אמא עייפה
אני זוכרת את אותו יום היטב, כאילו קרה רק אתמול, אף שעברו מאז שנים רבות. מיכל צרחה על הקופאית במכולת, עד שידיה של האישה הרעדו.
כמה זמן עוד תעכבי אותנו? אם את לא יודעת לעבוד עדיף שתשבי בבית!
סליחה, גמגמה האישה המבוגרת והחלה להעביר את המוצרים במהירות רבה יותר.
מיכל, אמר עמוס, בעלה, בלחש ונגע קלות בזרועה, מספיק, בואי נלך.
מיכל הסתובבה אליו בפתאומיות:
אל תתערב! שאלתי אותך משהו?
עמוס השפיל את עיניו. תמיד שתק. תמיד נסוג.
***
בבית ריח של עוף בתנור עם תבלינים מילא את האוויר. חמותה, שפרה, עמדה מעל הסיר וניערה בנחת את המרק.
או, הגעתם! הכנתי מרק עוף עם איטריות. שבו, תאכלו קצת.
אמרתי כבר אינספור פעמים: תפסיקי להיכנס לי למטבח, לחשה מיכל בזעם. את פה אורחת או כבר עברת לגור אצלנו?
פניה של שפרה החווירו, והיא הניחה בצד את הכף.
רק רציתי לעזור…
אני לא צריכה עזרה, תודה! אני מסתדרת מצוין לבד!
בדיוק אז התפרץ לחדר שחר, בן השבע:
אמא, שלום! איציק מהבניין השני אמר שאני חלשן! זה נכון?
עזוב אותי, נבחה מיכל, אתה לא רואה שאני עסוקה?
שחר קפא במקום, חיפש את עיניה של סבתא. שפרה הורידה מבט.
מיכל הסתגרה בחדר. דלת חבטה אחריה.
***
כך חיינו אז. כל יום דמה לתמולו. מיכל התעוררה עייפה, נרדמה עייפה, ובין לבין צעקה על כל מי שהתקרב: על עמוס, על שפרה, על שחר, על מוכרות במכולת, על קולגות בעבודה, על אנשים ברחוב.
לעיתים נדירות חלפה אצלה מחשבה: “אלוהים, מה אני עושה?” אבל הריק השחור טרף הכול.
עמוס סבל ושתק. עשר שנות נישואין לימדו אותו כלל אחד לא להטריד, לא להתבלט.
הוא עבד בשתי עבודות, הביא פרנסה, ביצע כל מה שביקשה. בלילות, כשמיכל נרדמה, היה יושב לבד במטבח, שותה תה ובוהה בנקודה אחת, מהורהר.
שפרה עברה לגור אתנו זמנית לפני שלושה חודשים, לעזור עם שחר כשאנחנו בעבודה.
שפרה לא התווכחה, פשוט נשאה את מבטה הכעוס של מיכל בשתיקה.
ושחר… הוא פשוט חי. שיחק, שאל שאלות, חיפש חום. אך כל פעם שהתקרב לאמא פגש חומת קרח.
בהתחלה היה בוכה, אחר כך פשוט ויתר. התיישב ליד סבתא, ליד שפרה, ושתק. היה לו שקט.
***
ביום שישי, שוב דבר שקרה פעמים רבות מיכל חזרה מהעבודה עצבנית במיוחד: המנהל צעק, עמיתה דקרה בגב, באוטובוס דרכו להבט על הרגל.
רגע לפני שחזרה, שחר שפך מיץ ענבים על הספה הבהירה החדשה, זו שבעבורה לקחו הלוואה.
הוא עמד קפוא, מביט בבהלה בכתם.
מה עשית?! זעקה מיכל כשנכנסה, אתה יודע כמה עלתה הספה הזאת?!
זה לא בכוונה, אמא, אל תכעסי… אני מפחד ממך…
מפחד! קצפה מיכל רק לשבור ולהרוס אתה יודע! אין חיים איתך!
