אמא עייפה
רוני כל כך צעקה על הקופאית, שלקשישה המסכנה רעדו הידיים.
כמה זמן עוד את מחטטת שם?! אם את לא יודעת לעבוד, שביי בבית!
סליחה, אמרה הקופאית הזקנה, שסרקה גם ככה במהירות, והצליחה בכל זאת להאיץ עוד קצת.
רוני, אמר בעדינות בעלה איתי, שנגע לה קלות במרפק, מספיק כבר, בואי נלך.
רוני הסתובבה במהירות:
ואתה בכלל תשתוק! מי ביקש ממך לדבר?
איתי השפיל מבט. זה תמיד היה קורה לו.
***
בבית היה ריח של עוף בתבלינים. חמותי, דבורה, עמדה ליד הכירה ובחשה סיר מרק.
אה, חזרתם! הכנתי מרק עוף עם אטריות. שבו, תטעמי.
אמרתי כבר אלף פעם, לא להיכנס לי למטבח! רוני סיננה. את גרה פה או באה רק לבקר?
פניה של דבורה החווירו, והיא הניחה את הכף.
רציתי רק לעזור…
אין לי צורך בעזרה! אני מסתדרת בעצמי!
נועם, בן השבע, רץ מהחדר:
אמא, שלום! אריאל מהבניין השני אמר שאני חלש! אבל אני לא, נכון?
עזוב, רוני רטנה, אתה לא רואה שאני עסוקה?
הילד קפא במקומו. הביט בסבתא, שמיהרה להסיט מבטה.
רוני נכנסה לחדר וחבטה את הדלת.
***
כך חיינו תמיד.
כל יום נראה כמו קודמו. רוני קמה כעוסה והולכת לישון כעוסה, ובין לבין צעקה על כל מי שהיה בסביבה עלי, על חמותי, על נועם, על קופאיות, על קולגות, על אנשים ברחוב.
פעם, לעיתים נדירות, היא הייתה חושבת: “אלוהים, מה אני עושה?” אבל המחשבה נבלעה בחושך בלי מוצא.
אני למדתי לשתוק. עשר שנות נישואין לימדו אותי: תשתוק, תתחמק מהעין.
עבדתי בשתי עבודות, הבאתי כסף, עשיתי כל מה שביקשה. בלילות, כשרוני נרדמה, יצאתי למטבח, מזגתי לעצמי תה וישבתי בדממה, בוהה אל החלל.
דבורה חמותי עברה לגור איתנו לפני שלושה חודשים לעזור עם נועם כשאנחנו בעבודה.
היא עשתה מעל ומעבר, ושום דבר לא עזר רוני רק הסתכלה עליה במבטי שנאה.
נועם… הוא פשוט חי. שיחק, רץ, שאל שאלות. כשהתקרב לאמא, תמיד נתקל בקיר.
בהתחלה היה בוכה. אחר כך הפסיק. היה בורח לסבתא ושם יושב בשקט שם לפחות לא הרים עליו קול.
***
ביום שישי קרה מה שקורה תמיד.
רוני חזרה מהעבודה עצבנית פי כמה: הבוס צעק, עובדת חפרה לה, במטרו דרכו לה על הרגל.
שנייה לפני שהגיעה, נועם שפך מיץ רימונים על הספה הבהירה, החדשה, שקנינו בתשלומים.
הוא עמד בפחד ליד הכוס הריקה, מופתע מהכתם האדום.
מה עשית?! צרחה רוני כשהכנסה יש לך מושג כמה הספה הזו עלתה?!
לא בכוונה, אמא. בבקשה, אל תצעקי. אני פוחד ממך
פוחד?! רוני התרגזה עוד יותר אתה רק יודע להרוס! את החיים שלי הרסת!
אמא, סליחה…
עוף לחדר שלך! לא רוצה לראות אותך!
נועם נעלם. רוני צרחה עוד הרבה באוויר ריק עד שנצרד לה הקול.
