי שלו ברחוב מול הבית. גם רון, השכן מהכניסה השנייה, חנה את הטויוטה לידו. רון ראה את איתי סוחב שקיות עם גזר וכרוב ושאל:
מהמושב?
בערך, מהחמות.
גם אנחנו חושבים לקנות קרקע או דירת קוטג’ איפשהו באזור. הילדים כבר עזבו.
תגיד, רון, אמר איתי מהורהר, יש לכם דירה עם ארבעה חדרים, לא?
נכון, בקומה שנייה.
אולי תחליפו עם הדירה שלנו, שתיים באותה קומה, ומקבלים גם את הדירה הישנה עם הגינה. חמותי לא יכולה כבר לטפל בזה.
וואלה רון גירד את פדחתו רעיון מעניין. צריך לבדוק.
יאללה, דבר עם אשתך, תבואו בערב.
אני אדבר איתה.
***
איתי התנקה, אכל ונרדם לספה. יעל יצאה למטבח, להכין ארוחת ערב עוד מעט הילדים יחזרו, הקטן מהחוג, והגדול התאהב.
“סוף סוף, הגיע הזמן, בן שבע עשרה. רק שידע לשמור על עצמו. והקטן, גם כן מחוץ לבית כל היום”
נשמעה דפיקה בדלת. יעל ניגבה ידיים, ממהרת לפתוח. השכנים מהכניסה השנייה.
יעל, באנו לביקור!
תיכנסו! מיכל, הכל בסדר?
לא סיפר לך כלום?
לא, יעל נראתה מופתעת.
הבעלים רוצים להחליף דירות.
מה? יעל התבלבלה, כן, כן, תיכנסו.
היא רצה לחדר, דחפה את איתי שישן על הספה.
איתי, תתעורר! יש אורחים.
הוא התרומם, מיהר למקלחת.
אני כבר בא!
מיכל בוחנת בעין חדה את הדירה.
מישהו יסביר לי כבר מה קורה?
יעל, הבעלים שלנו רוצים להחליף עם שלכם. תקבלי דירה גדולה ותוכלי לקחת את אמא אליכם, אמרה מיכל, מביטה שוב סביבה יפה לכם פה.
איתי חזר לסלון, אשתו ניגשה אליו ישר:
מה החלטת?
אם נסכים, נעבור לדירה שלהם ונביא את אמא שלך לגור אצלנו.
חיוך מלא תקווה עלה על פניה של יעל.
טוב, בואו נשתה משהו חם ונלך לראות את הדירה שלכם.
מה חם, יעל? צחק איתי, בקשר כזה צריך משהו קצת יותר רציני לשולחן.
***
לילה שלם איתי ויעל לא מצליחים להירדם, מדברים ומתכננים בעיניים טרוטות, איך יסדרו את הבית החדש, איפה כל רהיט, מה תאהב אמא, מה יעשו הילדים. יעל רוב הזמן מדברת, איתי מתחיל להירדם.
כבר נרדמת? היא דוחפת אותו קלות.
יעל, אל תספרי בינתיים כלום לאמא שלך, שלא תדאג. כשנסדר הכול נעביר אותה אלינו.
***
בבוקר סתווי אפור וגשום זה, שרה יושבת ומביטה מחלונה של בית האבות. מצב הרוח כמו מזג האוויר קודר.
“שלושה שבועות אני פה. נדמה לי שהם כבר שכחו ממני. סתם אמא מיותרת. הנכדים באו פעם אחת, וגם ככה לא חזרו. יעל התקשרה פעמיים. פעם אחת הודיעה שמכרה או החליפה את הדירה, והיא נשמעה מאושרת. טוב. לפחות יהיה להם כסף לשלם על בית האבות, אלפיים ומאתיים שקל לחודש המון כסף. ואני, לאן אחזור בכלל?
בפעם השנייה אמרה שיש לה המון עסקים, כשיהיה זמן יבואו לבקר. אצל צעירים תמיד יש מלא עיסוקים. היום שבת, אולי יגיעו. למה לא קניתי לעצמי אף פעם טלפון? גם לא יודעת בכלל להשתמש בזה.”
היא יושבת שותקת, אז רואה בחלון את הרכב של איתי עוצר מול בית האבות.
“אני רואה באו, לא שכחו! אבל איפה כולם? איתי הגיע לבד ובלי שקיות. קרה משהו?”
שרה עוקבת במתח אחרי הדלת. היא נפתחת, החתן נכנס מחייך:
שלום, אמא!
שלום, איתי, מה קרה?
תארזי, אמא. ושוב חיוך נוסעים הביתה.
מה, לביקור קצר?
לא. הביתה, לתמיד. תיקחי את כל החפצים שלך.
למה אתה מדבר בחידות?
הנכדים ביקשו לא לגלות. רצו שממש תופתעי.
שרה מתרגשת, קולטת שמשהו גדול קורה. חברתה לחדר, דבורה, חוזרת מהטיפולים:
שרה, לאן את מתכוונת?
דבורה, החתן שלי לוקח אותי הביתה הפעם לתמיד!
איזה מזל לך! לי, נדמה לי, הילדים השאירו פה עד אחרית ימי.
דבורה, גם אותך עוד יקחו. זה לא קל לילדים עם זקנים.
***
שרה מביטה מהחלון, מתרגשת, כשהחתן שלה לוקח אותה לביתו, ראש מלא מחשבות:
“למה הוא בכלל לוקח אותי? צפוף אצלם, שני חדרים, אין איפה לשים אותי. אפריע להם. בטח אחזור לכאן”
הם מגיעים, איתי מחנה את הרכב, עוזר לה עם החפצים ואז מנפנה לכיוון אחר:
תיכנסי, תיכנסי!
הם עולים לקומה שנייה, ניגשים לדירה והנכדים מזנקים מהדלת:
סבתא! תיכנסי! זאת עכשיו הדירה שלנו!
שרה נכנסת, יעל רצה אליה, מחבקת אותה:
אמא, עכשיו את איתנו. בואי תראי את החדר שלך.
החדר אמנם לא גדול, אך חמים, מיטה חדשה, ארון נאה. שרה לא מאמינה תגור עם הבת, החתן והנכדים.
והנה, נמרחת לרגליה ומתחככת:
מיצי! קוראת שרה בדמעות אושר.
