יומן, יום שלישי בערב:
הלב שלי עדיין פועם במהירות מכל מה שקרה הבוקר. יצאתי לטיול קצר במושב שלנו בגליל התחתון, קרוב לבית של סבא, כשהעיניים שלי נמשכו למקום בו אנשים ממוקמים ומתחם גידול של בעלי חיים. פתאום שמעתי קולות צעקה מצמררת – זו הייתה אם הפרה, מרתקת בנוכחותה ועוצמתה, שניסתה להסביר לנו שמשהו רע קורה עם העגל שלה. היא לא ויתרה עד שכולם הבינו שהעגל שלה לכוד בתוך בלוק בטון שמישהו הניח שם בכוונה.
אנשים מהיישוב באו מיד – כולם, גברים ונשים, אפילו הילדים עזבו את משחקי הכדור – ויחד ניסינו במשך שעה ארוכה לחלץ את העגל מהבלוק. השמועות עברו במהירות בין השכנים, ובשיטת ‘הדרך הישראלית’, חלק ניסו ברגש, חלק בקצת כוח, עד שלבסוף הצלחנו לשחרר אותו. אני נדהמתי לראות עד כמה הפרות אינטליגנטיות ומלאות חמלה, לא כמו שחשבתי בעבר שהן רק יצורים חביבים.
בהתחלה באמת לא היה ברור מה בדיוק היא רוצה. עברו דקות ארוכות עד שאמא הפרה התקרבה יותר מדי לגדר החשמלית ונפגעה – ורק אז הבנו שהיא מנסה להוביל אותנו לעגל שלה, כי הוא היה לכוד. התחושה שהבנו את הכאב שלה הייתה חזקה ומעצימה.
סוף סוף, כשהעגל היה חופשי, ידיים מיומנות של השכנים הניפו אותו אל טנדר של ניר, והוא הוסע בזהירות אל מקלט בעלי חיים ליד קריית שמונה. שם יוכל לגדול ולהתאושש בלי פחד, ולחיות בשלום לצד אמו.
אני לא יכולה שלא להתרגש מהסיפור הזה. ההתעקשות והנחישות של העגל להשתחרר ולהתאחד עם אמא שלו ריגשה אותי מאוד, והזכירה לי כמה חשובים החסד והערבות ההדדית במדינה שלנו. מקרה אחד קטן, ומלא אומץ וחמלה, ממש כאן בארץ שלנו – עוד הוכחה שכולנו יכולים להיות קצת יותר אנושיים, בדיוק כמו בעלי החיים שסביבנו.
