אמא הרי רק רצתה לעזור
שמעת? לעידית נולד נכד שני, את קולטת? חיה שפכה לבתה שבחוק, יעל, עוד תה מתוק. בן, שלושה שמונה מאות גרם. תינוק בריא, לחיים שמנות כאלה.
יעל הנהנה, מחממת את ידיה סביב ספל החרסינה הלבן. דירתה של חיה ברחוב ארלוזורוב תמיד היתה קרירה חיה חוסכת בחשמל. אבל על השולחן תמיד היה שפע: קערות עם בורקסים, קציצות ביתיות, סלט מושקע. כאילו יעל הגיעה לשבת חתן ולא לתה של יום חול.
ומה איתכם, את ויואב? מתי תעשו אותי סבתא? יעלי, כמה אפשר לחכות? את כבר בת עשרים ושמונה, יואב בן שלושים ואחת. הגיע הזמן. חיה קרבה צנצנת עם ריבת פרי הדר. חשבתי שתוך שנה כבר אשמור על נכדים, אבל אתם רק “נחכה, נחכה”.
חיה, עכשיו לא פשוט יעל ניסתה לשמור על קול רגוע, שלא להעליב. אנחנו חוסכים לדירה. גם ילד וגם משכנתא פשוט בלתי אפשרי, את מבינה? עדיף קודם לקנות דירה, אחר כך נחשוב על ילדים.
חיה נופפה בידה כאילו הרחקה יתוש עקשן.
שטויות! תלדִי ואז הכול יסתדר. אני ויוסי התחלנו בדירה שכורה בגבעתיים, חדר של 13 מטר. והנה, גידלנו את יואבי, סיימנו את החודש. את עוסקת בחשבונות האלה, בסוף תתעוררי בפנסיה בלי משפחה.
יעל לקחה לגימה מהתה, קונה לעצמה רגע שקט. בחוץ השמיים היו אפרפרים, טיפות גשם נדרדרו על החלון, לא ברור אם זו שלולית או שלף קרח נמס. בשקט של הבית הדליקה חיה את טיק הטק של השעון אותו שעון מקיבוץ גזר, מהבית של ההורים.
היום זה כבר לא ככה, יעל הניחה את הספל בעדינות. הכול יקר: חשמל, אוכל, טיטולים, רופאים… נטבע בחובות.
אני אשמור על הנכד! חיה קפצה כאילו זו תשובה לכל. את רק תלדי, ואני כבר אקח הכל על עצמי: אצא איתו לטייל, אאכיל, אקום בלילה.
יעל הרגישה איך הכעס זוחל לה בעצמות, כעס קהה וחונק, לא אש.
חיה, אני רוצה לגדל את הילד שלי בעצמי. לא לחזור לעבודה שלושה חודשים אחרי לידה. זה הזמן הכי חשוב בחיים.
חיה סגרה שפתיים, הביטה בחשכת החלון. נפגעה, יעל זיהתה את ההבעה: עכשיו תשתוק ותשטוף כלים ברעש, שתדע הכלה איזה לב קר יש לה.
יעל סיימה את התה וקמה.
תודה, אני אלך. יואב ביקש שאגיע עד שבע.
חיה הנהנה, לא מסתכלת עליה. יעל לבשה את המעיל, נתנה לחיה נשיקה קרירה ויצאה.
במונית, הניחה את הראש על הזגוגית הקרה. בחוץ, בנייני בטון של תל אביב חלפו במהירות, שלטים, אנשים רדומים. חיה פשוט לא תופסת שהזמנים השתנו. אי-אפשר ככה ללדת “יהיה בסדר”. ילד זו אחריות. יעל רצתה לתת לו חדר משלו, חינוך טוב, חוגים זו דרישה של דירה. דירה שלהם.
עברו חודשיים…
לארוחת ערב הכינה יעל עוף עם תפוחי אדמה הכי משמח את יואב. חיה התקשרה אתמול, שאלה אם אפשר לקפוץ יש לה איזה נושא. יעל לא התרשמה, לרוב מדובר במתכון חדש או סיפור על השכנים.
אבל כשנפגשו לשולחן וחיה דחפה את הצלחת, יעל נדרכה.
זוכרים את חנה, בת הדודה של אמא שלי? חיה סקרה אותם. היא נפטרה לפני שבועות… השתחררה מכל הסבל.
יואב הנהן. יעל רק זכרה אותה במעומעם, באיזו חנוכה מזמן.
אז חיה יישרה גב, יעל הבינה שהנה זה בא היא הורישה לי דירה. שלושה חדרים, קצת ישנה, אבל נראית טוב.
יואב שרק בהתפעלות.
וואו, אמא, זה מדהים!
רגע, חיה קטעה אותו אני רוצה להעביר את הדירה על שמכם.
יעל קפאה, המזלג מונח ביד.
אבל בתנאי אחד, חיה הסתכלה בכלתה, לא מצמצה אתם תביאו לעולם נכד. או נכדה, לא משנה לי. יהיה ילד הדירה שלכם.
השקט היה כבד. היה אפשר לשמוע את טפטוף הברז הלא סגור במטבח.
חיה בקושי השאירה מקום לדממה דיברה מהר ומהלב, כאילו תפחד שיתנגדו לה.
עכשיו לא צריך לחסוך, יש לכם דירה! החסכונות ילכו לתינוק: עגלה, עריסה, בגדים, דברים שעולים כל כך הרבה היום… כבר לא צריך לחשוב על משכנתא.
