אמא יעל
– מה את מדכדכת פה? בחייאת, כל הרחבה פה מלאה מים ואת עוד מוסיפה עם הדמעות שלך!
אישה עבת בשר, בגודל של דירה של שלושה חדרים בפתח תקווה, התיישבה על הספסל ליד תמר.
– חום היום! ועוד גשם, דווקא הבוקר! מרגישה כאילו הדרדרתי ישר לסאונה! רק חצי יום עבר ואני מזיעה כאילו יצאתי ממרוץ שליחים!
האישה שלפה בקבוק מים מהתיק שלה, ניסתה להבריג את הפקק ולבסוף הצליחה.
– רוצה? – הגישה לתמר את הבקבוק – שמעת? אומרים שמים עוזרים להירגע. לי זה לא עוזר. גם אם אשתה קוּבּה מים, לא ירגיע אותי.
תמר הביטה באימה באישה המוזרה שהתיישבה לידה. לא מספיק שיש לה את כל הצרות על הראש, עכשיו גם זה? למה מגיע לה העונש הזה?! והיא בכלל…
תמר אף פעם לא חיבבה אנשים שמנים. הם הפילו עליה דכאון קליני. באמת, כמה אפשר להזניח את עצמך?! עד כדי כך קשה להרים את התחת ולהוריד קצת באכילה? הרי גם יש עוד אנשים בעולם – למה להפליא עלינו שורות על שורות של קפלים וזיעה?
היא נזכרה באיך היא והחברות הלכו פעם עם ספא, ונכנסה לבריכה איזו מישהי בגודל דלת, ו…
– אני לא נכנסת לבריכה, כן? הספיק לי להיום, – אמרה שירה, החברה הטובה של תמר, הרימה גבות ובחנה את החברה מאחורה – מה, לשבת ליד זה?! אפילו להסתכל על זה עושה לי צמרמורת
תמר הסכימה איתה, לא מתוך רוע אלא מתוך יושר פשוט. יש דברים שפשוט אסור! לא מסתדרת עם עצמך? תשארי בבית, כמו שאמרה שירה.
והנה עכשיו היא יושבת ליד אישה שגדולה פי שלוש לפחות מזו שהייתה בספא, ויותר גרוע היא גם דברנית! ולתמר פשוט אין כוחות לקום; כבר שעות שהיא יושבת בתחנה המרכזית, קודם בוכה ודמעתה, ואז פשוט יושבת ובהתה בקיר.
האוזן שלה שמעה פתאום משפט מהאוויר:
– יפה כזאת! אין לך מזוודה, אפילו תיקון יד אין לא נוסעת לשום מקום. את מחכה למישהו? או שפשוט אין לאן ללכת?
תמר סובבה את המבט סוף סוף והעיזה להביט באישה.
פנים רחבות עם לחיים ורודות וגומות חיוך חביבות של בובה רוסית, חיוך ענק מיד נמוג כשהתרוממה אנחת ייאוש בקולה של תמר, ואז היא פשוט התפוצצה בבכי בקול. אישה חסונה זו מיד חיבקה אותה, משהו פשוט קרה לתמר לא תוכל להסביר את זה עד היום.
היא בכתה אל חולצתה של האישה, הריח הייתה של פרחים, לא זיעה. זה קצת הפתיע אותה, ואז הבינה: ככה הריחו הידיים של אמא שלה, זו שנפטרה כשהייתה בת חמש בלבד. הזיכרון היחיד שהיה לה ממנה היה שדה קטן מלא פרחים, וידיים רכות מריחות בדיוק ככה.
– מי פגע בך, נסיכה שלי? האישה שאלת ותמר העיפה במהירות את הראש לצד השני, מנסה להעמיד פנים שהכול בסדר, ואז בסוף נענעה בראשה שכן.
– עולם הפוך! על ילד כזה להרים יד או מילה?! אמרה האישה, שלפה מהתיק לחמניה שבתוכה פסטרמה ווצאה גם תפוח עץ גדול אדום זה של שוק הכרמל, מובטח לך והגישה לה.
– קחי, תראי איך את נראית, מפחיד! תאכלי כבר לא רוצה הבטן אוכלת אותך!
– אני לא אוכלת בשר… ניסתה לתמר לברוח, בולעת את הרוק בהסוואה.
– מה אמרת? האישה תקעה לה פסטרמה ליד בפה, חותכת בו זמנית את התפוח.