***
בלילה לא הצליחה לישון. ירדה למטבח, התיישבה מול החלון. בחוץ טפטף גשם קל.
היא הביטה בטיפות שגלשו לאורך הזגוגית וחשה איך כל כולה מותשת. כמה הייתה רוצה שייגמר הכול; שישקט העולם, שכולם יניחו לה, שתבוא דממה.
בלי לשים לב, נרדמה ליד השולחן.
התעוררה מהקור בארבע וחצי בבוקר.
בדירה שרר שקט גמור. אני, דבורה, נועם כולם ישנו.
היא קמה, הלכה לשירותים. בדרך עברה ליד חדרו של נועם. הדלת הייתה פתוחה קצת. הציצה לראות שלא התכסף.
נועם ישן מכורבל, חובק את הכרית שלו. על השולחן לידו הייתה מחברת פתוחה, פשוטה, מרובעת, על הכריכה ציור של טנקים.
היא כבר רצתה להסתובב, אבל הבחינה במילה ראשונה:
“אמא”.
הרימה את המחברת. התיישבה על קצה המיטה. התחילה לקרוא.
יומן.
הדף הראשון: ספטמבר.
היום אמא שוב צעקה. אבא אמר שהיא עייפה. רציתי לחבק אותה, היא התרחקה. כנראה שאני ילד רע.
רוני נאנחה. דפדפה הלאה.
אוקטובר. היום יום הולדת של סבתא. ציירתי לה כרטיס יפה עם פרחים. רציתי לתת לה בבוקר, אבל אמא שוב צעקה על אבא, אז לא נתתי. החבאתי מתחת לכרית. אולי אתן לה מחר, כשאמא לא בבית.
הלאה.
נובמבר. שברתי בכוונה את המכונית שאבא קנה לי. חשבתי שאם אשבור משהו בעצמי, אמא תפסיק לצעוק. אבל היא שוב צעקה. אמרה שאני לא יודע להעריך כלום, ושאני טיפש.
ידיה של רוני רעדו.
דצמבר. עוד מעט חנוכה. כתבתי למלאך בבקשה שאמא תפסיק לצעוק. חבל שאין כזה נס.
ינואר. היה לנו בבית הספר משימה: לכתוב מה אני רוצה להיות כשאגדל. כתבתי בלתי נראה. שאמא לא תראה אותי ולא תצעק לעולם. המורה התפלאה, התקשרה לאבא. אבא בא, דיבר איתי. אמר שאמא באמת טובה, פשוט לה קשה. אני יודע. אני זוכר איך הייתה לפני. הייתה מחבקת. הייתה צוחקת. ועכשיו כבר לא.
ישבה שם רוני, מתפרקת. דמעות נשרו אל הדפים וטשטשו דיו.
פברואר. היום שפכתי מיץ על הספה. אמא צעקה שעות.
כשאמא צועקת, אני מרגיש שאני מת לאט. קודם האוזניים, אחכ הלב, לבסוף הנשמה.
שכבתי ועצמתי עיניים. חשבתי: אם אמות בשנת הלילה, היא תבכה? או רק תגיד: לפחות בעיה אחת פחות?
המחברת נפלה מידי רוני. היא רעדה בכל הגוף, בלי קול, פוחדת להעיר את הילד, פוחדת שיראה אותה כך. פוחדת מהכל.
כך ישבה הרבה זמן אולי עשרים דקות, אולי שעה. אז הרימה את המחברת, הניחה על השולחן.
חזרה אלי, שוכבת לידי. נעצה עיניים בתקרה עד הבוקר.
***
בבוקר, נועם התעורר ראשון.
פקח עיניים, התמתח, התיישב. ראה שהדלת פתוחה, נזכר במה שקרה אתמול. נאנח.
יצא למסדרון, הקשיב. דממה. מוזר. אמא בדכ כבר עושה רעש, צועקת על כולם למה הם ישנונים.