אמא, סליחה…
עוף לחדר! שלא אראה אותך עכשיו!
שחר הלך. מיכל המשיכה לצעוק אל הריק עד שאיבדה את קולה.
***
בלילה לא הצליחה להירדם. יצאה למטבח, התיישבה ליד החלון. גשם קל זלג בחוץ.
ישבה ובהתה בטיפות. חשבה כמה הכל נמאס לה. כמה מתחשק שהכול ייגמר. שכולם יעזבו אותה. שתבוא דממה.
מבלי משים נרדמה על השולחן.
התעוררה מקור. אולי בארבע לפנות בוקר.
בדירה שקט. עמוס ישן, שפרה ישנה, שחר ישן.
קמה ועברה במסדרון. דלת חדרו של שחר הייתה פתוחה בעליל. הציצה לבדוק שלא התכסָה.
שחר ישן מקופל, מחבק את הכרית. על השולחן ליד המיטה, מחברת משבצות פתוחה, הכריכה מצוירת בטנקים.
כבר רצתה לצאת, אבל הבחינה בכותרת דף:
“אמא”
לקחה את המחברת. התיישבה על קצה המיטה והחלה לקרוא.
יומן.
הרישום הראשון מספטמבר.
היום אמא שוב צעקה. אבא אמר שהיא “עייפה”. רציתי לחבק אותה, אבל התרחקה. זה כי אני לא ילד טוב.
הפכה עמוד.
אוקטובר. היום יום הולדת לסבתא. ציירתי לה כרטיס עם פרחים. רציתי לתת לה בבוקר, אבל אמא שוב צעקה על אבא, התביישתי. שמתי את זה מתחת לכרית. אולי אתן לה מחר, כשאמא לא תיהיה בבית.
והלאה.
נובמבר. שברתי בכוונה את המכונית שאבא קנה לי. חשבתי שאולי כשאשבור משהו שלי היא לא תכעס. אבל היא כעסה בכל זאת. אמרה שאני לא יודע להעריך כלום, שאני טיפש.
ידיה של מיכל רעדו.
דצמבר. עוד רגע חנוכה. כתבתי מכתב לסבא חנוכה. ביקשתי שאמא תפסיק לצעוק. חבל שאי אפשר לבקש כזה מתנה.
ינואר. בבית ספר ביקשו שנכתוב מה נרצה להיות כשנגדל. כתבתי “בלתי נראה”. שאמא לא תראה אותי ולא תצעק. המורה הופתעה, התקשרה לאבא. אבא דיבר איתי, אמר שאמא באמת טובה רק קשה לה. אני זוכר איך הייתה פעם. הייתה מחבקת. צוחקת. היום לא צוחקת. אף פעם.
מיכל קפאה, דמעות טפטפו על המחברת וטשטשו את הכתב.
פברואר. היום שפכתי מיץ על הספה. אמא צעקה הרבה מאוד זמן.
כשאמא צועקת, אני מרגיש שאני מת קצת, כל פעם. קודם האוזניים, אחר כך הלב, ואז הנשמה. עצמתי עיניים וחשבתי: אם אמות מתוך שינה, אולי היא תבכה? או תגיד: יופי, עוד בעיה פחות?
המחברת נשמטה מידה. היא רעדה אבל לא השמיעה קול, פן יעיר את בנה. פחדה ממה שיראה לה בעיניים. פחדה מהכול.
כך ישבה דקות ארוכות. אולי שעה. לבסוף הרימה את המחברת, הניחה על המקום, ויצאה.
שבה למיטתה. שכבה לצד עמוס ובהתה בתקרה עד עלות השחר.
***
בבוקר שחר התעורר ראשון.
פקח עיניים, התמתח במיטה. ראה שהדלת פתוחה, ונזכר במה שקרה אתמול. נשם עמוק.
יצא למסדרון, הקשיב. דממה מוזרה. בדרך כלל בשעה כזאת אמא כבר מרעישה במטבח וצווחת עלינו.