יואב הביט ביעל, ממתין לראות את פניה. ויעל הבינה שאין לה טיעון. הם רצו, באמת, רק התעכבו בגלל הקטע עם הדירה. והנה עכשיו נפתר.
אנחנו מסכימים, יעל הניחה את ידה על ידו של יואב. זה גם לא באמת משנה, ממילא רצינו, רק חיכינו לרגע הנכון.
חיה פרחה כאילו זכתה בלוטו.
עברו עוד שנה…
נועם היה בן חודש. יעל הרדימה אותו ושקטה שיר חסר פשר. פתאום שמע מפתח, דלת הכניסה נפתחה. היא יצאה למסדרון, מחזיקה את בנה חזק.
יואב? איך מוקדם כל כך?
במסדרון עמדה חיה, בידיה שקיות, על פניה חיוך שכולו בעלות.
יעל נעצרה בפתח.
חיה? איך נכנסת?
חיה הרימה יד, מפתחות הבהיקו לצרור עם רימון פלסטיק.
עשיתי העתק, שיהיה. אי אפשר לדעת, אולי פתאום צריך עזרה, ואת לא תעני.
יעל בלעה מילים. לא הזמן, לא המקום, נועם בדיוק נרדם, סצנה תעיר אותו מיד.
חיה כבר נכנסה למטבח, מצקצקת בלשונה כשראתה כלים בכיור.
מה זה, יעל? כלים מלוכלכים, פירורים על השולחן… פתחה את המקרר ונדה בראשה. ומה תאכילי את יואב? גבינה ויוגורט?!
יעל חיבקה את נועם חזק התפתל, אבל לא התעורר.
אני איתו כל היום, חיה. כל הזמן בידיים. מניחה בוכה.
חיה כבר הלכה לחדר התינוק, יעל בעקבותיה, חסרת אונים. בעוקצנות בדקה את מגירת החיתולים, סידרה בקבוקים.
הכל אצלך כאן לא נכון. החיתולים האלה את יודעת שאסור ככה? תעקצי לו את העור.
זה פלנל רך, יעל מלמלה.
אני יודעת מה רך! אני גידלתי בן לבד חיה הדגישה את הרי בבית, למה הדירה במצב כזה?
יעל הצביעה על נועם שישן על כתפה.
בגלל זה.
שטויות, נפנפה חיה. אני הייתי גם מבשלת, גם מכבסת, גם מטפלת. ועשיתי הכל לבד.
היא הלכה אחרי שעה, אחרי שסידרה, שינתה, ויעל נשארה כמו תחת טרקטור.
בערב, כשחזר יואב, יעל חיכתה שיאכל וישבה מולו.
יואב, ככה אי אפשר להמשיך. אמא שלך נכנסת מתי שבא לה, יש לה מפתח. אני לא ישנה, אני על הקצה, והיא חוקרת ובודקת.
יואב השפיל עיניו.
היא רק רוצה לעזור, יעל. זה בא מהלב.
מתי תעביר עליה את הדירה?
יואב גמגם.
בינתיים לא, מה זה משנה? אנחנו גרים כאן.
יעל אחזה בשולחן בכוח.
עברו עוד שלושה חודשים…
חיה נהייתה אורחת קבועה. נכנסת מתי שמתחשק, מוצאת טעויות בכל: האכלה, החלפה, טיול, לבוש. כל ביקור הסתיים או בדרשה או בשקט דרמטי שמבקש סליחה. יעל ייבבה ליואב, והוא רק משך בכתפיו: “מה אני יכול לעשות? זו אמא שלי”.
בערב אחד זה כבר נשבר. אחרי שעזבה חיה, יעל הוציאה מזוודה.
שמה כמה בגדים שלה. אחר כך של נועם. טיטולים, בקבוקים, שתי בובות. יואב עמד בדלת.
יעל, לאן את הולכת?
הביתה. לאמא שלי.
נו, זה עובר, רבתן, משך בכתפיו.
יואב, יעל רוכסת רוכסן ומביטה לו בעיניים או שאמא שלך לא נכנסת יותר לפה, או שנועם ואני הולכים. תבחר.
הוא שתק. הביט במזוודה, בבן, באישה. בסוף התמוטט על הספה, הסתיר את פניו בידיים.
יעל חיכתה. חמש שניות, עשר, חמש-עשרה.
יואב לא קם.
היא הזמינה מונית, ונסעה.
הוא התקשר למחרת. וגם כעבור שבוע. כל פעם הבטיח לדבר עם אמא, כל פעם התחנן לחזור. אבל את המפתח הוא לא לקח, וחיה נשארה הגברת של הדירה שאמורה היתה להיות במתנה.
…הגט ניתן אחרי חצי שנה. מזונות דרך בית המשפט, כי יואב מיאן להסדיר לבד.
יעל גרה אצל אמא שלה, בחדרה הישן עם הקירות המכוסים בפרחונים קטנים. אמא עזרה לנועם, שמרה עליו כשהיה צריך לצאת לעבוד, קודם חצי משרה ואז מלאה. היה קשה, הרבה יותר משדמיינה.
אבל בערבים, כשנועם נרדם על כתפה, אפו קבור בידה, יעל ידעה שתעמוד בזה. היא מוכרחה. בשבילו.
אם אביו התגלה כחלש מכדי להגן על בנו, היא תהיה החוזק.