הציץ למטבח.
אמא ישבה ליד השולחן, שקטה, לא צועקת, לא רעשנית. פשוט הביטה בחוץ. לפניה עמד ספל תה שכבר התקרר.
אמא? שאל נועם בזהירות.
היא הסתובבה. פניה אחרות לא כועסות, לא עייפות, פשוט שונות. נועם לא ידע איך להסביר.
בוקר טוב, אמרה רוני בשקט. בוא לאכול.
התיישב. רוני הניחה מולו קערת דייסה. התיישבה מולו.
נועם הציץ בה שוב ושוב. מחכה להתחלת הצעקות. שום דבר לא בא.
אמא, אמר לבסוף, מה יש?
כלום.
אז למה את שותקת?
חושבת.
על מה?
רוני הביטה בו ארוכות, ואז חיבקה אותו סתם כך, בלי סיבה.
עליך, אמרה. עלינו.
נועם קפא עם הכף בפה.
אמא, את לא חולה?
לא, מתוק. אני דווקא מבריאה.
הוא לא הבין, אבל חייך. כל עוד היא לא צועקת, הכול טוב.
תאכל, אמרה רוני. עוד מעט יוצאים לבית ספר.
נועם סיים, התארגן, עמד בדלת.
אמא, גמגם בערב… את שוב… תצעקי?
רוני כרעה לגובהו.
תקשיב לי, אמרה ברצינות. אני לא יודעת אם אצליח. אבל אנסה לא לצעוק. באמת אשתדל, שתפסיק לפחוד ממני. מבטיחה?
נועם הנהן.
ואם לא תצליחי? לחש.
אז תגיד לי. פשוט: “שוב?” ואני אזכור.
מה תזכרי?
הכול, היא נשקה למצחו. רוץ.
הוא הלך.
רוני נשארה בפרוזדור. שמעה את דלת המעלית נטרקת. ואז, שקט.
איתי יצא מהחדר, עייף ומבולגן.
מה כל כך מוקדם? שאל.
לא הצלחתי להירדם.
הביט בה היטב.
הכול בסדר?
בסדר, ענתה רוני. בוא לאכול.
התיישבנו. איתי מזג לעצמו תה.
איתי, שאלה פתאום רוני, למה אתה אוהב אותי?
הוא השתנק.
מה?
למה אתה אוהב אותי? אני הרי… כמו מפלצת.
איתי הניח את הספל. הביט בה ארוכות.
את לא מפלצת, אמר. את רק שכחת מי את.
מי אני?
מגוונת, חייך. אני עוד זוכר. את יכולה להיות חמה, מצחיקה, עדינה. כזו שמחבקת חזק… אני עוד זוכר, רוני. את שכחת.
רוני שתקה.
אני מחכה שתחזרי להיות כזו, אמר. כמה שצריך, אחכה.
רוני הושיטה לו יד, ואני לחצתי.
***
באותו יום היא לא צעקה אפילו פעם אחת.
נועם חזר הביתה, זרק תיק, רץ אליה וחיבק פשוט כך.
אמא, קיבלתי היום חמש!
כל הכבוד! חייכה. אני גאה בך.
הוא נעצר מלא הפתעה.
באמת?
באמת.
חיוך גדול התפרש על פניו כזה שלא ראיתי זמן רב.
את יודעת, אמא, לחש, היום בבית ספר חשבתי אולי תחבקי אותי בערב? ובאמת חיבקת.
טיפשון, רוני חיבקה אותו חזק. עכשיו אחבק אותך כל יום!
***
בערב רוני נכנסה לחדרו. נועם כבר ישן. על השולחן הייתה המחברת.
הרימה אותה, פתחה לעמוד האחרון. שלפה עט, וכתבה מתחת לשורותיו:
בני היקר, אני אוהבת אותך מאוד. סליחה. אני אנסה מאוד.
אמא.