הציץ למטבח.
אמא ישבה בשקט. לא התריסה ולא רעשה. פשוט ישבה ובהתה בחלון. מולה כוס תה שכבר התקררה.
אמא? קרא שחר בחשש.
היא הסתובבה. פניה היו מוזרות, לא כועסות, לא עייפות משהו אחר, לא הצליח להבין מה.
בוקר טוב, אמרה בשקט. בוא לאכול.
התיישב מולה. הניחה לפניו קערת דייסה. ישבה מולו.
שחר אכל והביט באמא. ציפה שתחזור לצעוק. אך לא היה כלום.
אמא, שאל, מה קרה?
כלום.
למה את שותקת?
חושבת.
על מה?
מיכל הביטה בו ממושכות, ואז שלחה יד וליטפה את ראשו בלי סיבה.
חושבת עליך. עלינו.
שחר השתתק, הכף נעצרה אצלו בפה.
אמא, את חולה?
לא, ילד. להפך מתחילה להחלים.
לא הבין, אבל הנהן. הוא רק רצה שיפסיקו הצעקות.
תאכל, אמרה. צריך ללכת לבית הספר.
סיים, קם, הלך להתרחץ. בכניסה לדלת עצר.
אמא, שאל חרש בערב… כבר לא תצעקי עליי?
מיכל כרעה מולו.
תקשיב, אמרה ברצינות אני לא יודעת אם אצליח, אבל אני אנסה. אבטיח שאשתדל מאוד. שתוכל להיות ילד בלי פחד. מבין?
שחר הנהן.
ואם לא יילך לך? לחש.
אז תגיד לי: “שוב?” ואז אזכור.
מה תזכרי?
את הכול, לחשה, ונשקה למצחו. לך.
שחר הלך.
מיכל נשארה בכניסה. שמעה את דלת המעלית נחבטת. ואז דממה.
עמוס יצא מהחדר, טרוט עיניים.
למה את ערה כל כך מוקדם?
לא הצלחתי להירדם.
הביט בה ארוכות.
הכול בסדר?
כן. לך תאכל.
הוא הלך למטבח. היא בעקבותיו.
ישבו לארוחת בוקר. עמוס מזג לעצמו תה…
עמוס, שאלה לפתע. למה אתה אוהב אותי?
נחנק כמעט.
מה?
למה אתה אוהב אותי בכלל? אני הרי… אני מין מפלצת.
הניח את הספל. הביט בעיניה.
את לא מפלצת, את פשוט שכחת מי את.
ומי אני?
את כל מיני, גיחך. אני זוכר. חמה, מצחיקה, עדינה. יודעת לחבק עד שכל העצמות כואבות… אני זוכר, מיכל. את רק שכחת.
היא שתקה.
אני מחכה לך, שתהיי שוב את, הוסיף עמוס. זמן לא משנה.
הושיטה יד, לחצה את ידו בשתיקה.
***
באותו יום לא צעקה על איש.
שחר חזר מבית הספר. השליך את התיק, רץ אליה וחיבק בלי סיבה.
אמא, קיבלתי היום חמישייה!
כל הכבוד, חמוד, חייכה מיכל. אני כל כך גאה בך!
הוא נעצר, הביט בה בעיניים גדולות.
באמת?
באמת.
שחר חייך. רחב, כמו שלא חייך מזמן.
אמא, את יודעת, לחש בבית הספר קיוויתי שאולי בערב תחבקי אותי. והנה באמת חיבקת.
טיפשון, לחשה תוך שהיא מחבקת אותו חזק. אחבק אותך כל יום. מבטיחה.
***
בערב נכנסה מיכל לחדרו. שחר כבר ישן. על השולחן המחברת ההיא.
הביטה, פתחה אותה והוסיפה בכתב ידה תחת מילותיו:
ילד שלי, אני אוהבת אותך מאוד. סליחה. אשתדל מאוד, מאוד.
אמא.