תמר כבר כרסמה את הפסטרמה, העונג שטף אותה, שוכחת מכל העקרונות.
– טעים? ידעתי. כל השאר שטויות.
האישה הסתדרדה בנוח על הספסל, ותמר חיסלה גם את הלחמניה השנייה תוך שניות.
– אז תספרי, מה נהיה איתך? למה באמצע תל אביב, בלי גרוש, בלי תיק, בלי תקווה?
– אין לי כבר כלום ניסתה למולל דמעות מהעיניים שעלו שוב.
– חכי עם הבכי! בואי תספרי, ואז נבכה יחד, ואם צריך גם נצחק, אבל קודם כל תוציאי את זה.
לא היה לתמר הרבה ברירות, והתחילה לספר. אמנם הדרמה לא הייתה שווה אפילו שקל חדש אבל זו הייתה החיים שלה.
אתמול ברחה. לא הלכה ברחה, אחרי שאבא שלה אמר לה שהיא לא הבת שלו, שמגיע לו ילד משלו. כל השנים ההוא שגידל אותה, דאג לה, זה בכלל לא אבא ביולוגי? עולם הפוך!
עם אשת האב לא הסתדרה אף פעם. מה הפלא? מאיה, אשתו החדשה, הייתה כולה כמה שנים יותר מתמר. מההתחלה אמרה לה “את מתוקה ממש”, בחיוך כזה שכל כך ברור ששום דבר באמת מתוק שם.
עקיצות, לחישות, בכי סמוי, כמו ממחזמר דרמטי בחינם בטלוויזיה. בהתחלה עוד הייתה תמר בטוחה שהכול יעבור, הרי אבא תמיד היה שם. ואז, פשוט הגיע הלילה ההוא, השיחה שאי אפשר היה לתקן.
החזיק בפניה מסמכים, הכריח אותה לקרוא ולהבין: הוא לא אביה. היא בכלל אומצה בגיל שלושה חודשים. מי זה האבא האמיתי? לא יודע, אמא כבר לא כאן לשאול.
חצי לילה הביטה בקיר, אחר כך יצאה, זרקה ג׳קט על הכתפיים והלכה בלי יעד. בסוף הלכה לתחנה מרכזית, כי זה המקום היחיד שסגור לה לשבת בו, להתבחיין. הטלפון שלה כמובן התרוקן בדיוק כמו הבטרייה שלה, וכל החברות? עזבו, הן היו קיימות רק לפי מעברי הדירה.
הכל אצלן – “תאהבי את עצמך, תעשי מה שטוב לך, והצלחה תבוא.” אפילו היה לה מחזיק מפתחות של שטן קטן, שנעלם איפה שהוא.
האישה הקשיבה לה בריכוז ופנים רציניות, שלפה מהתיק שלה שקית טישו והגישה לה.
– תנגבי את הדמעות.
המשיכה והוציאה מהתיק הארנק שלה.
– תגידי מותק, צריך לדבר עם אבא שלך, אבל בינתיים יש לך טלפון?
– נגמרה בטריה.
– קחי את שלי.
הגישה לה נוקיה קלאסית בגאווה.
– לא נראה לך אופנתי? היא קרצה אבל תאמיני לי – שומעים חבל״ז. תשלחי לו סמס. שלא ידאג. גם אם טיפה מעצבן, לא צריך להלחיץ אותו.
כשתמר כתבה לאבא שלה, הסתכלה עליה האישה בעוד היא מסדרת חולצה הרטובה מהדמעות.
– קוראים לי יעל. אני גרה מחוץ לעיר, במושב. רוצה לבוא אלי? אין לך איפה לישון, לפחות אצלי לא יהיה גרוע.
– למה?
– למה מה?
– למה את עוזרת לי? אני הרי זרה גמורה בשבילך.
– אין כזה דבר “ילדים של אחרים”. אסור שילד יישאר בלי אף אחד.
– אבל אני לא ילדה…
– את כן. קומי, קומי! עוד צריך לקנות לך כרטיס רכבת – או שתתקעי פה שעה.
ככה תמר מצאה את עצמה אצל יעל.
בדרך יעל לא שאלה יותר מדי. זה יגיע לבד, תסביר לה תמר כשהיא תרצה.
– כל אחד והכאב שלו, לא חופרים מיד, – אמרה לה יעל מאוחר יותר לפעמים צריך לתת זמן, ואז הכל יוצא לבד.
תמר נרדמה ברכבת, וההתעוררה רק כשהגיעה יעל עם היד על הכתף:
– קומי, מאמי, הגענו!
על הרציף יעל נופפה לאחת, ואישה גבוה ודקיקה כמעט טרפה אותה:
– אמא יעל! חיכיתי לך בשתי רכבות. איך נועה?
– בסדר. מסודרת עם דניאל. עוד יומיים אבדוק מה שלום כולם.
– דיברת עם הרופא?
– מבטיח לבדוק הכל. צעיר, אבל כנראה חכם.
– ומי זאת? הביטה על תמר.
– פחות דיבורים, דנה. עכשיו אוכל.
– אחלה! נוסעים!
הסובארו הישנה נראתה לתמר הדבר הכי מצחיק בעולם.
– מה? זה פייר-פרי! יוסי עשה לי אותו.
– זה איירבראש, תיקנה אותה תמר בלי לשים לב, מלטפת את הציור של החתול במכונית.
– יאללה, איפה מצאת אחת כזאת חכמה, יעל?
– בתחנה, כמוך.
– אז את מציירת?
– סיימתי מגמת אומנות.
– יואו! יוסי יתעלף! הוא אוטודידקט.
– עבודה מרשימה, באמת.
– תספרי לו בעצמך, סע כבר! עוד מעט מפגש משפחתי קטן…
– מי?
– תראי.
דנה הנהיגה כמו פורמולה 1, בעקמומיות שגרמה לתמר לעצום עיניים.
– דנה, לא צריך למהר. הילדה לא רגילה.
– תתרגל מהר!
ברגע שנכנסו למושב, חבורה של ילדים התנפלה לשער.
– כולם שלי, מאמי! צחקה יעל במאמץ לרדת מהרכב אבל חופשי לא כולם גרים איתי. הם פשוט ידעו שאני באה. בואי, אל תפחדי!
הילדים שטפו סביבה, יעל ליטפה כל ראש, כל לחי.
– אוהבת אתכם!
הסיפור של המשפחה של יעל הפסיק להיות חתיכה בלתי פתורה רק אחרי שבוע. דנה הביאה את הקטן שלה, קפצה על המטבח הקטן: “זה אצלי בית”.
– יש פה שלוש משפחות, את ראית בכניסות, – הסבירה. – השני ילדים של ליה, האחות, ברחוב ליד – עוד שתיים, ציפי וורד. אצל ורד עוד זוג קטנים, ציפי התחתנה לא מזמן. אצלנו בקצה אני, יוסי אחי ונועה. זאת שילדה לא מזמן, הילד עם בעיות לב אולי יעזרו לו בניתוח. הודעה של אחות, תסתדרי. כל עוד את פה, את איתנו.
– תמר, אני לא מצליחה לעקוב.
– עזבי, תתרגלי זה כל הסוד. יעל הגיבורה באמת – לא ילדה אותנו, אלא אימצה.
דנה צחקה בקול.
– את אחת מכולנו, תמר. אמא יעל מאמצת ילדים כמונו.
תמר עמדה בפה פעור.
– גם אותי היא מצאה חצי מרוסקת בתחנה, חמש עשרה שקל עלי, ורעב איום ונורא. יעל לקחה אותי, אכלה לי את הראש (וגם פסטרמה…), נלחמה עבורי ברווחה, עד שאימצה אותי. אחר כך את אחי, ואז הגיעו כל היתר. כולה בגלל שלא יכלה ללדת סכרת, לב חלש לא הכל ורוד פה, אבל כל אחד מוצא את הבית שלו.
סיפרה איך יעל ניסתה עוד בגיל צעיר מאד להיות רופאה, התחתנה עם טיפוס בעייתי (ידיים ורגליים שבורות…), ברחה, חיה לבד, ואימצה ילדים כמובן מאליו.
– אבל מאיפה יש לה כסף? שאלה תמר.
– וואי, כל דבר פה בארץ מתחיל בשאלה הזו. עזרה מהממשלה, ומישהו נדיב במיוחד שמואל.
– מי זה?
– בחור עשיר מאד. יעל מצאה את הבן שלו, דניאל, זרוק ברחובות בתל אביב, והוא עוזר לה מאז הרבה מאד כסף ותמיכה משפטית, במיוחד כי הילד הזה עם צרכים מיוחדים. הוא עצמו הציע לה לנהל אצלו בית ילדים שלם, אבל היא סירבה לעזוב אותנו. רק חוזרת לבקר אותם. נס, נכון?
– נשמע כמו טלנובלה.
– ועוד איזה. מה שאת לא תאמיני אם תראי בטלוויזיה פה זו מציאות.
רעש מהדלת, דנה כבר מטגנת חביתות.
– תעזרי לי, תמר, תוציאי צלחות. אמא יעל בבילוי אצל ליה, עדיף שתאכלי איתנו מאשר לבד.
זה באמת היה מוזר לתמר, לשבת סביב שולחן מלא ילדים, מבוגרים, צחוקים, חיבוקים. זה היה לה כל כך רחוק מהמשפחה שלה אצלם כל אחד היה זולל בסלון, במקביל ל”זמן איכות” עם הנטפליקס.
הדמעות ירדו חזק לצלחת הקטנה שלה.
– הלו, מלוחה לי החביתה, דנה הושיטה לה מגבת נגמרו הבכי! פה את בבית, אף אחד כבר לא יפגע בך.
ואז תמר סיפרה הכל, בפעם הראשונה באמת, לפרטי פרטים. על אמא, על אבא, על מאיה. כל מילה מחקה טיפה עצב מהלב. דנה הקשיבה, שתקה כמעט כל הזמן.
– תראי, אל תשנאי את אבא. נכון, נפל בפח של עצמו, אבל לב קטן יש לו, לא תמיד אנשים יודעים לשמוח נכון. הוא כועס, כן, אבל הוא טיפוס שייאבד ראש גם מרוב שמחה.
– איך ידעת?
– באמא, כל אבא שנעלם ככה חיפש משהו, בדק אם את באמת שלו. והוא שילם על זה.
דנה המשיכה לספר על סיפורי השמחה שמביאה איתה אסון, בסגנון של כל המשפחה: איך נועה התפרעה אחרי שקיבלה עזרה לקנות בית, נכנסה להריונות, כמעט איבדה את הילד. רק בזכות כל הלחץ ניצלה. הילד חולה לב? לא נורא מה שיש אפשר לקחת.
שקט. ילדה עפה למטבח.
– תמר, אבא שלך פה, יעל אמרה לך להגיע
תמר הלכה לבדה, חיבקה את דנה חזק.
– תודה…
– תמיד. פה זה הבית שלך.
ההלם היה הדדי. אבא של תמר לא ידע איפה לקבור את העיניים. לא ידע שהיא כבר יודעת הכול.
– תמר, תחזרי, אני מתחנן.
– אני לא רוצה. לא רוצה להפריע לכם. עדיף לי להיות לבד.
– לפחות דירה, תני לי לעזור?
– רק בתחילת הדרך. אחר כך – אני לבד. צודק, לימדת אותי שאסור לסמוך רק על ההורים, אלא קודם כול על עצמי.
– כי את כבר לא נותנת אמון בי?
– להיפך, אני פשוט מנסה ליישם, אבא.
הוא שילם לה באהבה את שכר הלימוד, היא הפכה לפסיכולוגית ילדים מצליחה בתל אביב. תורים אליה חודשים מראש. מאיה ילדה בן, ותמר תשמח אבל תבקר מעט.
המשפחה של יעל זו שהייתה לה הכי אמיתית. כשהיא חלתה, תמר עזבה הכל, עברה למושב לטפל בה. חצי שנה של התרוממות ונפילות הכי קשוח והכי שמח שהיה לה.
הילדים נהיו סביבה, הטיפול החזיר אותה לעצמה בנחת, עם משפטים מצחיקים ודאחקות מסביב:
– כיסא למלכה! מלכת המושב, מישהי רוצה כוס תה??
והילדים לא הפסיקו להרעיף עליה אהבה:
– סבתא יעל, ראית כמה גבוה השתוללתי? ויותם נתן גול ראשון לקבוצה!
רק כשיעל ממש הבריאה ותמר שוב הרגישה בטוחה, חזרה לתל אביב.
חצי שנה אחרי ביום החתונה שלה, הראשונה שהוזמנה הייתה כמובן יעל.
– אמא יעל, תהיי לצדי?
– כל החיים, ילדה שלי. תמיד.
